מאמר -

אלפבית


מחברים: גיו מילגרום ויואל דומן







מבוא

בחלק גדול מן העולם, השפה הכתובה היא כמו אוויר – אין אנו נותנים את דעתנו אליה, למרות שהיא חיונית לחיינו.
אך התפתחות מערכת הכתיבה שלנו, האלפבית, הייתה תהליך ארוך ומורכב. תהליך זה נמשך גם כיום, ולמעשה מעצב את הדרך שבה אנו חושבים ומתקשרים. לעניין שלנו בתהליך יש שני מוקדים: (1) תפקיד האלפבית בבריאה וביצירתיות ביהדות 2) אותיות האלפבית באומנות, במיוחד, אך לא רק, כתגובה לדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, 1).
ציורי המערות המפורסמים מן התקופה הפלאוליתית שהתגלו במאה התשע-עשרה בצרפת ובספרד הם למעשה אבי אבות הכתב. אף שאין אנו יודעים מה המטרה המדויקת של אותם ציורים, ברור שיש בהם תפיסה סימבולית – ציור של סוס מסמל ומייצג באופן כלשהו את הסוס עצמו.

השלב הבא בהתפתחות הכתיבה הוא הפיקטוגרם – תיאור מסוגנן יותר של האובייקט לעומת
תיאורו הטבעי. לדוגמה * כסמל המייצג את השמש. את הפיקטוגרמים פיתחו השוּמרים ויורשיהם הבבלים לכתב יתדות שבו כל סימן ייצג הברה. בכנען, הפכו הפיקטוגרמים לעיצורים בודדים שהיוו את הבסיס לאלפבית של השפה העברית וגם לאלה של היוונית והלטינית.

שימו לב במיוחד לדמיון החזותי ולהבדלים בין הסימנים השונים לאותיות א, ו, מ ו-ע בסוגי הכתב השונים.
כשם שאלפא הוא הכוכב הבהיר ביותר בקבוצת כוכבים, כשם שאלפא ואומגה מסמלות התחלה מוחלטת וסוף מוחלט, כך גם האות אהיא המקור של העניין המיוחד והיוצא דופן של המיסטיקה היהודית באלפבית העברי. היעד איננו לוליינות קליגרפית, אלא יצירה של מערך סמלים שעל פיו אנחנו יכולים לראות, לשמוע ולכמת קשר אישי עם אלוהים.
למיסטיקה היהודית יש הרבה מן המשותף עם מיסטיקות של דתות אחרות, אך היא נבדלת מהן בחשיבות שהיא מעניקה לדברי האלוהים, כפי שיצאו מפיו וכפי שהם כתובים בתורה. ועל כך כתב גרשום שלום:
עצם העובדה שדבר האל נשמע באמצעות השפה האנושית, הן בשמיעה והן באופן לשוני, היא אחת המורשות החשובות ביותר שהנחילה היהדות לדתות העולם."
– "שם ה` והשיטה הלשונית של הקבלה", דיוגנס 79 (1972) 60
לדידה של המיסטיקה היהודית, כל מטרתה של השפה היא למסור את דבר אלוהים. האמורא ריש לקיש ביטא רעיון זה, של הקשר בין הבריאה להתגלות, במדרש על כינויי הימים בבראשית א, שם הם קרויים פשוט יום אחד, יום שני, וכך עד "יום השישי".
דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום השישי; ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו (בבלי שבת פ"ח, ע"א).

