מאמר -

ארבע דרכים לבריאה


מחברים: ג`ו מילגרום ויואל דומן







הקדמה

איך התחיל הכל? מהיכן הגיעו כל הדברים? מי עשה אותם? אלה הן שאלות אטיולוגיות המרתקות את כל בני האדם באשר הם – בני תרבויות שונות, בתקופות שונות ובכל גיל. לרוב התרבויות יש מיתוסים של מוצא הדברים – של עצמן, של סביבתן, של מנהגיהן ומוסדותיהן, ומיתוסים של בריאת עולמן. אחד מסיפורי הבריאה המוכרים ביותר הוא הסיפור המקראי המופיע בפרק הפותח את ספר בראשית. הקריאה העממית בפרק זה תופסת את הבריאה כעבודתו השלווה של אל יחיד וכל יכול, שברא את העולם מאַין בכוח רצונו, ויצר את כל מרכיביו בדיבור:

 

ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור. בראשית א'

 

אולם בחינה קרובה של פרק א` בבראשית מרמזת על תפיסות חלופיות לבריאה. כך למשל, האור אמנם נברא, אך המים, הארץ והאדמה לא נבראו אלא אורגנו, תוחמו, ועוצבו.
התהליך האמנותי מתואר בבהירות בפרק ב`:


 

2 וַיִּיצֶר ה` אֱלהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה

19 וַיִּצֶר ה` אלהים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ

 


בטקסטים מקראיים אחרים הופך הפיסול לאדריכלות, כאשר אלוהים מודד ובונה.
בפרק א` מופיעים גם רמזים מוצנעים למתנגדים מיתולוגיים של אלוהים. יריבים אלה מוכרים מסיפורי בריאה אחרים, הן מקראיים והן חוץ-מקראיים.
מאבקים אלה עם המפלצות, שהם שיטת הבריאה השלישית, מהממים משהו:

 


בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקוֹד ה` בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה,
עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן;
וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם
(ישעיהו כ"ז 1)

 

אזכורים גלויים אלה למפלצות הכאוס, התוהו, מצויים גם במיתולוגיה של המזרח הקדום ומסייעים להסביר הרמזים (אלוזיות) תמוהים בפרק א` בבראשית, אליהם נתייחס בהמשך.
לבסוף, עולה עוד דרך לבריאה, כאשר מי השפיר פורצים מרחמו של הים, כפי שאנו שומעים בדברי ה` אל איוב מן הסערה:


 

אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ; הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה.
מִי-שָׂם מְמַדֶּיהָ, כִּי תֵדָע; אוֹ מִי-נָטָה עָלֶיהָ קָּו.
עַל-מָה, אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ; אוֹ מִי-יָרָה, אֶבֶן פִּנָּתָהּ.
בְּרָן-יַחַד, כּוֹכְבֵי בֹקֶר; וַיָּרִיעוּ, כָּל-בְּנֵי אלוהים.
וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם; בְּגִיחוֹ, מֵרֶחֶם יֵצֵא.
בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ; וַעֲרָפֶל, חֲתֻלָּתוֹ.
וָאֶשְׁבּוֹר עָלָיו חֻקִּי; וָאָשִׂים, בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.
וָאֹמַר–עַד-פֹּה תָבוֹא, וְלֹא תוֹסִיף; וּפֹא-יָשִׁית, בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ (ל"ח 11-4)

 

פסוקים 7-4 מתארים את הבריאה כמפעל אדריכלי אלוהי (בדומה לתיאור בבראשית ב`), ואילו פסוקים 8 ו-9 מתארים אותה במונחים של לידה. בנוסף, בפסוקים 7, 11-10 מופיעות מילים הקשורות במאבק ובקרב (ואשבר, בריח ודלתיים).
סופו של סיפור מיתי זה הוא בכוח הדיבור (פסוק 11), כמו שראינו בבראשית א`. מכאן שאפשר לראות ארבעה אופנים שונים לבריאה בסיפור רב עצמה זה, וארבעת האופנים האלה חוזרים ונשנים במקרא כולו.
איך התמודדו האמנים עם סיפורי הבריאה השונים? ואיך יכולים אנחנו להפוך תפיסות אלה לתפיסות אישיות?









בריאה במאמר, במאגיה ובשפה

הבריאה במאמר, במאגיה ובשפה – בראשית א`- ב`

בראשית…
וַיֹּאמֶר אלוהים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר (א` 3).
וַיֹּאמֶר אלוהים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם (א` 6)
וַיֹּאמֶר אלוהים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד (א` 9)
וַיֹּאמֶר אלוהים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא (א` 11)
וַיֹּאמֶר אלוהים, יְהִי מְאוֹרוֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם (א` 14)
וַיֹּאמֶר אלוהים–יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם (א` 20)
וַיֹּאמֶר אלוהים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ (א` 24)
וַיְבָרֶךְ אלוהים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (ב` 3)

איך אפשר לדמיין את הבריאה במאמר? מי בעולמנו יכול לדבר ולגרום שדברים יתהוו? נפנה לאמנות בחיפוש תשובות לשאלות אלה.
באיור לתנ"ך משנת 1478, איור של אנטון קוברגר (Anton Koberger), נראה אל גשמי לחלוטין בחלק העליון של המסגרת, כשהוא מצביע ובורא את העולם במאמר (במרכז התמונה בונה אלוהים את חווה מגופו של אדם, כמעשה אמנות, כפי שיוסבר להלן). כדי לצייר בדרך מעשית את פעולת הדיבור, צייר קוברגר צרור שורות היוצאות מפי האל ומכוונות אל לב הבריאה.


אנטון קוברגר, הבריאה 1478/83

אנטון קוברגר, הבריאה 1478/83

בתמונת המזבח גרבאו שצייר מייסטר ברטראם (Meister Bertram) במאה שקדמה לקוברגר, די במחווה, בתנועה קלה, להביע דיבור.


