מאמר -

הסנה הבוער – נבואת ההקדשה של משה איש המופת


מחברים: ג`ו מילגרום ויואל דומן







הסנה הבוער – נבואת ההקדשה של משה איש המופת

קישור אל נושא זה באתר רואים את הקולות


(א) וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה: (ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה` אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: (ג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: (ד) וַיַּרְא ְה` כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ה) וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא: (ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים:

שמות פרק ג


ריימנוד כ"ץ, הסנה הבוער, 1937

ריימנוד כ"ץ, הסנה הבוער, 1937

סיפור הסנה הבוער הוא תיאור נבואת ההקדשה של משה. זהו המפגש הראשון של משה עם אלוהים וללא ספק חווה משה בו חוויה בלתי רגילה. בהתגלותו אל משה הטיל עליו האל תפקיד חשוב מאין כמותו – להושיע את עם ישראל מן השעבוד במצרים. אין זה פלא שמשה הגיב בחרדה, בהיסוס וברתיעה. פרשנים בכל התקופות, ובהם גם אמנים, ניסו להבין את החוויה שעבר משה ואת תגובותיו. כולם ראו במשה איש מופת, אך כיוון שתכונותיו של איש מופת משתנות מתקופה לתקופה ומפרשן לפרשן, תיאר כל אמן את משה באופן שונה. אנחנו נתמקד כאן בדמותו של משה בכל יצירה. בנוסף לכך ננסה לבדוק כיצד מבטאים האמנים את נוכחות האלוהים וכיצד הם בוחרים לתאר את הסנה הבוער.









תקופת המשנה התלמוד

הציור העתיק ביותר של הסנה הידוע כיום הוא מציורי הקיר של בית הכנסת שבעיר העתיקה דוּרָא אירופוס שבסוריה. בית הכנסת הזה הוקם באמצע מאה השלישית לספירה על ידי הקהילה היהודית שחיה בעיר זו, בקצה האימפריה הרומית ומול האימפריה הפרסית. כעבור שנים ספורות, נאתם בית הכנסת ונעזב. התקופה היא תקופת התלמוד, תקופה שבה איש המופת בחברה היהודית היה התלמיד החכם והמורה. ואכן, בציור זה משה לובש את גלימת המורה ההלניסטי ומלמד את סיפור הסנה הבוער: נעליו מושלות, הוא פונה אלינו הצופים ומצביע בכיוון הסנה. אם כן, הציור מתאר בעת ועונה אחת את חזונו של משה ואת משה רבנו, חכם כל החכמים, מלמד אותנו את הפרשה. אלוהים מיוצג בציור על ידי יד, המצביעה גם היא על הסנה. המורה משה פועל יחד עם ובהשראת אלוהים.


דורא אירופוס, משה והסנה הבוער, 244

דורא אירופוס, משה והסנה הבוער, 244

בשמות ג` 6 – 7, האל מבשר למשה דבר גאולת בני ישראל משיעבוד מצרים. מתעוררת השאלה אם יש קשר כלשהו בין עצם מראה הסנה הבוער לבין תוכן הבשורה הזאת? אנשי דורא אירופוס הכירו ככל הנראה מדרשים שעל פיהם מסמל הסנה את עם ישראל, ואילו האש מסמלת את מצרים. במדרש שמות רבה למילים "מתוך הסנה" מציעים חכמים שונים את הצעותיהם לגבי משמעות הסנה שאינו מתכלה למרות האש: המכנה המשותף להצעות אלו הוא הבטחה שעם ישראל ישרוד ושעליו להאמין בגאולה הקרבה. לפיכך, הסיפור המקראי הובן ע"י אנשי דורא כהתייחסות למצבם הם – בעצם כל הציורים בבית הכנסת מביעים תקווה לגאולת ישראל, החזרה לארץ ישראל, חידוש עבודת בית המקדש וחירות לאומית.









ימי הביניים

ציור נוסף של הסנה ממקור יהודי נמצא ב"הגדת סרייבו", הגדה של פסח שצוירה בספרד במאה ה14. מהי דמותו של משה על פי ציור זה? כיצד מתוארת בו תגובתו של משה לדברי האלוהים ששמע מן הסנה?