המדרש קושר בין היום השישי לבריאה לבין היום השישי בחודש סיוון, חג השבועות, שהוא יום מתן תורה, וכך מזהה את הבריאה עם ההתגלות.
רבי מנדל טורום מרימנוב (נפטר 1814) שהתעניין במה שנשמע בפועל בהר סיני, סבר שההתגלות הייתה אתגר שמיעתי ולשוני. כיצד נשמע אלוהים? הוא הגיע למסקנה שישראל שמע רק את האות הראשונה של המילה הראשונה של הדיבר הראשון, דהיינו את האות א במילה אנוכי. אך א, ללא כל תנועה נלווית, אינה משמיעה כל צליל! גרשום שלום מסביר שכוונתו של מנדל טורום הייתה שהאות א מציינת את המקור של כל הצלילים שיבוטאו בהתאמה, "הצליל הפוטנציאלי של הגרון השמימי, כפי שהיה נשמע לפני שעמד לדבר". דמיינו שאתם שומעים רק א, האפשרות החבויה בכל צליל. בדרך זו, רבי מנדל שינה את ההתגלות בסיני להתגלות מיסטית "מלא במשמעות אינסופית אך ללא משמעות מסוימת".
האות א היא שיאו ההולם של
הסיפור הבא, המתייחס לדרך שבה אלוהים השתמש באותיות לברוא את העולם:


האותיות (שהמספר העניק להן תכונות אנושיות) התחרו זו בזו על המקום הראשון בבריאה – כלומר, על מי יזכה להיות האות הראשונה בתורה. כל אחת הציגה את עצמה כהתגלמות של תכונה חיונית לבריאה, החל מהאות ת, האות האחרונהבאלפבית והאות הפותחת את המילה תורה. הקדוש ברוך הוא הגיב לכל תכונה חיובית בציון תכונה שלילית. כך הפכה האות ת, הנראית כמו X בכתב העברי הקדום, לתווית המסמנת אדם הנידון למוות. כאשר לבסוף מגיע תורה של האות ב, הפותחת את המילה ברכה, לא נמצאה לה תכונה שלילית אפשרית. על כן מתחילה התורה במילה בראשית ובאות ב
: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. האות א הצנועה והשקטה, האות האחרונה ברשימה, קיבלה כפרס תנחומים את המקום השני, ונבחרה לפתוח את המילה הראשונה בעשרת הדברות – אנוכי. וכך, הפכה א, שהייתה ממלאת המקום, לכוכב ההתגלות.

הסיפור, אם כן, הוא ביטוי לטבעו הגורלי של כל אחד ממרכיבי התורה (כולל גם הרווחים בין האותיות), מכיוון שהתורה היא התכנית האלוהית לעולם. האותיות מייצגות את היחידות הבסיסיות של התורה, האטומים והמשמעות של העולם, ולכן חיוני שהתכנית תתחיל בצורה חיובית, בברכה.
שלום ממשיך ומסביר את המובן מאליו, משהו שככל הנראה מעולם לא נִתנה דעתנו עליו: שהתנועות הן המאפשרות לנו לבטא מילים. התנועה היא הנשימה המחברת בין העיצורים. היא כמו המנוחה או ההפסקה בין תווים במוזיקה המאפשרת לנו לשמוע את המוזיקה. נשימה זו, אוויר זה, אומר שלום, היא בברור נשימתו של אלוהים (ורוח אלוהים, מרחפת על פני המים, בראשית א` 2). אהה, אלוהים משחק במחבואים בין התנועות! כדי להסדיר את הטיעון מזכירים לנו ששמו המפורש של אלוהים, יהוה או אהיה (שמות ג 12, 14), מורכב רק מאותיות נשימה (תנועות), רצף של נשיפת אוויר שאינו ניתן לביטוי. ארבע האותיות האלה בעברית – י, ה, ו, א – היו במקור עיצורים שתפקדו כתנועות מאות שנים לפני ששיטת הניקוד הטברני המוכרת לנו היום נכנסה לשימוש במאה התשיעית לספירה.


גל קול – שפה כחיבור בין האדם ואלוהים

גל קול – שפה כחיבור בין האדם ואלוהים

תמונה זו, שפורסמה במקור במצב אופקי, אמורה להמחיש את תופעת גלי הקול, שבאמצעותם הדיבור שלנו מועבר לאחרים. אך במאונך, ניתן לפרש אותה גם כמטפורה לתפילה נשמעת. גלי הקול באים לאחר פתיחת הגרון, שבו האות א נראית מתחילה ופותחת צליל.