מייסטר ברטראם, תמונת המזבח גרבאו, 1379 - 1383

מייסטר ברטראם, תמונת המזבח גרבאו, 1379 – 1383

מחוות אלה מסמלות מילים. הן נראות כמעשה כשפים, והקוסם, המדבר ארמית אומר אברכדברא" שהם המילים "אברא כדברא" – אברא בדיבור, במילים. והנה, בהינף יד נוצר יש מאין. השפה יוצרת את המציאות. השקפה זו של הבריאה מהדהדת לאורך ההיסטוריה, מהתנ"ך עד לברית החדשה (ה"לוגוס" – "בראשית הייתה המילה"), ועד לריפוי בעזרת שיחות ולתיאוריות ספרותיות פוסט-מודרניות.
שימוש חשוב במיוחד שנעשה בדיבור בזמן הבריאה מופיע שלוש פעמים בפרקים א` ו-ב` בבראשית, ומסתיים בברכה למלאכת היצירה:

וַיְבָרֶךְ אלוהים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אלוהים לַעֲשׂוֹת (ב` 3).

בקתדרלה של סן מרקו בוונציה אנו מוצאים איור שהוא ביטוי גשמי מובהק למילים אלה:


קתרדלה של סן מרקו, ברכת היום השביעי (רישום ע"פ הפסיפס), המאה ה13

קתרדלה של סן מרקו, ברכת היום השביעי (רישום ע"פ הפסיפס), המאה ה13

ששת ימי המעשה עומדים סביב לכסא המלכות של אלוהים, שמחוות ידו מברכת את היום השביעי.

וכך, בתמונות אלה, מדבר אלוהים בשני אופנים. האחד, באוויר אותו הוא נושף מפיו, והשני במחוות המתארות את מאמר הבריאה.

אולם, משנאמרה מילה, הרי שהיא חלפה ואיננה. כדי לתת לה אורך חיים, על המילה להיראות. הראייה מזמנת את הזיכרון, וכך יכולה המילה להמשיך ולהתקיים. המילים מוצפנות בתמונות שהופכות לאותיות, וכתיבה הופכת לדרך נוספת לחזות בשפה המדוברת. מאליו מובן שעל פי המסורת היהודית, הכתיבה האולטימטיבית היא התורה. המדרש הראשון ב"בראשית רבא" יוצר את הדו-שיח שבין החכמה שבספר משלי (פרק ח`) ובין המילה "בראשית", המילה הפותחת את התורה. (את המילה "בראשית" יש להבין לא כ"בהתחלה" אלא כ"התורה/החכמה"). המדרש נטווה כך: בספר משלי טוענת החכמה שהיא הייתה הכלי שבעזרתו ברא האל את העולם:

ה`קָנָנִי, רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ: קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז (ח` 22).
וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ, אָמוֹן: וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים, יוֹם יוֹם; מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל-עֵת (ח` 30).

ומסביר המדרש:

ואהיה אצלו אמון – התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם והתורה אמרה בראשית ברא אלוהים ואין ראשית אלא תורה היאך מה דאת אמר (משלי ח) ה` קנני ראשית דרכו בראשית רבה פרשה א` פסקה א`

כתיבת התורה היא הורתה של הקליגרפיה. קליגרפיה (מיוונית: "קלי" – יפה, "גרפיה" – כתיבה) איננה רק שיטת קידוד, אלא ביטוי אסתטי ותיאולוגי. כך, לדוגמא, ביצירה "אלפבית הבריאה" של האמן בן שאן (Ben Shan), מקובצות אותיות שחורות ברחם האלוהי, כישות בכוח אך עדיין לא ישות קיימת. האמן יצר ליתוגרפיה (תחריט אבן) זו כחלק מעבודתו על "ספר היצירה", טקסט מיסטי יהודי עתיק.


בן שאן, אלפבית הבריאה, 1957

בן שאן, אלפבית הבריאה, 1957

הרחם עצמו הוא אזור לבן נרחב המקבל את צורתו מהאותיות שטרם נבראו סופית. מבחינה תיאולוגית הרקע הלבן הוא נוכחותו של האל, נוכחות כה בוהקת שאיננו יכולים לראות דבר עד שהסופר מעלה על הכתב את האותיות השחורות. אלוהים זקוק לנו, הסופרים, כדי לגלות היבט מוגבל אחד של נוכחותו.

פסקה בתלמוד הירושלמי מתארת את התורה הכתובה כאש שחורה על גבי אש לבנה:

רבי פנחס בשם רבי שמעון בן לקיש: התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא אש מובללת באש חצובה מאש ונתונה מאש דכתיב (דברים לג) מימינו אש דת למו (שקלים כה, ע"ב).

כך שהאותיות השחורות (האש השחורה) הן הנותנות את הצורה לאש הלבנה, היא האור המסוונר – המעוור – אור נוכחות האל. באופן פרדוקסלי, מושגת הפשטת מעשה הבריאה באמצעות ההמחשה.

את הבריאה שהיא מעשה ידי אל לא נראה מתאר אבּל פאן בהפשטה ייחודית, באמצעות קרן אור.


אבל פאן, ויברא את המאורות הגדולים  1924

אבל פאן, ויברא את המאורות הגדולים 1924

קודם לכן, ציירו המקובלים את הבריאה כקונסטלציה, קבוצת כוכבים זוהרת (הספירות), והבריאה היא הקשר הבסיסי ביותר בין עולם הרוח של האלוהים לבין עולם החומר.