הגדת סרייבו, משה והסנה הבוער, 1314 בקרוב

הגדת סרייבו, משה והסנה הבוער, 1314 בקרוב


במקום הדמות החסונה של משה בדורא, משה זה מצומק, מופנם, סגפן. הוא איננו מצביע כמו משה בדורא, אלא מסתיר משה את פניו ואוחז במטהו מתוך יראת אלהים. אך משה גם מביט לעבר הסנה, מתוך רצון עז לחוות את אלהים. אמנם מסביר הכתוב במפורש את טעם הסתרת פניו של משה, אך המדרש מתלבט עדיין בהערכת מעשה זה של משה. לפי דעה אחת, יש בהסתרה דופי או אי-ניצול הזדמנות הרגע הקריטי של מפגש עם האלהים. לפי דעה אחרת, הסתרת הפנים מבטאת כבוד ראוי ומעשהו של משה זיכה אותו לאחר מכן בשכר מיוחד במינו – התגלות ה` פנים אל פנים. ציור זה צויר בתקופת פריחתה של הקבלה (תורת הנסתר) היהודית בספרד, בתקופה בה נכתב אחד מספרי היסוד של הקבלה—ספר הזוהר. הקבלה עוסקת בעיקר במפגשים של אנשי מופת (המכונים "מקובלים") עם האלוהים. המקובלים ראו במשה ובהתגלות שחווה מול הסנה הבוער דגם לפעילותם. נראה כי המקובלים ראו בצירוף היראה והחרדה עם הסקרנות וההעזה של משה את הכוונה ההולמת גם את גיחותיהם אל ה"אין סוף".









הרנסנס

הציור הבא, שצויר ב-1613 על ידי הצייר האיטלקי דומניקו פֶאטי, מייצג עולם אחר בתכלית מעולם המקובלים.


דומניקו פאטי, הסנה הבוער, 1613 - 1614

דומניקו פאטי, הסנה הבוער, 1613 – 1614

בדומה לציירים רבים, בחר פאטי לתאר את תגובתו של משה (שאינה מתוארת במפורש בכתוב) לפקודה האלוהית שבשמות ג` 5:

אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא

השלת הנעליים מוזכרת במקרא רק במקום אחד נוסף, בתיאור פגישתו של יהושע עם שר צבא ה`. בשני המקרים מופיע מלאך ה` ובשניהם נאמר כי הסיבה להשלת הנעלים היא כי זוהי אדמת קודש. באיסלאם, כמו גם בדתות אחרות, הגישה למקום קדוש כלשהו מחייבת השלת הנעלים, כנראה כניסיון להגן על הקודש מפני טומאת החול וגם כביטוי לענווה. מכל מקום משה עושה את המוטל עליו, אך לא מסתפק בכך. בניגוד לציור שבהגדת סרייבו, משה זה אינו מסתיר את פניו, אלא מביט בגלוי במראה המופלא. אמנם פונה משה אל כיוון הלהבות, אך נראה כאילו הוא גם מביט מעבר לסנה, אולי מתוך סקרנות מיוחדת ושאיפה להבין מה גורם לפלא. דומיניקו פאטי פעל בתקופת הרנסנס, תקופה שבה איש המופת היה איש האשכולות – אדם משכיל הפעיל בשטחי תרבות ומדע רבים ושונים. צירוף ביצוע הפקודה וההסתכלות העמוקה בסנה מבטא את עיסוקו של אדם הרנסנס במגוון שטחים. השוואת האלמנטים הללו (העשייה והעיון) בציור של פאטי – כמו גם מראהו הפיזי של משה – אל הציורים מדורא אירופוס ומהגדת סרייבו, מבהירה את ההבדל בתפיסת איש המופת בכל תקופה והקשר. משה של פאטי אינו מורה מכובד ואינו מקובל צנום אלא בן אדם חסון, פעיל וצמא לדעת.









הקונטרה-רפורמציה

לבסוף, בציור משנת 1634 של הצייר הספרדי פרנסיסקו קוֹיָנְטֶס, אנו נפגשים עם עולם האמונה הקתולית של תקופת הבארוק.

פרנסיסקו קוֹיָנְטֶס, הסנה הבוער,1634

פרנסיסקו קוֹיָנְטֶס, הסנה הבוער,1634

בפרט מתוך ציור נוף גדול, כורע משה, מוקף עדרו וחמורו, לפני המראה האפלולי של אלוהים המתואר כזקן מהודר המרחף מעל צמחיה דלוקה. משה לבוש כאדם מפשוטי העם ומחווה בידיו. נראה כי קוינטס מתייחס לכתוב בשמות ג` 11:

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם

ציירים ספרדיים בתקופת הבארוק עסקו רבות באמונתם העמוקה של אנשי המופת, אמונה שאינה מתערערת אפילו בעתות צרה. עיסוק זה קשור כנראה בתהפוכות המדיניות והדתיות הקשות שעברו על ספרד באותה התקופה. לאחר שנים רבות כאימפריה המובילה באירופה, מעמדה של ספרד ירדה מאד במאה ה17, כתוצאה מהתנקשותה הבלתי מוצלחת עם אנגליה וכתוצאה מן הרפורמציה שחדשנותה הדתית והתרבותית הורגשה בעיקר במדינות צפון אירופה. נחיתותה של ספרד הציבה אתגר קשה בפני האמונה הקתולית שלה. נראה כי מצא קוינטס בחזון הסנה וההבטחות האלוהיות בו לעם ישראל עידוד למצב הרוח שבימיו. לסיכום: פרשת הסנה מתארת את המפגש הראשון של משה עם אלוהים, המקרה הראשון בחייו שבו חדרה הקדושה אל עולם החול. גישותיהם השונות של פרשנים וציירים לשאלת דמותו של איש המופת—משה— מתאפשרות מכיוון שהמקרא אינו מרבה בפרטים בתיאור האירוע. כל צייר, כמו כל פרשן, נאלץ למלא את הפערים הקיימים בתיאור המקראי. יש כאן הזדמנויות רבות להפעלת הדמיון – לחיבור בין האירוע מן העבר לבין ההווה ולהרחבת השימוש בסמלים. במילים אחרות,כל תמונה היא למעשה מדרש.



מקורות למאמר:

מקרא
 
 ספר שמות פרק ג
(א) וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה:
(ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:
(ג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה:
(ד) וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(ה) וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא:
(ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים:
(ז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:
(ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
(ט) וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם:
(י) וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
(יא) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:
(יג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:
(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:
(טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:
(טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:
(יז) וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(יח) וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
(יט) וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה:
(כ) וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם:
(כא) וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:
(כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם:
 
 
ספר יהושע פרק ה
(יג) וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ:
(יד) וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְהוָה עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ:
(טו) וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:
 
 מדרשים
 
מדרש תנחומא, שמות פרק יד, פסוק ב`
 
למה בלבת אש?כדי ללבבו כשיבא לסיני ויראה אותה האש שלא יתירא ממנה.
ד"א ולמה בלבת אש?  משני חלקיו של סנה ולמעלה, שהלב נתון משני חלקיו של אדם ולמעלה.
ולמה מתוך הסנה ולא מתוך אילן גדול ולא מתוך תמרה? אמר הקבה, כתבתי בתורה עמו אנכי בצרה (תהלים צא): הם נתונים בשעבוד ואף אני בסנה ממקום צר. לפיכך מתוך הסנה שכֻלו קוצים:
 