א. אופיין המיסטי של האותיות העבריות

ר` משה קורדוברו, פרדס רמונים

ר` משה קורדוברו, פרדס רמונים

 

האות א של קורדברו היא תמונה לא-איקונית של אלוהים, שאסור לציירו. ליד הראש, הגוף, הידיים והרגליים של האות א מופיעים שמות הספירות, שהן המאפיינים של תכונותיו של אלוהים. מכיוון שאלוהים הוא אחד ויחיד, האות א, העומדת בראש ובראשונה, היא דיוקנו המושלם של אלוהים.
 
הספירותהן גם דרך להמחשת הקשר בין אלוהים והאדם, המסתורין הבסיסי של עולם הקבלה – כיצד יכול להיות קשר בין מה שהוא לגמרי רוחני ובין הגשמיות היומיומית? מערכת הספירותהיא תמונה של התהליך ההדרגתי של הירידה מהרוחני אל הגשמי. בתמונות המופיעות למטה, הספירות מצוירות כגפים של עץ (משמאל) ובצד ימין בתור גפיים אנושיות.

 

ק.ד. גינסבורג, הספירות כאדם קדמון

ק.ד. גינסבורג, הספירות כאדם קדמון

רוברט פלוד, הספירות כעץ הפוך

רוברט פלוד, הספירות כעץ הפוך

 

כשם שמנדל טורום התעניין במה ששמענו בסיני, כך שואל רבי פנחס: מה ראינו בהר סיני? וכך מצטיירים הדברים בתלמוד הירושלמי (שקלים כ"ה, ע"ב).
אמר ר` פנחס בשם ר` שמעון בן לוי: התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא: אש מובללת באש, חצובה מאש ונתונה מאש דכתיב מימינו אש דת (דברים לג, 2).

 

בן שאן, אלפבית של

בן שאן, אלפבית של

 

הדפס זה של בן שאן הנקרא "אלפבית הבריאה" הוא המחשה מרשימה של "אש שחורה על אש לבנה". אש לבנה היא האור, נוכחות ה`. אש שחורה היא חושך, הרקע ההכרחי לראיית הצורות המשתנות של האור. תופעה זו מתבטאת במיסטורין של האלפבית כדלהן: הסופר סת"ם יושב לפני הקלף הלבן וחלק. מופקד על מלאכת הקודש של העתקת דבר ה`, הוא כותב אותיות שחורות על המצע הלבן. ופתאום, השטח הלבן שאין לו צורה הולך וקורם עור וגידים סביב האותיות השחורות. נוכחות ה`, האש הלבנה, מתגלית כתוצאה מתיחומה על ידי האש השחורה, האותיות. השורה התחתונה: ה` (האש הלבנה) זקוק לנו (מעשה האדם, האש השחורה), כדי שנוכחות ה` תושג אך באופן חלקי. עיון מדוקדק ביצירתו של שאן, כמו עיון מדוקדק בתורה, מאפשר התמקדות הן בשחור והן בלבן, כביטויים לדבר ה`.

 

מרדכי ארדון, סדרת הבריאה: אלף, 1970

מרדכי ארדון, סדרת הבריאה: אלף, 1970

 

הדבר הראשון שתופס את עין הצופה בליתוגרפיה של מרדכי ארדון הוא האות א הגדולה בצד שמאל. במבט מדוקדק יותר, נראה אריג תחרה המורכב מאותיות מאחורי האות א. העין נמשכת ימינה יותר, לנקודה אדומה דחוסה ביותר היוצאת מתוך מדחף מסתובב, המזוהה תדיר עם מכונה של תנועה נצחית. אנו יכולים גם לראות נקודה זו בתור נקודת האין סוף, ההתחלה האולטימטיבית, הגרעין של המפץ הגדול. כך, אנרגיה שמימית היא האורגת את אותיות הבד שממנו יוצאת האות א – מוציאה אותה מהכוח אל הפועל, מחזון ליומיומי, מתוהו לסדר. תהליך בריאה זה אינו רק אירוע חד פעמי. בתפילת הבוקר המסורתית, זהו המתרחש מדי יום:

 

"המחדש בטובו כל יום מעשה בראשית"

 

 מועד (פרט)

מ. זקהיים, אוהל מועד (פרט)

 

התמונה המופיעה למעלה היא חלק מעבודה גדולה יותר הנקראת "אוהל מועד", תמונה שהצטיירה בעיני רוחה של מישל זקהיים במהלך עלייתה לרגל לג`בל מוסה, הוא הר סיני. האוהל מזכיר את אוהל המועד המקראי, שבו "כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהוָה… וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ" (שמות כג, 11-7). שילובם של דימויים יהודיים, נוצריים, ומוסלמיים מראה שאוהל מועד מבטא את התקווה שכל מי שיגלה ששורשיו מקשרים אותו לאברהם, יכול לראות ולהבין בדרך חדשה.
 
אחד מהלוחות שציירה זקהיים עוסק במתן תורה בהר סיני. משה והלוחות מתגמדים אל מול הרי סיני העצומים. השכינה מרחפת מעליו, מוצגת כעמוד ענן שצורת האות א לו. כך, האות הדוממת הראשונה של המילה הראשונה של הדיבר הראשון, מקבלת הבעה חזותית. באמצעות השימוש המורכב שלה בטכנולוגיית צילום מתקדמת, משלבת זקהיים שני מאפיינים עתיקים של האומנות היהודית – סיפור וסמל.
 
באופן ציורי, האות א מורכבת מאות י עליונה ומאות י תחתונה המחוברות באמצעות ו אלכסונית. את האות י העליונה אפשר לראות כמייצגת את אלוהים, מכיוון שזוהי האות הראשונה של השם המפורש. את האות י התחתונה אפשר להבין כדמות אנושית שנוצר בצלם האלוהים. את האות ו (שהיא גם המילה והחפץ וָו, ותפקידה הדקדוקי לחבר) ניתן לפרש כדרך בה אנו מתחברים אל האלוהים.

 

מארק פודוול, יד

מארק פודוול, יד

 

ביד שיצר מארק פודוול (Mark Podwal) הופכת האצבע המורה לאות ו שבשם המפורש. (היד עצמה קשורה לאות י, שהחלה את דרכה כפיקטוגרם של היד האנושית.) מכאן שהיד משמש כציר העולם המחברת אותנו אל האלוהים. בדומה, מתמקד טד וירטס (Ted Virts), הלומד קליגרפיה עברית, באות י שבשם האל, וזוהי דרכו הוא ליצור את הקשר האישי שלו.

 

טד וירטס, יו"דים

טד וירטס, יו"דים

 

כותב טד על אותיות י שלו:
שרירי ידי מתכווצים ומתקשים כשאני מנסה לתפוס את התנועה הקלה הזאת. כשאני מרפה, הדימוי הופך פשוט יותר. כל כך אני מתקשה בניסיון לתפוס את אלוהים. לו רק יכולתי להרפות ולתת לאור להגיע ולהגיה אליי.
כל י שונה אך ניכרת לכשעצמה. אולי אלוהים הוא זהה, אך כל אחד מאתנו רואה אחרת. ואולי אלוהים שונה לכל אחד מאתנו כדי שנוכל להכיר אותו מהמקום בו אנו מסוגלים להגיע להכרה זו.
גם כשאני לא מרוצה, ייתכן שאחרים יבינו את כוונתי. אולי אפשר לזהות את אלוהים בטעויותיי. אולי אפשר לזהות את אלוהים בהצלחותיי.
לכתוב – זוהי פעולה של היחיד. להתכוון – זוהי פעולה של הקהילה כולה. ללא הכוונה, אין כתיבה. ללא כתיבה, אין כוונה.

 

אנדי הרון-סוויט, א, 1986

אנדי הרון-סוויט, א, 1986

 

התיאולוגיה האישית של אנדי, פרח כמורה, באה לכלל ביטוי ב-א:
הרעיון שמאחורי שתי האותיות י [שמהן מורכבת האות א] הוא שכאשר הגדולה מביניהן נמצאת בפינה הימנית העליונה, אני מרגיש קטן מאוד אל מול אל אדיר. למעשה, אלוהים הוא כל כך אדיר, שהוא ממלא הכל, עד לכותלי הבריאה, וחובק כל. אפשר להפוך את התמונה, ואזי אני הוא הגוף הגדול החובק כל, ואלוהים הוא אך חלק קטן בתוכי. אלוהים שוכן בי.
לאחר שחתכתי את התבנית, גיליתי שהאות י הגדולה דומה דמיון רב לגל, והאות י הקטנה דומה לטיפת מים. וזה, בעצם, מאוד מתאים. אני רואה את עצמי כטיפה "במימי" הבריאה, מי החיים. יש שיר,שהפזמון שלו הוא "כולנו טיפות של מים בים אדיר, אנו בנים ובנות של אותם חיים". לחלופין, הגוף האנושי בנוי ברובו מים, כ-98 אחוזים ממנו הם מים, כך שאלוהים יכול להיות טיפה במי ההוויה שלי, טיפה דומה לכל האחרות.








אותיות וטבע


פרנז, האות א בגזע עץ

פרנז, האות א בגזע עץ

אותיות האלפבית הם חלק חשוב כל כך בעולמנו עד שאנחנו רואים אותם גם בטבע, אף שהן יצירה אנושית. כך לדוגמא, פרנץ נטל מצלמה והסתובב בהרים "כדי למצוא צורה שפעולה שלי תהפוך אותה לתמונה מקודשת". אבל, חשוב להבחין שהתמונה עצמה לא תוכל להיות קדושה ללא פעולת הגומלין, ללא החיפוש.
התצלום הוא האות א שלי. שורשים הם חומר מצוין ל-א שהרי הם מתחברים לאדמה, לפנים, וגם מובילים אל העץ השואף לרקיע. כאן השורשים הם סמל מיסטי. הם ציר העולם המוביל למעלה אל האלוהים ואפילו למטה, לשאול תחתיות.
שורשים אלה מעידים על כוח, עצמה, וטבעיות. ועם זאת, הם נעים לאטם וקוויהם מהוססים. הם עיוורים. עליהם לגשש אל כיוון האלוהים. וזה דומה ליחסיי שלי עם אלוהים. כמו השורש, אני קשור לאדמה, אני עיוור ומפותל. אבל אפשר גם לומר שאני חלק מצירו של העולם, חלק מעץ החיים. אם יש אלוהות, ברור לי שאני שואף להגיע אליה. אני חושב שלו יכולתי להיות שורש בעץ החיים הייתי מגשים את עצמי.
עבודות אלה של סטודנטים לתיאולוגיה ולאמנות בוקעים ועולים מתוך ההקשר הרחב יותר של הקליגרפיה העברית. הדוגמאות הבאות מראות שימוש יצירתי במיוחד באותיות האלפבית:


סידור המילטון, ספרד או דרום צרפת, המאה ה13

סידור המילטון, ספרד או דרום צרפת, המאה ה13

הקסם בסידור המילטון הוא באותיות הזואומורפיות – דמויות בעלי החיים. דמויות משעשעות אלה משחקות בתוך אותיות הטקסט המדבר על אודות ה"אותות ומופתים" בהגדה של פסח.


חומש צנעא, תימן, 1469

חומש צנעא, תימן, 1469

הדגים הקטנטנים המעטרים את מרכז הדף מתוך תנ"ך תימני מהמאה החמש-עשרה מורכבים מאותיות זעירות (מיקרוגרפיה). זהו שימוש מופשט יותר באות, אך עדיין שימוש פיגורטיבי. האותיות הזעירות מרכיבות אתמילות מזמור תהילים קיט, שהוא שיר הלל ארוך לאלוהים, שיר שהוא אקרוסטיקון, תבנית המזמינה משחקי אותיות. אולם, לציורים אין כל קשר נראה לעין לטקסט. האותיות הזעירות הפכו לנקודות מעטרות בסגנון פוינטליסטי. באופן פרדוקסלי, מיקרוגרפיה הופכת מילים לתמונות.








חזרה אל החפצים

מסענו אל האלפבית החל בחפצים ממשיים שהפכו לתמונות מסמלות, לפיקטוגרמים, לסמלים, להירוגליפים ובסופה של הדרך, לאותיות. אולם, כפי שראינו, האותיות עוררו אמנים והוגים להפוך אותן ליצירות ספרותיות וגרפיות. וכךהגענו מ-א עד ת ושוב ל-א, ואנו יוצרים חפצים ממשיים מהאותיות.


ג`יזל ברמן, לא תשכח, 1981

ג`יזל ברמן, לא תשכח, 1981


ג`יזל ברמן, לא תשכח, 1981

ג`יזל ברמן, לא תשכח, 1981

ג`יזל ברמן, ניצולת שואה, יצרה יד לששת המיליונים בביתה החדש בעיר סיאטל. היד עשויה אותיות היוצרות את המילים "לא תשכח". כאן האות ל, מתמרת אל על, מעלה אסוציאציות שונות – הארובות באושוויץ, יד מאוגרפת בזעם, ועוד. במקור (התמונה משמאל) יצרו הממדים המונומטליים סביבה שהמבקר יכול היה להיכנס לתוכה, להיות מוקף באותיות הלוהטות כך שהרעיון היה לא לקרוא את האותיות אלא לחוות אותן.


ג`. קרמר, בראשית בברייל

ג`. קרמר, בראשית בברייל


זליג סגל, לגעת באור, 2003

זליג סגל, לגעת באור, 2003

דרגת הפשטה אחרת היא אותיות ברייל, אותיות שנוצרו בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה, כדי לאפשר לעיוורים לקרוא. האותיות הן צירופים של נקודות – שתי נקודות ושלוש נקודות במבנים שונים, כאשר האותיות מוגבהות מהדף וניתנות למישוש. משמאל, הפסוק הראשון מספר בראשית כתוב בצירופים של שש נקודות באנגלית, באותיות ברייל ובעברית (הקריאה היא משמאל לימין). האמן הישראלי זליג סגל אימץ את ההגבהה של אותיות ברייל והפך את הנקודות לעמודים, וכאשר "הצופה העיוור" ממשש את הפסל, הוא מגלה שהעמודים יוצרים את המילים "יהי אור".


מקורות למאמר:

תלמוד ירושלמי מסכת שקלים דף כה/ב
ר"פ בשם רשב"ל, התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא: אש מובללת באש, חצובה מאש ונתונה מאש דכתיב מימינו אש דת (דברים ל"ג 2)
 
תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף י/א
ר` יונה בשם ר` לוי, בבי"ת נברא העולם: מה בי"ת סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד, כך אין לך רשות לדרוש מה למעלן ומה למטן מה לפנים ומה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולבא. אומרין לבי"ת, מי בראך? והוא מראה להן בנקודה ואומר, זה שלמעלן. ומה שמו? והוא מראה להן בנקודה שלאחריו ואומר, ה` שמו אדון שמו.
דבר אחר - ולמה בבי"ת? שהוא בלשון ברכה ולא באל"ף שהוא לשון ארירה. אמר הקדוש ברוך הוא, איני בורא את עולמי אלא בבי"ת, שלא יהו כל באי העולם אומרין, היאך העולם יכול לעמוד ונברא בלשון ארירה; אלא הריני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה ואולי יעמוד.
ר` אבהו בשם ר` יוחנן, בשתי אותיות נבראו שתי עולמות: העולם הזה והעולם הבא, אחד בה"א ואחד ביו"ד מה טעמא (ישעיה כו) כי ביה ה` צור עולמים. ואין אנו יודעין אי זה נברא בה"א ואי זה מהם נברא ביו"ד אלא מן מה דכתיב (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם -בה"א בראם, הוי העולם הזה נברא בה"א והעולם הבא נברא ביו"ד. מה ה"א פתוח מלמטן, רמז לכל באי עולם שהן יורדין לשאול; מה ה"א יש לו נקודה מלמעלן, משעה שהן יורדין הן עולין; מה ה"א פתוח מכל צד, כך פותח פתח לכל בעלי תשובה; מה יו"ד כפוף, כך יהיו כל באי העולם כפופין ( ל) ונהפכו כל פנים לירקון. כיון שראה דוד כן, התחיל לקלס בשתי אותיות (תהלים קיד) הללויה הללו עבדי ה` הללו את שם ה`.
 
 
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט/ב
דרש ר` יהודה בר ר` אילעאי, אלו שני עולמות שברא הקב"ה, אחד בה"י ואחד ביו"ד. ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"י, אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"י. כשהוא אומר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא בה"י בראם. [הוי אומר העולם הזה בה"י והעולם הבא ביו"ד]. ומפני מה נברא העולם הזה בה"י? מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא
 
 
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה/א
אמר רב יהודה אמר רב, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא, וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת; וכתיב התם ה` בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. וכתיב בדעתו תהומות נבקעו.
 
 
מדרש רבה בראשית פרשה א פסקה י
(י) רבי יונה בשם ר` לוי אמר, למה נברא העולם בב?` אלא מה ב` זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לומר מה למטה מה למעלה מה לפנים מה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולהבא. בר קפרא אמר, (דברים ד) כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך - למן היום שנבראו אתה דורש, ואי אתה דורש לפנים. מכאן (שם) ולמקצה השמים ועד קצה השמים אתה דורש וחוקר, ואי אתה חוקר לפנים מכאן.
דרש רבי יהודה בן פזי במעשה בראשית בהדיה דבר קפרא, למה נברא העולם בב`? להודיעך שהן שני עולמים - העוה"ז והעוה"ב.
ד"א - ולמה בב`? שהוא לשון ברכה. ולמה לא באל"ף? שהוא לשון ארירה.
ד"א - למה לא באל"ף? שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסין לומר, היאך העולם יכול לעמוד שהוא נברא בלשון ארירה? אלא אמר הקב"ה, הרי אני בורא אותו בלשון ברכה, והלואי יעמוד.
ד"א - למה בב`? אלא מה ב` זה יש לו שני עוקצין אחד מלמעלה ואחד מלמטה מאחוריו; אומרים לב`, מי בראך והוא מראה בעוקצו מלמעלה ואמר, זה שלמעלה בראני. ומה שמו? והוא מראה להן בעוקצו של אחריו ואומר, ה` שמו.
א"ר אלעזר בר חנינא בשם ר` אחא, עשרים וששה דורות היתה האל"ף קורא תגר לפני כסאו של הקדוש ברוך הוא. אמרה לפניו, רבש"ע, אני ראשון של אותיות ולא בראת עולמך בי! אמר לה הקב"ה, העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה שנאמר (משלי ג), ה` בחכמה יסד ארץ וגו`. למחר אני בא ליתן תורה בסיני ואיני פותח תחלה אלא בך שנ` (שמות כ), אנכי ה` אלהיך. רבי הושעיא אומר, למה נקרא שמו אל"ף? שהוא מסכים מאלף שנאמר (תהלים קה), דבר צוה לאלף דור:
 
 
פסיקתא רבתי פרשה כא
ר` אליעזר בר אבינא בשם רבי אחא כל אותם עשרים (ושתים) [וששה] דורות היה א"לף קורא תגר לפני הקדוש ברוך הוא ואומר לפניו רבון כל העולמים אני ראשון של כל אותיות (לא) [ולא] בראת את עולמך בי אלא בבי"ת אמר לו הקב"ה צא כל העולם כולו שלך שכל העולם [ומלואו] לא נבראו אלא בשביל תורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי (ירמיה ל"ג כ"ה) למחר אני עתיד ליתן תורה לבני ואיני פותח (לכם) [להם] אלא בך אנכי ה` אלהיך:
[דבר אחר] למה בא` בר חוסא אמר מפני שהוא (סמוך) [סוכם] לאלף דבר צוה לאלף דור (תהלים ק"ה ח`). אמר רבי שמלאי בכבוד גדול היה העולם עד שלא ניתנה התורה משניתנה התורה כביכול נעשה העולם זוללה הא כיצד את נוטל קנה מאזנים ותן שש אונקיאות מכאן וארבעים מכאן מי מכריע לא ארבעים מכריעים ששה כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה` את השמים (שמות כ` י"א) והתורה ניתנה לארבעים יום והרי שם עם ה` ארבעים יום וארבעים לילה (שם ל"ד כ"ח) ואשב בהר ארבעים [יום וארבעים] לילה (דברים ט` ט`) לא כ"ש שיהיו הארבעים מכריעים את הששה:
ר` אליעזר בשם ר` ברכיה אמר נעשה מים אם ינתשו מים [זרים] קרים נוזלים (ירמיה י"ח י"ד) רבי הונא בשם רבי אחא אומר נמוגים ארץ וכל יושביה [אנכי תכנתי עמודיה סלה] (תהלים ע"ה ד`) כבר היה העולם מתמוגג והולך אלולי שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה` נעשה ונשמע (שמות כ"ד ז`) כבר היה העולם חוזר לתוהו ומי (ביסם) [ביסס] את העולם אנכי תכנתי עמודיה סלה בזכות אנכי ה` אלהיך:
 
מדרש עשרת הדברות
(א`) דבור ראשון: כתיב מי ימלל גבורות ה` ישמיע כל תהלתו. אפילו מלאכים לא ימללו גבורותיו, אלא קצת יש לדרוש במה שעשה ובמה שעתיד להיות למען יתרומם וישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. ברא את התורה שהיא נחמדת מזהב ומפז ומתוקים מדבש ונופת צופים. וכשחפץ הקב"ה לבראות את העולם יעץ בה ואמר אברא את העולם כדי שידעו מה היא גבורתי. כששמעה התורה כך ענתה ואמרה לפניו רבש"ע אתה מגיד מראשית אחרית וכל הנסתרות גלויות לך עשה כאשר אתה חפץ. כששמע הקב"ה דברי התורה כשרו לפניו דבריה, לקחה והניחה לפניו... וכשחפץ לבראות את העולם באו כל האותיות למפרע ואמרה כל אחת לפני הקב"ה רבש"ע רצונך שבי יברא העולם. בתחלה נכנסה התי"ו לפני הקב"ה ואמרה לו רבש"ע יהי רצון שבי תברא העולם לפי שתורתך נקראת בי. ענה לה הקב"ה לא יש (אעשה) כרצונך שאתה תרומות. אח"כ נכנסה השי"ן אל הקב"ה וכו` לא יש כרצונך לפי שאתה שוא ושוחד ואות שאין לה רגלים, ואות שאין לה רגלים אינה ראויה שנברא בה העולם. אח"כ נכנסו כל האותיות למפרע עד בי"ת, ובסוף כלם נכנסה בי"ת ואמרה רבש"ע רצונך שבי תברא את עולמך שעתידין בניך לברך את שמך בי שנאמר ברוך הבא בשם ה`, ברוך ה` יום יום, ואומר ברוך ה` אלהי ישראל. אמר לה כן אעשה, בך אברא את עולמי שנאמר בראשית ברא אלהים. ואל"ף כשראתה שרצה הקב"ה לבראות את העולם בבי"ת היתה עומדת לצד אחד ושתקה עד שקראה הקב"ה ואמר לה אל"ף למה תשתוק למה לא תדבר כאחת מחברותיך? ענתה אל"ף ואמרה לפניו רבש"ע ומה לחברותי שעולין לחשבון גדול כך, אני שאיני עולה לחשבון גדול על אחת כו"כ. אמר לה הקב"ה אל תתמה שאתה ראש לכולם ומלך, שאני אחד ואתה אחד ולפי שהשפלת את עצמך אני מגדל אותך שאתה תעלה לחשבון אלף, ועוד אמר לה התנחם כשאתן את התורה בך אפתח. לכך פתח הקב"ה באנכי בתתו את התורה לישראל.