פורטה לוסיס - תרגום לטיני של שערי אורה לרבי

פורטה לוסיס – תרגום לטיני של שערי אורה לרבי


מתוך פרדס רימונים למשה קורדוברו קרקוב, 1592

מתוך פרדס רימונים למשה קורדוברו קרקוב, 1592
משה גיקטילה, גרמניה, 1516

לקונסטלציה זו צורה המרמזת על צורת הגוף האנושי, צורה הקרויה לא פעם "אדם קדמון", אך יש לה גם ממאפייני האלוהים.צורת הספירות יכולה להיות גם צורת האות אלף, וגם במקרה זה ישתלבו בה צורות אנושיות.
הקבלה פותחת את התורה, שהיא המקום בו מצוי הן המפתח לבריאה והיא גם תהליך הבריאה. הרווח הלבן שבין האותיות, היעדר אמות התנועה, סימני פיסוק והערכים המספריים של האותיות העבריות יוצרים חוסר בהירות המתפרצת אל יצירה מיסטית מתעתעת.

זמן רב לפני היות הספרות, זמן רב לפני היות האלפבית, זמן רב לפני היות השפה, הייתה הדמות. אמנות ילידית אוסטרלית עוסקת ברובה ב"זמן החלום", גרסתם לסיפור הבריאה, סיפור שמגוללים בו העבר, ההווה והעתיד, הבריאה, המוות והלידה מחדש.


הזקן מיק צ`אקאמארה, זקן חולם על מוות וגורל, 1971

הזקן מיק צ`אקאמארה, זקן חולם על מוות וגורל, 1971









בריאה כאמנות וכאדריכלות

כפי שנאמר לעיל, אופן בריאה אחר מופיע בפרק השני של ספר בראשית ובסיפורים מקראיים אחרים – הבריאה כמעשה אמנות. דוגמא בולטת לתפיסה זו נשמעת בדבריו של נביא אנונימי שניבא על הגלות ועל השיבה לארץ:

מִי-מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם,
וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן,
וְכָל בַּשָּׁלִשׁ, עֲפַר הָאָרֶץ;
וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם ישעיהו מ` 12

אמני ימי הביניים, שהוקסמו מהדימוי של אלוהים הבנאי, נהגו לתת בידי האל את כלי העבודה של האדריכל.


תנ"ך לואי הקדוש, בורא העולם, 1252 - 1270

תנ"ך לואי הקדוש, בורא העולם, 1252 – 1270


ויליאם בלייק, עתיק הימים   1794

ויליאם בלייק, עתיק הימים 1794


ספר תהילים של טיבריוס  הבריאה, 1050 בקירוב

ספר תהילים של טיבריוס הבריאה, 1050 בקירוב

בספר התהילים של טיבריוס מהמאה האחת-עשרה, נמזגו זה בזה פרק א בספר בראשית ופרק מ בישעיהו לייצוג סכמטי של ההתחלה. אלוהים נעזר במאזניים, במצפן ובכלים נוספים כדי למדוד את משקלו, נפחו ואורכו של העולם, בעוד יונה ("רוח אלוהים") מרחפת על פני המים. בתנ"ך סנט לואיס שנכתב במאה השלושה-עשרה, "מכתר" אלוהים את העולם המונח כאילו הוא רחמו של האל. בתוך העולם נמצאים חשיכה, חוסר צורה ומים קדמונים וארבע רוחות השמים (בראשית א 2) המיוצגות בפינות, כמיקרוקוסמוס בתוך מקרוקוסמוס.

המצפן מופיע שוב במאה התשע-עשרה בעבודתו של המשורר והאמן הבריטי, בן האסכולה הרומנטית, ויליאם בלייק. בורא העולם הוא דמוי אדם (אוריזון, יצירתו של בלייק, שמקורו באל ה"אמתי") עולה מתוך השמימיות הלוהטת, מכוון את המצפן אל הרִיק ומציב גבולות לעולם.

למרות ההתקדמות המדעית הגדולה ולמרות העובדה שאנו תרים את החלל, אנחנו ממשיכים לחשוב במונחים של עולם תלת-קומתי – שמים, ארץ ועולם תחתון – חלוקה הטבועה בדמנו. רגלינו ניצבות על פני האדמה, אנו נושאים עיננו לשמיים ותוהים באשר למה שנמצא מתחתנו. התרשים המופיע כאן ממפה את האזכורים המקראיים לעולמנו המחולק לשלושה. העולם נתפס כאן כמקום מגורים שיש לו גג המונע מהגשם מלחדור, אזור מגורים ויסודות תמך. על פי התנ"ך לכל אחד מתחומים אלה יש מרכיבים משלו.

מבנה שמים וארץ במקרא

מבנה שמים וארץ במקרא

ב"אגדות היהודים" נותן ל. גינזבורג ביטוי שירי לחלוקה זו :

הארץ נחה על עמודים
הנחים על מים
הנחים על ההרים
הנחים על הרוחות
הנחות על הסערות
הנחות על זרועו של אלוהים.

תפיסת העולם כמקום מגורים שברא האל-האדריכל היא המונחת בבסיסו של נאום אלוהים מתוך הסערה:

אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ; הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה.
מִי-שָׂם מְמַדֶּיהָ, כִּי תֵדָע; אוֹ מִי-נָטָה עָלֶיהָ קָּו.
עַל-מָה, אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ; אוֹ מִי-יָרָה, אֶבֶן פִּנָּתָהּ איוב ל"ח 6-4

ביטוי נוסף לאלוהים כאמן, והפעם כקדר, נמצא בפרק ב בספר בראשית (פסוק 7), בו מעצב אלוהים את אדם מתוך גושי חמר, כפי שמתאר לוחית השנהב הביזנטית. נראה שאלוהים מושיט יד לסיים את הגימור האחרון לאדם שמלאכת הכנתו טרם נשלמה. יחד עם זאת, האינטימיות שבין שתי הדמויות יש בה מתהליך הלידה.


לוחית שנהב ביזנטית,  בריאת האדם, המאה ה 10 - 11

לוחית שנהב ביזנטית, בריאת האדם, המאה ה 10 – 11

אוגוסט רודן, הפסל הצרפתי המודרני הדגול, התעניין מאוד בדימוי של אלוהים כאמן, ולקראת סוף הקריירה שלו פיסל בשיש גרסאות אחדות של יד אלוהים היוצרת את האנושות. רודן מפריד בינו לבין המסורת בבראשית א, שם יוצר אלוהים יצור אנדרוגני במאמר, ומהסיפור בפרק ב שם נוצרים האיש והאישה לחוד, האיש מהאדמה והאישה מהאיש. בעבודה של רודן יד אלוהים אוחזת, כאילו בתוך הרחם, בשתי דמויות משורגות. זוהי עבודתו של פסל המשקף במפעל חייו את הדימוי של האל בורא העולם.


אוגוסט רודן, יד אלוהים, 1898

אוגוסט רודן, יד אלוהים, 1898


ארבע מאות שנים לפני רודן, חי מיכלאנג`לו שאף הוא יצר מתוך האדמה והותיר אחריו דמות לא-גמורה שנראית כאילו היא נחלצת או מתעוררת מתוך האבן. מיכלאנג`לו האמן מחקה את אלוהים האמן ש"שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אלוהים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב` 3).


מיכלאנג`לו, ענק מתעורר, 1510 - 1513

מיכלאנג`לו, ענק מתעורר, 1510 – 1513

כאשר היו בעיצומן עבודות השחזור של ציורו המונומנטאלי של מיכלאנ`גלו שבו נראה אלוהים בורא את האדם, קלט צלם את צלליתו של אחד המשחזרים כשהוא ניצב בתנוחה דמוית אלוהים. האם הייתה כאן יד אלוהים או יד המקרה?


שיקום תקרת הקפלה הסיסטינית, 1989

שיקום תקרת הקפלה הסיסטינית, 1989









בריאה מתוך מאבק

עד שהתגלתה השירה האפית הבבלית במאה התשע-עשרה, דומה היה שסיפור הבריאה בפרק א בבראשית תיאר פעילות חסרת מאמץ של אלוהים כל יכול ביסודות חסרי חיות ופסיביים. אולם, פענוח מיתוס הבריאה הבבלי, `אֶנוֹמָה אֶליש", חשף מגוון קשרים לשוניים וספרותיים לסיפור בבראשית א, והבהיר שהסיפור המקראי הפסטורלי אינו אלא כתב פולמוס נגד תפיסת הבריאה הגסה והאלימה שרווחה במרכז התרבותי הגדול שבמסופוטמיה.
אחד היסודות הפסיביים לכאורה הללו בסיפור היצירה הוא התהום (בראשית א` 2),  שהתגלה כנובע מאותו מקור ממנה הגיעה תיהמת הבבלית, נחש תהומות מפלצתי ואם קדמונית. האל מרדוך ניצח את תיאמת ופרס אותה לפרוסות כדי ליצור את העולם. את הפרטים מעוררי הפלצות של סיפור זה תוכלו למצוא
כאן.
שני האיורים שלהלן מראים את מידת הפופולריות של "אנומה אליש" במזרח התיכון הקדום. על גביע כסף שנחשף בכפר הפלשתיני עין סמיע נראה האל מרדוך, בעל שני הראשים, מתעמת בעזרת
צמחים רעילים עם תיאמת דמוית הנחש. בשלב השני במאבק הוא נראה עומד מעליה כאשר היא  המופיעה פה כששושֶנת (רוזטה).  מימין מחזיקות שתי דמויות את קשת הרקיע המפרידה את שני חלקיה של תיאמת ומונעת את שובו של התוהו

.


"סגביע כסף מעין סמיה, מרדוך ותיאמת, 2000 לפנה"ס בקירוב

 גביע כסף מעין סמיה, מרדוך ותיאמת, 2000 לפנה"ס בקירוב

הקרב הגדול בין מרדוך לתיאמת מופיע תדיר כסמל במסופוטמיה העתיקה, כפי שנראה בחותם הגליל כאן, שעליו מתואר האל הגיבור ואנשיו נלחמים בדרקון התוהו.

 


קרב מרדוך ותיאמת, טביעת חותם נאו-אשורית, 900 - 750 לפנה"ס

קרב מרדוך ותיאמת, טביעת חותם נאו-אשורית, 900 – 750 לפנה"ס

 

תיאמת מקושרת גם לחבורת מפלצות בעלי שמות שונים – תנין (ראו בראשית א 21), רהב (ישעיהו נא 9) ולוויתן (ישעיהו כז 1) או, כשמו בסיפורים האוגריתיים – לוֹתָן, ושם זה מופיע גם בתרבויות אחרות במזרח התיכון הקדום. תיאמת זכתה לעדנה בתקופה המודרנית שכן היא מופיע במשחק הדמיון "מבוכים ודרקונים" ובתרבות הפופ. ג`ודית ג`ונס, אמנית מקליפורניה, ציירה את תיאמת כשבטנה שסועה והעולם נראה דרכה.

ג`ודית ג`ונס, תיאמת, 1980

שימו לב שגוף האישה הוא היולד את העולם, וכך משולבים בדמות זו ילודה ומלחמה.
התנ"ך דיכא את הסיפור המסופוטמי האלים כדי להדגיש את היותו של אלוהי ישראל כל יכול, יחיד ומיוחד, ובורא עולם ללא כל מאמץ מיוחד. ועם זאת, המפלצת מרימה ראשה פעם אחר פעם, לא רק ברמיזות בבראשית א, אלא בגלוי ובעוז


באיוב מ`-מ"א
,
בישעיהו כ"ז

ובתהילים ק"ד
.



ויליאם בלייק, בהמות ולויתן, 1823 – 1826


גוסטב דורה, השמדת לויתן,   1865

גוסטב דורה, השמדת לויתן,   1865

 

שני אמנים בני המאה התשע-עשרה, ויליאם בלייק וגוסטב דורה (Gustave Dore) ציירו, כל אחד, את אלוהים מרומם ומשפיל חליפות את נחש הים הוא הלוויתן.

צלם הטבע ארנסט האס (Ernst Haas) תפס את כוחו הפראי של הים ואת השפעתו על החוף, ואפשר שאלה הם שיצרו לראשונה את האגדות על מפלצות הים. כדי ליצור דימוי עז כל כך,  השתמש הצלם בטכניקות מיוחדות ויצר בבואת מראה של הים במפלי גולפוס שבאיסלנד. על עבודתו זו כתב: "תצלום `כריך` – עותק השקופית שהונח באופן הפוך על המקור, כדי ליצור את האפקט `ייפרדו המים` (בראשית א` 6; Creation, 1965).


ארנסט האס, יהי רקיע בתוך המים, 1965

ארנסט האס, יהי רקיע בתוך המים, 1965


עד כה בחנו את הבריאה דרך המאבק בכתבי הקודש ובמזרח התיכון הקדום. בימינו אנו, האמנית בת איימס שוורץ (Beth Ames Swarz) גם היא נאבקת ונלחמת בחומרים והורסת אותם כדי לייצור. בסדרה שיצרה, "סדרת עשרת האתרים" (Ten Sites Series), היא שבה ומבקרת בישראל כדי לשחזר את סיפוריהן של נשים יהודיות, סיפורים הקשורים בספירות ובמקומות. תוך כדי עבודתה, פיתחה שוורץ טכניקה של יצירה בדרך ההריסה.

 



 

בת איימס סוורץ, צפת מס` 1, 1981

יום אחד לקחתי חתיכה גדולה של נייר לצביעה בצבעי מים, חרטתי עליה את המילים fear of dying (פחד ממיתה), קרעתי בה פתח במברג. רציתי להיכנס אליה כשם שנכנסתי  אל ההרים.
חרטתי מילים עזות, השחתתי את פניו של הנייר ושרפתי מה ששרפתי…. הבנתי שאיכשהו יצרתי פולחן.
ובסוף הייתי מסוגלת להתמודד עם מרקמם של הסלעים. פיתוח תהליך/פולחן האש בשנים 1976/77 אפשר לי – במלוא מובן המילה – לחדור אל תוככי העבודה – להשחית את הנייר ולשרפו, לרבד אותו, לזרוק צבע עליו ולהשתמש באדמה כבצבען – להיכנס אל תוך העבודה כשם שנכנסתי אל הנוף (Israel Revisited, Beth Ames Swartz, מאי 1981, ע` 11-10).

במאבק שהיו בו אש, אדמה, אור שמש ואמצעים אמנותיים שונים, קיבצה שוורץ את החומרים שהיו לה לכדי פיסול-קולאז` שבו נראית האות אלף ברווחים השליליים.









בריאה בילודה/באהבה

מגע מיני וילודה שניהם מטפורות עיקריות לבריאה בתרבויות עתיקות רבות, והסיבות ברורות מאליהן. אולם מטפורות אלה דוכאו במקרא, שכן אלוהי ישראל גדול מתהליכים טבעיים ומתהליכי החיים. כתוצאה, הדת המקראית המתהווה דחתה את הדימויים המיניים הבוטים של התרבויות הסובבות אותה, במיוחד אלה של מצרים ומסופוטמיה.
 אולם כוחן של מטפורות אלה צף ועולה למרות הנטייה לדיכוי, וכך, בבראשית א` 24-25, אנו קוראים תיאור זה של בריאת חיות היבשה: "וַיֹּאמֶר אלוהים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ", כאילו האדמה עצמה היא שילדה את היצורים הללו, בדיוק כשם שהצמחייה מתוארת בפסוק 12 –  "ותוצא הארץ דשא". בציור כאן נראית חיה אגדתית (שהיא שילוב של בעל חיים וצמח!), הטלה הטרטרי קשור לחבל טבור אנכי היוצא מאמא אדמה
.

 

 

קלוד דורה, השה הטרטרי (או הסקיתי), 1605

קלוד דורה, השה הטרטרי (או הסקיתי), 1605

 

בנוסף, בבראשית א` 2-1, חמשת היסודות (תוהו ובוהו, חושך, תהום, רוח ומים) שהתקיימו לפני שנברא האור מטרימים את תהליך הלידה. המילה בראשית (שמקורה במילה "ראש") עצמה מרמזת על רגע יציאתו של הראש (crowning) לאוויר העולם בלידה. כך גם, באיוב לח פורץ הים אל מחוץ לרחם. בתקופות בתר-מקראיות שגשגו דימויים אלה במיסטיקה היהודית, בפרשנות ובליטורגיה, לדוגמה, בהצהרה על ראש השנה "היום הרת עולם". הפירוש השגור הוא "היום נולד העולם", אך הבנה עמוקה יותר של הדברים גורסת "הזמן תמיד יולד". לבסוף, אם נשוב לבראשית, נשמע את המילים "אלה תולדות" חוזרות ונשנות בספר – והפעם הראשונה שמופיע הביטוי הוא מתייחס לבריאת העולם (ב` 4).

 

נוט וגב, 1085 - 950 לפנה"ס

נוט וגב, 1085 – 950 לפנה"ס

ג`ייקוב בריינט, ביצה אורפית, 1775

ג`ייקוב בריינט, ביצה אורפית, 1775

  
 בתרבויות עתיקות רבות נתפס העולם כמה שהתחיל באחדות שצורתה צורת ביצה. במיתוסים היווניים על אורפיאוס, הבריאה היא נחש מתפתל המסמל את הזמן שאין להימנע ממנו. הנחש מפצל אחדות זו לשניוּת של השמים והארץ: " וַיַּעַשׂ אלוהים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ" (בראשית א` 7). בדומה, בציור המצרי שלעיל, השמים הנקביים (האלה נוּט) היו בעבר מאוחדים עם אב האדמה המפרה (האל גֵבּ), סיפור המשקף את אותו הדימוי האוניברסלי שבאמירה המקראית "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב` 24).
הביצה הקוסמית הזאת, מה צורה לה בתוכה ,מה היא משמעותה

 

הילדגרד פון בינגן, היקום, 1141 - 1151

הילדגרד פון בינגן, היקום, 1141 – 1151

 

בקיעת פאנס מתוך הביצה הקוסמית, המאה ה2

 

 שני איורי המנדלה הללו, משתי תרבויות שונות בתכלית, מציגות את הסיפור הפנימי של הביצה הקוסמית.  מצד שמאל, האל האורפיאי פאנס (נושא האור) מופיע בתוך הביצה, עטוף בטבעות הנחש המפרה. המסגרת שהיא גלגל המזלות, מהווה את חצי קליפת (כיפת) השמיים ומגדירה את הזמן, ואילו ארבע רוחות השמים מגדירים את המרחב. מימין, צורת הביצה מאפיינת את היקום של הילדגארד מבינגן Hildegard of Bingen)), מיסטיקנית נוצרית בת המאה השתים-עשרה. הדימוי שלה מבוסס על שבע הספירות של הקוסמולוגיה האריסטוטלית, ששינו את צורתן לצורת ביצה, ולספר מהברית החדשה, "ההתגלות". גם כאן נוכחים הזמן והמרחב, הפעם בפניהם של ארבע רוחות השמיים ובשמש, בירח ובכוכבים. שני גופים דמויי ביצה אלה יכולים גם להיראות כנפתחים אל תוך הרחם המתעבר והיולד.

 חלק מאותם דימויים מופיעים בגרסה אירופאית זו של האמנות הילידית האוסטרלית, ויש כאן ביטוי ללא-מודע הקולקטיבי שבו נחש האדמה (זכר) וזרע השמימי דמוי הביצה (נקבה) מתאחדים בבריאה.

לאיטיטיה ד`אטויל,  נחשארץ ולידת המים

לאיטיטיה ד`אטויל, נחשארץ ולידת המים

קיי לנג, גוף אמריקאי מס` 21, 1989 - 1990

קיי לנג, גוף אמריקאי מס` 21, 1989 – 1990

ארנסט האס, 1964

ארנסט האס, 1964

אם כן, האם זוהי אמא אדמה או שמא זהו אבא אדמה? מצד שמאל, בצילום של ארנסט האס, דומים קוויהם החלקים של ערמות השלג הצח על אבנים בערוץ נחל להורינו, אמא אדמה ואבא אדמה. מימין, הורים לעתיד חובקים את פרי זרעם, הד לברכה שברך אלוהים את האיש ואת אשתו, "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ" (בראשית א` 28).

 הופעת הבכורה של לואיס בראון, תינוקת שנולדה בהפריה חוץ-גופית, הייתה בצילום בעיתון טיים ב-31 ביולי, 1978. לואיס המצולמת ברחמה של אמה, לזלי, דומה דמיון מעורר יראה לאותו יצור היולי, "אדם קדמון". אותו "אדם קדמון" שנשתל ברחמו של ה"אינסוף" הנצחי שלוש מאות שנה קודם להשתרשותה של לואיס.


יוהאן גאורג וכטר, אדם קדמון באין סוף, 1699

יוהאן גאורג וכטר, אדם קדמון באין סוף, 1699

 
 

טיים, ילד מבחנה, 31 ליולי 1978

אין מנוס מארכיטיפ הרבייה בבריאה, מבראשית ועד היום.



מקורות למאמר:

משנה מסכת חגיגה פרק ב
כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר.
 
 
ספר בראשית פרק א
(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:
(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר:
(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ:
(ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד:
(ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:
(ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן:
(ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי:
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:
(י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:
(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(יג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי:
(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים:
(טו) וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:
(טז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים:
 (יז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ:
(יח) וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(יט) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי:
(כ) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:
(כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ:
(כג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי:
(כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן:
(כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:
(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:
 (ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:
(לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי:
 
 
ספר בראשית פרק ב
(א) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:
(ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:
(ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:
(ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם
 
ספר בראשית פרק ב
בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:
(ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:
(ו) וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ז) וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
(ח) וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
(ט) וַיַּצְמַח יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:
(י) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים:
(יא) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב:
(יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם:
(יג) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ:
(יד) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:
(טו) וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:
(טז) וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:
(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:
(יח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(יט) וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(כא) וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:
(כב) וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:
(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:
(כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:
(כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ:
 
 
ספר בראשית פרק ז
(יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ:
 
 
ספר שמות פרק כ
(ד) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:
 
ספר שופטים פרק ט
(לז) וַיֹּסֶף עוֹד גַּעַל לְדַבֵּר וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ וְרֹאשׁ אֶחָד בָּא מִדֶּרֶךְ אֵלוֹן מְעוֹנְנִים:
 
 
ספר ישעיה פרק כז
(א) בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם:
 
ספר ישעיה פרק מ
(יב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם:
(יג) מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ יְהֹוָה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶ
ספר ישעיה פרק נא
(ט) עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהֹוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין:
(י) הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים:
 
ספר יחזקאל פרק לח
(יב) לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל חֳרָבוֹת נוֹשָׁבֹת וְאֶל עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ:
 
 
ספר תהילים פרק ח
(א) לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד:
(ב) יְהֹוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם:
(ג) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם:
(ד) כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה:
(ה) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ:
(ו) וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ:
(ז) תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו:
(ח) צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי:
(ט) צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים:
(י) יְהֹוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ:
 
ספר תהילים פרק עד
(יב) וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:
(יג) אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם:
(יד) אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים:
(טו) אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן:
(טז) לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ:
(יז) אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם:
 
ספר תהילים פרק עה
(ד) נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה
 
ספר תהילים פרק קד
(א) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה יְהֹוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ:
(ב) עֹטֶה אוֹר כַּשַֹּלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה:
(ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם עַלִיּוֹתָיו הַשָֹּם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ:
(ד) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט:
(ה) יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד:
(ו) תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם:
(ז) מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן:
(ח) יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם:
(ט) גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ:
 
(כד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ:
(כה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת:
(כו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ:
 
 
ספר משלי פרק ח
(כב) יְהוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז:
(כג) מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ:
(כד) בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם:
(כה) בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי:
(כו) עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל:
(כז) בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם:
(כח) בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם:
(כט) בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ:
(ל) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת:
(לא) מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם:
 
ספר איוב פרק ז
(יב) הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר
 
ספר איוב פרק ט
(ד) חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם:
(ה) הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ:
(ו) הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַלָּצוּן:
(ז) הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם:
(ח) נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם:
(ט) עֹשֶׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה וְחַדְרֵי תֵמָן:
(י) עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר:
 
ספר איוב פרק כו
(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:
(ב) מֶה עָזַרְתָּ לְלֹא כֹחַ הוֹשַׁעְתָּ זְרוֹעַ לֹא עֹז:
(ג) מַה יָּעַצְתָּ לְלֹא חָכְמָה וְתֻשִׁיָּה לָרֹב הוֹדָעְתָּ:
(ד) אֶת מִי הִגַּדְתָּ מִלִּין וְנִשְׁמַת מִי יָצְאָה מִמֶּךָּ:
(ה) הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשְֹׁכְנֵיהֶם:
(ו) עָרוֹם שְׁאוֹל נֶגְדּוֹ וְאֵין כְּסוּת לָאֲבַדּוֹן:
(ז) נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה:
(ח) צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם:
(ט) מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ:
(י) חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חשֶׁךְ:
(יא) עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ:
(יב) בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְובנָתוֹ {וּבִתְבוּנָתוֹ} מָחַץ רָהַב:
(יג) בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ:
(יד) הֶן אֵלֶּה קְצוֹת דְּרָכָו {דְּרָכָיו} וּמַה שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע בּוֹ וְרַעַם גְּבוּרֹתָו {גְּבוּרוֹתָיו} מִי יִתְבּוֹנָן:
 
ספר איוב פרק לח
(ד) אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה:
(ה) מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו:
(ו) עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ:
(ז) בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים:
(ח) וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא:
(ט) בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ:
(י) וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם:
(יא) וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ:
 
 
ספר איוב פרק מ- מ"א
(כה) תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ:
(כו) הֲתָשִׂים אַגְמֹן בְּאַפּוֹ וּבְחוֹחַ תִּקֹּב לֶחֱיוֹ:
(כז) הֲיַרְבֶּה אֵלֶיךָ תַּחֲנוּנִים אִם יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת:
(כח) הֲיִכְרֹת בְּרִית עִמָּךְ תִּקָּחֶנּוּ לְעֶבֶד עוֹלָם:
(כט) הַתְשַׂחֶק בּוֹ כַּצִּפּוֹר וְתִקְשְׁרֶנּוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ:
(ל) יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים:
(לא) הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ:
(לב) שִׂים עָלָיו כַּפֶּךָ זְכֹר מִלְחָמָה אַל תּוֹסַף:
 
ספר איוב פרק מא
(א) הֵן תֹּחַלְתּוֹ נִכְזָבָה הֲגַם אֶל מַרְאָיו יֻטָל:
(ב) לֹא אַכְזָר כִּי יְעוּרֶנּוּ וּמִי הוּא לְפָנַי יִתְיַצָּב:
(ג) מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא:
(ד) לֹא {לוֹ} אַחֲרִישׁ בַּדָּיו וּדְבַר גְּבוּרוֹת וְחִין עֶרְכּוֹ:
(ה) מִי גִלָּה פְּנֵי לְבוּשׁוֹ בְּכֶפֶל רִסְנוֹ מִי יָבוֹא:
(ו) דַּלְתֵי פָנָיו מִי פִתֵּחַ סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה:
(ז) גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים סָגוּר חוֹתָם צָר:
(ח) אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ וְרוּחַ לֹא יָבוֹא בֵינֵיהֶם:
(ט) אִישׁ בְּאָחִיהוּ יְדֻבָּקוּ יִתְלַכְּדוּ וְלֹא יִתְפָּרָדוּ:
(י) עֲטִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר וְעֵינָיו כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר:
(יא) מִפִּיו לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ כִּידוֹדֵי אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ:
(יב) מִנְּחִירָיו יֵצֵא עָשָׁן כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן:
(יג) נַפְשׁוֹ גֶּחָלִים תְּלַהֵט וְלַהַב מִפִּיו יֵצֵא:
(יד) בְּצַוָּארוֹ יָלִין עֹז וּלְפָנָיו תָּדוּץ דְּאָבָה:
(טו) מַפְּלֵי בְשָׂרוֹ דָבֵקוּ יָצוּק עָלָיו בַּל יִמּוֹט:
(טז) לִבּוֹ יָצוּק כְּמוֹ אָבֶן וְיָצוּק כְּפֶלַח תַּחְתִּית:
(יז) מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים מִשְּׁבָרִים יִתְחַטָּאוּ:
(יח) מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב בְּלִי תָקוּם חֲנִית מַסָּע וְשִׁרְיָה:
(יט) יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל לְעֵץ רִקָּבוֹן נְחוּשָׁה:
(כ) לֹא יַבְרִיחֶנּוּ בֶן קָשֶׁת לְקַשׁ נֶהְפְּכוּ לוֹ אַבְנֵי קָלַע:
(כא) כְּקַשׁ נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח וְיִשְׂחַק לְרַעַשׁ כִּידוֹן:
(כב) תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי טִיט:
(כג) יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה:
(כד) אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה:
(כה) אֵין עַל עָפָר מָשְׁלוֹ הֶעָשׂוּ לִבְלִי חָת:
(כו) אֵת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה הוּא מֶלֶךְ עַל כָּל בְּנֵי שָׁחַץ:
 
סדור תפלה - נוסח ספרד - סדר תפלת מוסף לראש השנה
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ (לשבת הַשַּׁבָּת וְ) יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן:
ותוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת. ואומרים היום הרת עולם וכו`:
הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים, אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים, אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ אָיוֹם קָדוֹשׁ:
 
מדרש השם בחכמה, ילינק, בית המדרש ה`, 63
 
"ה` בחכמה יסד ארץ וגו`" (משלי ג` 19), שברא הקב"ה את העולם כילוד אשה. מה ילוד אשה הזה בתחלה מתחיל מטבורו ומשם הוא נמתח והולך, כך העולם התחילו הקב"ה מטבורו ומשם נמתח לכאן ולכאן. והיך טבורו? זו ירושלים.
 
מדרש רבה בראשית פרשה א פסקה א
אמון אומן התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים היאך הוא עושה פשפשין כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם והתורה אמרה בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא תורה היאך מה דאת אמר (משלי ח) ה` קנני ראשית דרכו:
 
 
מדרש רבה בראשית פרשה א פסקה ד
א"ר בניה העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה שנאמר (משלי ג) ה` בחכמה יסד ארץ וגו`
 
 תלמוד ירושלמי מסכת שקלים דף כה/ב
ר"פ בשם רשב"ל התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא אש: מובללת באש חצובה מאש ונתונה מאש דכתיב מימינו אש דת למו (דברים ל"ג 2)
 
 תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף לז/א
רבי פינחס בשם רבי שמעון בן לקיש תורה שנתן הקב"ה עורה אש לבנה. חרותה אש שחורה. היא אשת ומובללת באש חצובה מאש. נתונה מאש (דברים לג) מימינו אש דת למו
 
 
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יב/ב
רבי יוסי אומר אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות הארץ על מה עומדת על העמודים שנאמר המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון עמודים על המים שנאמר לרוקע הארץ על המים מים על ההרים שנאמר על הרים יעמדו מים הרים ברוח שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח רוח בסערה שנאמר רוח סערה עושה דברו סערה תלויה בזרועו של הקדוש ברוך הוא שנאמר ומתחת זרועות עולם וחכמים אומרים על שנים עשר עמודים עומדת שנאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל ויש אומרים שבעה עמודים שנאמר חצבה עמודיה שבעה רבי אלעזר בן שמוע אומר על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם
 
תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף ח/ב
דרש ר` יודה בר פזי, בתחילה היה העולם מים במים מה טעמא (בראשית א) ורוח אלהים מרחפת על פני המים. חזר ועשאו שלג (תהלים קמז) משליך קרחו כפיתים. חזר ועשאו ארץ (איוב לז) כי לשלג יאמר הוי ארץ.
והארץ עומדת על מים (תהלים קלו) לרוקע הארץ על המים.
והמים עומדים על הרים (שם קד) על הרים יעמדו מים.
וההרים עומדין על רוח (עמוס ד) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח.
והרוח תלויה בסערה (תהלים קמח) רוח סערה עושה דברו.
וסערה עשאה הקב"ה כמין קמיע ותלויה בזרועו שנא` (דברים לג) ומתחת זרועות עולם כי הנה יוצר הרים וגו`.
 
אנומה אליש, תרגם מאכדית פרופ` אליעזר (אד)גרינשטיין
לוח ד`
60. אל תיאמת הזועמת שם פעמיו
61. בשפתיו מחזיק את הלחש
62. צמח ארס המשחית מחזיק בידו...
93. אזי תאמת ומרדך, יועץ האלים, התעמתו;
94
. קמו לקרב, התקרבו למלחמה.
95
. האדון פרש את רשתו והקיף אותה בה.
96
. את הרוח העזה שהחזיק מאחוריו הוא שחרר לתוך פניה.
97
. כשתאמת פצתה את פיה כדי לבלוע אותו,
98
. הוא הכניס את הרוח העזה שלא תסגור את שפתיה.
99
. הרוחות העזות מילאו אתכרסה;
100
. קרביה נאחזו ונפער פיה.
101
. הוא ירה חץ והוא קרע אתכרסה
102. הוא ביתר את תוכה ובקע את ליבה.
103
. הוא הביס אותה ושם קץ לחייה.
104
. הוא השליך את גווייתה ועמד עליה.
136. את הפגר חצה כדי לברוא מופלאים;
137
. הוא ביתר אותה לשניים כמו דג מיובש.
138. חציה הוא כונן כרקיע השמים;
139
. הוא משך את הבריח והציב שם משמר,
140
. שלא ירשו למימיה לצאת.
 

חזון יוחנן י"ב
3 וַיֵּרָא אוֹת אַחֵר בַּשָּׁמָיִם וְהִנֵּה תַּנִּין גָּדוֹל אָדֹם כָּאֵשׁ וְלוֹ שִׁבְעָה רָאשִׁים וְעֶשֶׂר קְרָנַיִם וְעַל־רָאשָׁיו שִׁבְעָה כְתָרִים׃ 4 וְסָחַב בִּזְנָבוֹ מִן־הַשָּׁמַיִם שְׁלִישִׁית הַכּוֹכָבִים וַיַּשְׁלִיכֵם אָרְצָה וַיִּתְיַצֵּב הַתַּנִּין לִפְנֵי הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֶלָה לָלֶדֶת לְמַעַן בְּלֹעַ אֶת־בְּנָהּ בְּלִדְתָּהּ׃
 
חזון יוחנן י"ז
3 וַיְּבִיאֵנִי בָרוּחַ הַמִּדְבָּרָה וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִשָּׁה יֹשֶׁבֶת עַל־חַיָּה אֲדֻמָּה כַתּוֹלָע מְלֵאַת שְׁמוֹת גִּדּוּפִים וְלָהּ שִׁבְעָה רָאשִׁים וְעֶשֶׂר קְרָנָיִם׃