מדרש שמות רבה פרשה ב` פסקה ה`
 
וירא מלאך ה` אליו הה"ד (שיר ה`) אני ישנה ולבי ער -  אני ישינה מן המצות ולבי ער לעשותן;תמתי בסיני -  שנתממו עמי בסיני ואמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה` נעשה ונשמע. א"ר ינאי, מה התאומים הללו, אם חשש אחד בראשו, חבירו מרגיש; כן אמר הקב"ה כביכול (תהלים צא) עמו אנכי בצרה.
ד"א מהו עמו אנכי בצרה? כשיש להם צרה אינם קוראים אלא להקב"ה.
במצרים -  ותעל שועתם אל האלהים
בים  - ויצעקו בני ישראל אל ה`
וכאלה רבים. ואומר (ישעיה סג) בכל צרתם לו צר
א"ל הקב"ה למשה, אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער, כשם שישראל שרוים בצער. הוי יודע: ממקום שאני מדבר עמך מתוך הקוצים כביכול, אני שותף בצערן.
וירא מלאך ה`ר` יוחנן אמר, זה מיכאל
רבי חנינא אמר, זה גבריאל
ר` יוסי הארוך, בכל מקום שהיו רואין אותו, היו אומרים, שם רבינו הקדוש; כך כל מקום שמיכאל נראה, שם הוא כבוד השכינה אליו
מהו אליו? מלמד שהיו אנשים עמו ולא ראו אלא משה בלבד, כשם שכתוב בדניאל (דניאל י) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה.
בלבת אשללבבו, כשיבא לסיני ויראה אותן אשות ולא יירא מהם.
ד"א בלבת אש - משני חלקיו של סנה ולמעלה, כשם שהלב נתון משני חלקיו של אדם ולמעלה.
מתוך הסנה - שאל גוי אחד את ר"י בן קרחה, מה ראה הקב:ה לדבר עם משה מתוך הסנה? א"ל, אלו מתוך חרוב או מתוך שקמה כך היית שואלני? אלא להוציאך חלק א"א למה מתוך הסנה? ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה.
בלבת אש- בתחלה לא ירד אלא מלאך אחד שהיה ממוצע ועומד באמצע האש. ואח"כ ירדה שכינה ודברה עמו מתוך הסנה.
רבי אליעזר אומר, מההסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך היו ישראל שפלים וירודים למצרים. לפיכך נגלה עליהם הקב"ה וגאלם שנאמר וארד להצילו מיד מצרים.
רבי יוסי אומר, כשם שהסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אין יוצא בשלום, כך היה שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם שנאמר,ויאמר ה` ראה ראיתי את עני עמי. ומה תלמוד לומר ראה ראיתי ב` פעמים? אלא מאחר שהיו מטביעין אותן בנהר היו חוזרין וכובשין אותן בבנין. משל לאחד שנטל את המקל והכה ב` בני אדם ושניהם קבלו את הרצועה ויודעים צערה; כך היה צערן ושיעבודן של ישראל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר,כי ידעתי את מכאוביו.
רבי יוחנן אמר, מה הסנה הזה עושין אותו גדר לגנה, כך ישראל גדר לעולם.
ד"א מה הסנה הזה גדל על כל מים, כך ישראל אינן גדילים אלא בזכות התורה שנקראת מים שנאמר, (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים.
ד"א מה הסנה הזה גדל בגינה ובנהר, כך ישראל הם בעוה"ז ובעוה"ב.
ד"א מה הסנה עושה קוצין ועושה וורדין, כך ישראל יש בהן צדיקים ורשעים.
א"ר פנחס הכהן בר חמא, מה הסנה הזה כשאדם מכניס ידו לתוכו אינו מרגיש וכשהוא מוציאה מסתרטת, כך כשירדו ישראל למצרים לא הכיר בהן בריה - כשיצאו יצאו באותות ובמופתים ובמלחמה .
ר` יהודה בר שלום אמר, מה הסנה העוף נכנס לתוכו ואינו מרגיש, וכשהוא יוצא כנפיו מתמרטות, כך כשירד אברהם אבינו למצרים לא הכיר בו בריה וכשיצא וינגע ה` את פרעה.
ד"א מתוך הסנה -  ר` נחמן בנו של ר` שמואל בר נחמן אומר, כל האילנות יש מהן עושה עלה אחת ויש מהן שתים או שלש: הדס עושה שלש שנקרא (ויקרא כג) עץ עבות. אבל הסנה יש לו ה` עלין. א"ל הקב"ה למשה, אין ישראל נגאלין אלא בזכות אברהם, יצחק ויעקב ובזכותך ובזכות אהרן.
ד"א מתוך הסנה - רמז לו שיחיה ק"כ שנה כמנין הסנה.
וירא והנה הסנה בוער באש - מיכן אמרו, האש של מעלה מעלה לולבין ושורפת ואינה אוכלת והיא שחורה. האש של מטה אינה מעלה לולבין והיא אדומה ואוכלת ואינה שורפת. ולמה הראה לו הקבה למשה בענין הזה? לפי שהיה מחשב בלבו ואומר, שמא יהיו המצריים מכלין את ישראל? לפיכך הראהו הקב"ה אש בוערת ואיננו אוכל.
א"ל, כשם שהסנה בוער באש ואיננו אוכל כך המצריים אינן יכולין לכלות את ישראל.
ד"א - לפי שהיה הקב"ה מדבר עם משה ולא היה מבקש לבטל ממלאכתו, הראה לו אותו דבר כדי שיהפוך פניו ויראה וידבר עמו. שכך אתה מוצא מתחלה וירא מלאך ה` אליו ולא הלך משה. וכיון שבטל ממלאכתו והלך לראות, מיד ויקרא אליו אלהים:
 
 
מדרש שמות רבה פרשה ג` פסקה א`
ויסתר משה פניו - אמר, אלהי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני?
ר` יהושע בן קרחה ...אומר, לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאלולי לא הסתיר פניו, גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף בקש לראות שנאמר, (שם לג) הראני נא את כבודך. אמר הקב"ה למשה, אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי. כשבקשתי לא בקשת. וא"ר יהושע דסכנין בשם ר` לוי, אעפ"כ הראה לו בשכר ויסתר משה פניו (שם) ודבר ה` אל משה פנים אל פנים. ובשכר כי ירא (שם לד) וייראו מגשת אליו. ובשכר מהביט (במדבר יב) ותמונת ה` יביט.
ור` הושעיא רבה אמר, יפה עשה שהסתיר פניו. אל הקב"ה, אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך; חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ` יום ומ` לילה, לא לאכול ולא לשתות, ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר, (שמות לד) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו.