מאמר -

הנשים בספר שופטים: חיסול גברים


מחברים: ג`ו מילגרום ויואל דומן







הקדמה

מדוע מופיעות כל כך הרבה נשים בספר שופטים?
בעקבות סוזאן אקרמן[1] מנינו שתיים עשרה נשים ועוד שלוש קבוצות:

עכסה, בתו של כלב ואשתו של עתניאל (פרק א);
דבורה הנביאה; יעל הקינית,; אם סיסרא שר הצבא של כנען וחכמות שרותיה (פרקים ד-ה);
האישה מתבץ שהרגה את אבימלך (פרק ט);
בת יפתח ונערותיה (פרק יא);
אשת מנוח – המוכרת גם כאמו של שמשון; אשתו הראשונה של שמשון; הזונה מעזה ודלילה (פרקים יג-טו) ;
אמו של מיכה (שופטים יז);
פילגשו של הלוי ונשות שבט בנימין (פרקים יט-כא).

אנסמבל הנשים הזה שונה מאוד מאלה של ספרי בראשית, שמות ורות, שם הנשים עסוקות במיוחד בשימור שושלת ישראל. חלק מהנשים בספר שופטים אינן מבנות ישראל, ורובן אינן אימהות.
אקרמן מבחינה בשישה טיפוסי נשים בספר שופטים:

הגיבורה בקרב,
המומחית בפולחן,
המלכה האם,
עקרת הבית-האם,
המפתה הרעיה.

בספרו The Hebrew Goddess (האלה העברייה) מתאר רפאל פטאי ארבעה היבטים של המטרוניתא, "אלת הקבלה" –

הבתולה,
האם,
הלוחמת
הזונה.

קארל יונג טבע את המונח "אנימה" (anima)לציין את הצד הנשי של נפש האדם, ואמר שרכיב פנימי זה משתקף באפיונים שונים של נשים במיתוס ובאגדה – האישה הקטלנית (femme fatale), אמא אדמה, אלת האהבה, הבתולה ואידיאל התבונה. כל אלה הם ניסיונות למיין את דמויות "האישה" בספרות ובדמיון. באשר לנו, ננסה לקבוע באיזו מידה הקטגוריות הללו רלוונטיות לספר שופטים. ננסה גם להראות את התמורה שחלה בהתייחסות אל הנשים הללו מן התנ"ך, אל המדרש, ואל המדרש החזותי, הלא היא האמנות.
טענתנו היא, שלא כמו הנשים בספר בראשית ובספר שמות הבונות את ישראל, ובשונה גם מרות, הנשים בספר שופטים מגלמות את התפרקות החברה הישראלית לאחר מות יהושע ולפני הקמת מלכות ישראל. המשפט: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" חוזר ארבע פעמים בספר שופטים. חזרה זו מבטאת את ראיית מחבר (או עורך) ספר שופטים את התקופה ככאוטית ואנרכיסטית. כידוע, מעמד הנשים בישראל של תקופת התנ"ך היה נחות במקרה הטוב, ובתקופה זו, על תהפוכותיה, היה פגיע ונתון בסכנה. כאשר הגברים נמנעו מליטול אחריות, הנשים הן אלה שלקחו, למרבה ההפתעה, את העניינים לידיהן.
כמו ברוב סיפורי התנ"ך, הנשים בספר שופטים הן לעתים קרובות אנונימיות, ומזוהות רק על ידי יחסיהן לגברים. מעט מאד נשים במקרא זוכות לסממני אישיות, ואין אישה בספר שופטים שיש לה סממנים אלה. ביטויי הרגשות מוצנעים, כרגיל בסיפור המקראי, ומשום כך היה על האומנים להוסיף נפח לדמויות השדופות הללו, ולהמציא להן אישיות ומערכות יחסים.
לסיכום, סיפור הנשים בספר שופטים מתעצם והולך, החל מעכסה הפסיבית ועד לשיאו באונס האכזרי וביתורה של הפילגש האנונימית בגבעה. הספר מסתיים בנימת מרה-מתוקה המלווה את הדיווח על קבוצת הנשים המרקדות, הנחטפות כדי להינשא לשבט בנימין המדולל במטרה להמשיך את הזרע. אף שהספר מסתיים, מוטיב האנרכיה ממשיך להדהד בו.


[1] Susan Ackerman,Warrior, Dancer, Seductress, Queen: Women in Judges and Biblical Israel (New Haven: Yale University Press, 1998)








עכסה

מי היא עכסה בתנ"ך? מי היא באמנות ומי היא במדרש?
בספר שופטים (א 11-15), עכסה עולה על הבמה כפרס שנותן אביה כָּלב בן-יפונה ללוחם שיוביל את כיבוש קריית ספר.
עתניאל, אחיו הצעיר של כלב, נענה לאתגר הצבאי. הוא כובש את העיר וזוכה שעכסה תהיה לו לכלה. אך בניגוד לרושם הראשוני, מתברר שעכסה היא אסרטיבית ורבת תושייה, והיא דוחקת בבעלה שיבקש אדמה כנדוניה ואז הדרישה לקבל גם מקורות מים חיוניים.
שני האיורים להלן מתארים את היחסים בין שני הגברים לאישה.
בספר הכולל את החומש ואת ספרי יהושע, שופטים ורות מאזמיר (Smyrna Octateuch) הביזנטית, עכסה היא דמות מרכזית במשא ומתן, ועומדת לפני בעלה הפסיבי ומנהלת את העסקים כשאביה יושב בראש.



כלב, אביה, מושיט את ידו ומעניק לה משהו, המתברר באיור שלהלן.


עכסה וכלב M.334 המאה ה- 15 התנ"ך ההיסטורי

עכסה וכלב M.334 המאה ה- 15 התנ"ך ההיסטורי

בתמונה זו, מן החיבור רב התפוצה "התנ"ך ההיסטורי", עתניאל הבעל אינו נוכח כלל ומותיר את עכסה להתמקח. מאחוריה אפשר לראות בריכת מים – אלה הם מקורות המים העיליים והתחתיים הנחוצים לפיתוח אדמת הנגב.
נושא הפרס עובר שינוי במדרש. סוגה זו רגילה לייחס למעשי חולין גרידא אופי תורני מובהק. המדרש מתמקד בשם קריית ספר, והספר הופך לספר תורה, עתניאל הופך לגדול בתורה ועכסה היא אשת עסקים שמנהלת את ענייני המשפחה, כדי שבעלה יוכל להתפנות ללימודיו. כתמיד, האמנות והמדרש קוראים את התנ"ך כאילו הוא משקף את תקופתם הם.








דבורה

הסיפור מתחיל, בהתאם לדפוס שבספר שופטים, במשבר צבאי. עשרים שנה דיכאו יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא את בני ישראל בעזרת צבא המרכבות האימתני שלהם. המסך עולה על דבורה, ללא כל הכנה – איש אינו קורא לה, יד אלוהים לא נחה עליה; היא פשוט נמצאת שם, יושבת תחת התומר, נביאה השופטת את בני ישראל בין הרמה ובין בית אל בהר . אך ידוע לנו כבר כי השופטים בספר זה הם אנשי צבא ולא מנהיגים משפטיים, ובוודאי שאין ביניהם נשים. מתפתח דו-שיח בעניין האויב. דבורה ממנה את ברק ומספקת לו תכנית קרב. במפתיע, עונה ברק "אם תלכי עמי והלכתי, ואם לא תלכי עמי, לא אלך" (ד 8) דבורה נענית לבקשתו אך מתרה בו" "לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אישה ימכור ה` את סיסרא" (ד 9).
ממרומי הר תבור, דבורה נותנת את האות לתחילת הקרב. מנקודה זו ואילך, אין אנו שומעים עוד על דבורה עד הפרק הבא, בו היא שרה שיר הלל לאלוהים לכבוד הניצחון הגדול על יבין, על סיסרא ועל צבאותיהם. סיפור זה מסתיים באופן פתאומי בהערה על ארבעים שנות שלום אך ללא התייחסות נוספת לדבורה. התנ"ך נותן מעט מאד מידע על טיב שליחותה, וכך ניתנת יד חופשית למדרש ולאמנות למלא את החסר.
שלושה סוגי פרשנות יהודית מתייחסים לתפקידה של דבורה ולפעילותיה – שכתובים הלניסטיים של סיפורי המקרא מהמאה הראשונה לספירה, אגדות חז"ל מהמאה השישית עד למאה העשירית והפרשנות הרציונליסטית מימי הביניים (המאה ה- 13). הכותבים ההלניסטים (יוסף בן-מתתיהו ופסבדו-פילון) רואים את דבורה כנביאה מטיפה, המשרה מרוחה על ברק, שר הצבא החילוני. מדרשי חז"ל משלבים את תיאור התפקיד של הנביאה השופטת, שמלמדת תורה ומשליטה צדק (יושבת בחצר כדי להימנע מהאיסור על נשים להיות לבדן במחיצת גברים). היא אפילו מצליחה לשדרג את מעמדו של בעלה הבור בכך שהיא מלמדת אותו לייצר פתילים למנורות המקדש. לבסוף, רבי לוי בן גרשום מתאר את דבורה כדרשנית משלהבת שרוח הנבואה צלחה עליה, והיא קוראת לאנשים לחזור בתשובה. לסיכום, חוסר הפרטים בסיפור המקראי מאפשר לכל תקופה להמציא מחדש את דבורה בדמות אחרת.
הדבר נכון גם לגבי האמנות. כך, לדוגמה, כתב יד מאויר מהמאה ה-15, משנה את התיאור המקראי של תפקידה של דבורה כשופטת, ומתאר תמונה מחצר ארמון בה כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, ודבורה יושבת כמלכה.


יוהאנס מקולומנה, 1450 לערך (Mare Historiarium)

יוהאנס מקולומנה, 1450 לערך (Mare Historiarium)

מאחורי דבורה עומד כומר (אולי ברק?) שלוחש באזנה לעיני כול ולפניה כורעים שני עותרים גלויי ראש; מאחוריהם עומדות שתי דמויות המזוהות על ידי כובעים יהודיים. אלמלא הטקסט הנלווה המספר לנו כי זוהי דבורה, היינו בוודאי מזהים זאת כחצר מלוכה אירופאית מהמאה ה- 15.
המלכה מהמאה ה- 15 פושטת צורה ומשתנה לגמרי במאות ה- 19 וה-20. לפנינו עכשיו קריאות שונות לחלוטין של אותו סיפור מקראי.


מתוך "נשים בהיסטוריה מקודשת" לה.ב. סטו, 1873

מתוך "נשים בהיסטוריה מקודשת" לה.ב. סטו, 1873


אדריאן קרוז (Adrien Cruz)

אדריאן קרוז (Adrien Cruz)

אמן אמריקני בלתי ידוע מהמאה ה- 19 תיאר את דבורה תחת עץ תומר, בהתאם לטקסט המקראי. היא לבושה בלבוש יווני או רומי קלסי, מחזיקה מגילה ביד אחת ומחווה בדרמטיות בידה השנייה בעומדה לפני הכנרת (או אולי אגם כלשהו בארצות הברית) . זוהי הגרסה הלבנה.
אדריאן קרוז (Adrien Cruz) , אמנית ילידת הארלם, מתארת דבורה גדולת קומה, לבושה בבד צבעוני מקושט בצדפים ועומדת מתחת עץ דקל עבות, כנראה אי שם באיים הקריביים או באפריקה. קרוז מתארת את הנביאה מימי קדם על רקע ההווה שלה עצמה ועל פי סדר היום שלה: אישה שחורה, יפה ומרשימה, מעין מלכה-כוהנת. למעשה, אפשר אולי לשייך את עץ התומר המוזכר בספר שופטים ד לעבודת הנוכחות האלוהית ולקשר אליה.


בן ציון, מוזיאון לאמנות התנ"ך, ניו יורק

בן ציון, מוזיאון לאמנות התנ"ך, ניו יורק

האמן האקספרסיוניסטי בן ציון (Ben-Zion) רואה את דבורה, עיניה עצומות באקסטזה של שירה ותפילה.
דבורה של בן-ציון היא דמות גשמית ושרירית, עטופה בגלימה מזרחית, יושבת על מחצלת שעל האדמה, כוח נסוך על פניה ועל ידיה החזקות המונפות כלפי מעלה. ההרגשה היא כאילו קול ענק ייצא מגוף זה.סגנונו של בן-ציון מבטא את הכמיהה שאחרי השואה אל "העברי החדש" בניגוד לסטריאוטיפ החיוור מהשטעטל, העיירה בגלויות אירופה.
גם בתמונות הקרב שלהן, תפקידה של דבורה מתרחב לפי דרכו של המדרש . הטקסט המקראי מספר שהיא מתלווה אל ברק, בתכנון האסטרטגיה למערכה הקרבה נגד הכנענים. אך אין תיאורים מקראיים של נשים הרוכבות ממשלתוך שדה הקרב. למרות זאת, שני תיאורי הקרב מהמאה ה- 13 מראים את דבורה רכובה על סוס. בספר תהילים של סנט לואיס, דבורה רוכבת על אוכף צד יחד עם ברק, מכוונת את ההתקפה וכל העיניים מופנות אליה.


ספר תהילים של סנט לואיס, 1270

ספר תהילים של סנט לואיס, 1270

הסצנה הצבעונית בתנ"ך מורגן אסרטיבית הרבה יותר. דבורה, רכובה על סוסהּ, פורצת מתוך מסגרת התמונה כשהיא מובילה את כוחותיה תוך רמיסת האויב. אנו נזכרים בפסוק: "לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אישה ימכור ה` את סיסרא".


תנ"ך מורגאן, 1250 לערך

תנ"ך מורגאן, 1250 לערך

אבל בשום מקום בתנ"ך לא כתוב שדבורה אכן רכבה אל תוך שדה הקרב. על מה מתבססים שני הפירושים האלה מהמאה ה-13? אפשרות ממשית היא שאלינור דוכסית אקוויטניה הייתה הדגם ל"דבורות" אלה. אלינור, מלכת צרפת ואנגליה, הייתה אחת הנשים החזקות ביותר באירופה בסוף המאה ה- 12. היא התלוותה לבעלה הראשון, לואי השביעי מצרפת, במסע הצלב השני ועמדה בראש המרד של בנה הנרי השלישי נגד בעלה השני, הנרי השני מאנגליה. בקפלה בסנט רדגונדו בצ`ינון שבצרפת
(Sainte Radegonde, Chinon), יש תמשיח קיר (פרסקו) שצויר קודם לשני הציורים שהוצגו כאן, ובו נראית אלינור רוכבת על סוסהּ בתנוחה דומה להפליא לשני התיאורים של דבורה.

דמויות היסטורית/פוליטיות "עכשוויות" יכולות להפוך לדגם לתיאור הדמויות שהתנ"ך לא הרחיב את הדיבור בתיאור חיצוניותן. בצורה זו, ההיסטוריה יוצרת מדרש חזותי.








יעל

וסיפורנו נמשך. כבר קראנו שאלוהים ימסור את סיסרא לידי אישה. מי היא האישה הזו? הקרב מסתיים במנוסתו הרגלית של סיסרא, והוא מוצא מקלט אצל יעל, בת לשבט הקיני הידידותי כביכול. בתיאורים הסיפוריים והשיריים גם יחד, הכנסת האורחים של יעל ספוגה ברמזים מיניים: היא יוצאת לקראתו, מזמינה אותו לסור אליה (בניגוד לדבורה, ששפטה בחצר לעיני כל), מאכילה אותו ומכסה אותו. הפעלים המרמזים האלה מועצמים בשירה בפרק ה: המילים "כרע" ו"נפל" בין רגליה מופיעות יחד שבע פעמים. יעל נועצת את יתד האוהל ברקתו של סיסרא ומורידה את המסך על דרמה זו.
המדרש מתענג על הרמיזות המיניות האלה ומצדיק את פעולותיה של יעל. פסבדו- פילון מגביר את המתח המיני, מיפה את הופעתה של יעל ומפזר עלי ורדים על המיטה. סיסרא רוצה להינשא לה, בהסכמת אמו, והוא צמא כי "נפשו בוערת". התמונה המרמזת הזו הלהיבה את דמיון האמנים.


מקרא היסטורי, 1430 בקירוב

מקרא היסטורי, 1430 בקירוב

הטקסט הפלמי המהוגן והמאויר מהמאה ה-15 פותח את ביתה של יעל ומציג את חדר המיטות, בו סיסרא שוכב מכוסה במיטה. יעל, עקרת הבית היעילה, מתכוננת למסמר אותו בין מטלה אחת לשנייה.


סלומון דה בריי, 1635

סלומון דה בריי, 1635

סלומון דה בריי (Salomon de Bray) הוא ה"צלם" שמנציח את שלושת גיבורי הסיפור לדורות הבאים: יעל בקדמת התמונה – סקסית, קשוחה, תקיפה וללא חרטות – מציגה בהתרסה את נשקה; דבורה המבוגרת בתנוחת אדיקות וברק, החייל הפשוט, מוסתר בצלן של שתי נשים גיבורות אלה.


קוין רולי

קוין רולי


מאט ב`

מאט ב`

בפוטומונטאז` של קווין רולי (Kevin Rolly) המתאר את נקודת מבטו של הקורבן, יעל מסתערת על טרפה. היא רוצחת בדם קר. מאט ב` (Matt B.) משתמש באמצעי אחר, וחיתוך העץ שלו מספר את הסיפור כשיעל מפתה את סיסרא למלכודת. הוא מגולגל בתוך שטיח כדי להסתירו מבני ישראל הרודפים אחריו, ומהווה יעד נוח למכת החסד. כאן, המותחן הפסיכולוגי הוא הדגם לשתי גרסאות עכשוויות אלה של מעשה יעל.
המעבר מהסגנון הגותי לבארוק ולאמנות המודרנית מדגים את רגישויות המדרש בכל תקופה ותקופה.








אם סיסרא

אישה נוספת מופיעה בשירת דבורה: אמו של סיסרא. דבורה מתארת אותה כשהיא ממתינה בציפייה ודאגה לשובו של בנה עם שלל המלחמה. ניתן היה לחשוב שהיחס אליה הוא אוהד, אבל השימוש במוטיב עתיק מהמזרח הקרוב מראה גישה שונה לחלוטין.

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו
(שופטים ה 25)

מוטיב האישה בחלון מתייחס בדרך כלל לזונה המפתה את לקוחותיה, כפי שנראה מלוח השיש מארמונו של המלך האשורי אשורנסירפל השני (Assurnasirpal II) מהמאה התשיעית לפני הספירה. וכך, כוונתו האמתית של הסיפור המקראי הוא למעשה פרודיה אכזרית.


אלברט ג`וזף מור, מוזיאון בית טולי, קארלייל

אלברט ג`וזף מור, מוזיאון בית טולי, קארלייל


אישה בחלון, המוזיאון הבריטי 1861

אישה בחלון, המוזיאון הבריטי 1861

האמן הבריטי אלברט ג`וזף מור (Albert Joseph Moore) מתאר את אם סיסרא באהדה. היא אמו של כל חייל העומדת ליד החלון בחרדה מבשורות רעות. אמא עכשווית יותר הייתה מתוארת מחזיקה טלפון נייד ומחכה לשיחה מהחזית.
אנו חוזרים לנקודת ההתחלה כדי לסכם את הרפתקאותיה של דבורה בעבודתו המפורטת של נחום הלוי (Nahum Halevi), שמו הבדוי של ד"ר נתן מוסקוביץ` (Dr. Nathan Moskowitz). אמן אמריקני יהודי עכשווי זה ממזג את כל האלמנטים הכלולים בקורות חייה של דבורה.


נחום הלוי, דבורה: מלים, נשים ומלחמה

נחום הלוי, דבורה: מלים, נשים ומלחמה

עץ התומר עוטר אותה ככתר, ודבורה רוכבת אל הקרב וחרב בידה. בצד ימין ולמטה נראים חילות ישראל נושאים את סמלי השבטים , כפי שהם מופיעים בברכת יעקב בבראשית מט: ברק ואנשי שבטו מוכתרים בקרני נפתלי, נציגי זבולון חובשים כובעי סירה, לוחמי יוסף מוכתרים בגפן, בנימין הוא זאב ויששכר הוא חמור. השבטים מסתיימים בטריז בוהק בצבע טורקיז, שבתוכו נראים החילות הכנענים טובעים בנחל הקישון.
מעל הנהר נראית דמותה הקטנה של יעל, כשהיא מניפה את היתד ויושבת על גבו של סיסרא ששוכב פרקדן, סכינו נופלת מידו. האוהל עשוי מלאכת טלאים נהדרת ויעל הנאה והמאופרת לבושה במיטב מחלצותיה.
התמונה חוזרת בסוף לדבורה, המרימה בידה השמאלית את מאזני הצדק ומניפה אותן , בדומה לאלת הצדק הלטינית .

מאזניים אלה מרכזיים לציור. בכף אחת נמצאת השמש המנצחת והוא מעוטר בפסוק משירת דבורה "וְאֹהֲבָיו, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה 31). בפסוק זה נשקלים האוהבים והנאמנים כנגד אויבי אלוהים. לכן אנו מצפים שיהיה ייצוג לאויבים אלה בכף השנייה של המאזנים, אך שם רואים ראש אישה. זוהי אמו של סיסרא (שהופיעה בפסוק הקודם בספר שופטים ה), ממוסגרת בשלשלות המאזניים שמשקפות את צמותיה של "האישה בחלון" בלוח השיש, בדיוק כפי שכף המאזניים מעוטרת במעקה כפות התמרים.

באפיזודה השנייה של ספר שופטים עולות שלש דמויות נשיות שונות ומאפילות על דמויות הגברים: הנביאה, האישה הקטלנית (femme fatale) והאם המתאבלת. נשים אחרות ומשברים אחרים יצוצו מתוך הכאוס בפרקים הבאים בספר.








נשי שמשון: אשת מנוח

לא הגיבור, אלא הגברות שבחייו, הם נושא פרק זה. בדרך הטבע, האישה הראשונה שנדבר בה היא אמו, עוד אישה ששמה אינו מוזכר, והיא ידועה בתנ"ך רק כאשת מנוח. אנו פוגשים בה כאשר מלאך שנראה לה כ"איש האלוהים" גרידא מבשר לה שהיא תלד את שמשון. כבר נאמר לנו שהיא עקרה, ועל כן בשורה זו מפתיעה מאוד. מנוח, שלא נכח בעת ההודעה, מבקש שידור חוזר. כאשר שב המלאך, מנוח שוב אינו במקום, וגב` מנוח רצה להביא אותו. מנוח שואל על אודות עתיד בנו, ואילו תשובת המלאך מתייחסת רק להגבלות בזמן ההיריון של גב` מנוח. מנוח מזמין את "איש האלוהים" לארוחת ערב, אבל נענה בסירוב מסתורי. כאשר מונחת מנחה על המזבח, ה"איש" נעלם פתאום השמימה. רק אז נוכחים בני הזוג לדעת כי ה"איש" היה מלאך – גב` מנוח מרגיעה את אימת בעלה ממגע קרוב זה. מתיאור זה ברור כי מנוח אינו אלא שחקן משנה שאינו מבין מה מתרחש סביבו, ואילו אשתו היא המניעה והדומיננטית. הקשר בין שלושת הדמויות מודגש בשימוש החוזר במילים ""איש", "אישה", "אישהּ", ו"איש האלוהים". קהל המקשיב לסיפור זה ישמע ,ש… שה…שהּ" וחוזר חלילה, כך ששברי המילים המגיעים לאוזניהם ממשיכים ומערפלים את התמונה.
יצירות האמנות העוסקות בסצנה זו מתמקדות ביחסים בין מנוח לאשתו, יחסים המסתבכים עם הופעתו של ה"איש".



תחריט זה נדפס בספר שיצא לאור במאה ה-17 ועסק בנשים במקרא. בתחריט נראית דמותה מלאת ההוד של גב` מנוח, גדולה ומרכזית, שלווה וממתינה. ברקע בצד ימין למעלה נראית הופעתו המפוצצת של המלאך.

משני צדי המזבח כורעים מנוח הנושא את ידיו באימה ואשתו המשלבת ידיה בשלווה ובהכרת תודה.
גרסה הולנדית מוקדמת יותר הופכת את התגובות.



כאן נראה מנוח כשהוא משלב ידיו בתפילה ומביט במלאך הממריא, בו בזמן שאשתו טומנת את פניה בקרקע, בפחד מהמראה המסוכן, בניגוד גמור לכתוב בתנ"ך.
רישומו של רמברנדט מלא התלהבות. המלאך ממריא מכן השיגור של המנחה. מנוח כורע על ברכיו מכווץ בפחד ואשתו עומדת מאחוריו ומנסה להגן עליו מפני פחדו הבלתי מוצדק.



בציור שמן מאוחר יותר, רמברנדט מתאר זוג אדוק ואינטימי, שניהם משלבים ידיים בהכרת תודה. הסערה שמופיעה ברישום נעדרת מהצבעים החמים והעזים של ציור השמן.



בעבודות שסקרנו, מטפלים האמנים באופנים שונים בדומיננטיות של גב` מנוח עליו מספר המקרא. חלקם מתארים את היחסים בהתאם לכוונה המקורית וחלקם הופכים את היחסים בין בני הזוג. בדומה לכך, בהמשך לדפוס הכללי, המדרש העיקרי על סיפור זה מדגיש את מנוח והופך את אשתו לדמות משנית, אם כי צדקת.








נשי שמשון: דלילה בעבר

למרות הופעותיהן של נשים אחרות בסיפורי שמשון, נחישה פעמינו מיד למפורסמת ביותר שביניהן, דלילה. שיא יחסיה עם הגיבור עוסק בשערו, המהווה את מקור כוחו, וסיפור השיער כמקור לכוח אינו מוגבל רק לתנ"ך.

סקילה גוזזת את מחלפותיו של ניסוס, סבסטיאן דל פיומבו, 1512 לערך

סקילה גוזזת את מחלפותיו של ניסוס, סבסטיאן דל פיומבו, 1512 לערך

לדוגמא, בציורו של סבסטיאן דל פיומבו (Sebastian del Piombo) מהמאה ה- 16, המתאר את הסיפור היווני העתיק על סקילה בתו של המלך ניסוס, מנסה סקילה לזכות באהבת אויבו של ניסוס, המלך מינוס, בכך שהיא גוזרת את שערו הסגול המפורסם של אביה, שהוא גם סוד כוחו. לאסונה, מינוס דוחה את מתנתה והיא הופכת לציפור כדי למנוע את התאבדותה.
ובחזרה לסיפורנו. גם דלילה, כמו סקילה, בוגדת, אך לא מאהבה, אלא עבור בצע כסף. אופייה החמדני מודגש בהמשך בהנגדה לאשתו הראשונה של שמשון, שגם אותה גייסו הפלישתים, אך תחת איום על חייה. אם כי שתיהן בוגדות בשמשון, דלילה נתפסת כגרועה יותר. ואף שאמנים מתארים אותה כאשה קטלנית יפה, אין לנו ולו רמז באשר למראה החיצוני שלה.
בדומה לכך, מלבד העובדה שבגלל היותו נזיר שמשון לא הסתפר, אין במקרא תיאורים של דמותו של שמשון. בגלל הכוח הגופני שמצריכות פעולותיו, נוהגים האמנים לתאר כשרירי. אחד מהתיאורים המפורסמים ביותר של מפלתו של שמשון הוא ציורו של רובנס משנת 1609.


שמשון ודלילה, פ. פ. רובנס 1609

שמשון ודלילה, פ. פ. רובנס 1609

שמשון השרירי נמצא במרכז החדר הצפוף, זרועו השמאלית נופלת ברפיון אל הרצפה כמו מתאבק מנוצח. את דלילה, הזונה המשדלת, מלווים הסרסורית שלה וספר שגוזז את מחלפותיו של שמשון. קרבת הדמויות הללו משווה אופי מציצני ומטריד לתמונה. והפלשתים הממתינים בינתיים בצללים. אלכסון חזק מהפינה השמאלית העליונה אל רגלו החשופה בפינה הימנית התחתונה מפריד בין הפעילות חסרת הבושה למזימה האפילה. כך, אף שדלילה מאפשרת את תבוסתו של שמשון, היא אינה הפושעת האמתית, אלא רק הפיתיון במזימה מסובכת.
שני תיאורים של אותה תקופה, כמעט בני אותו זמן במאה ה- 15, מתארים את הזוג לבדו בפינת טבע מבודדת.


שמשון ודלילה, רב האמן  א` ס`

שמשון ודלילה, רב האמן א` ס`


שמשון ודלילה, אנדריאה מנטניה 1505 לערך

שמשון ודלילה, אנדריאה מנטניה 1505 לערך

ציור השמן של מנטניה (Andrea Mantegna) נראה תלת ממדי. יש בו רמזים מוזרים לגן עדן ולפּייֶטָה (Pieta) דמותה המתאבלת של מרים על מות בנה ישו. גפן משתרגת סביב גזעו העבה של עץ, שעלוותו היחידה היא אשכולות כבדים של ענבים. דלילה, הקוצצת את שערו של שמשון הישן, נראית שלוה ולא מזיקה כשהיא רוכנת מעל שמשון בדומה לתנוחת הפייטה. יש מתח מוחשי בין מה שנראה כטוב לב לרשע הסמוי והוא מתבטא ברקע הלוהט המנוגד לחדגוניות בחזית ולחריטה העמומה על העץ: "אישה רעה גרועה פי שלושה מהשטן".
אמן גרמני הידוע כרב האמן א` ס` (Master E.S) מתאר את אותה סצנה בשינויים מוזרים. שמשון הוא מתבגר קטנטן ששפמו הראשון מתחיל לצמח. דלילה, הגדולה בהרבה, שומרת על הנער הישן בעוד שלמעשה היא גוזזת את מחלפותיו. בהיפוך לתיאור של מנטניה, הרקע החשוף מנוגד לחזית הסואנת. תיאורים אלה של דלילה, מהמאה ה- 15, שונים בתכלית השינוי מאלה של רובנס, ואינם מציגים מופקרות גלויה אלא נשים מבוגרות המנצלות את ה"גיבור" התמים.



בציורו של רמברנדט משנת 1642, פיתויו של שמשון מודגש במרכז, כאשר נוכחתם של הפלישתים היא כאנשי צללים משמאל, מאחורי הווילון. למרות פניה הכהות של דלילה וידה הימנית המחזיקה במספרים, יש בציור אווירה של חמלה המועברת בעיקר על ידי חיבוקו הרפוי של שמשון, כשראשו נח על חזה של דלילה. בניגוד לתיאורו של רובנס, שגם בו יש צופים העומדים מחוץ לבית שבו נמצאים שמשון ודלילה, ציורו של רמברנדט אינו פורנוגרפי. דלילה זו ממולחת, שמשון זה מעורר חמלה. הקומפוזיציה של הציור מקבילה לציור השמן של רמברנדט מאותה תקופה, המתאר את המשכה הישיר של העלילה, ובו הפלישתים מנקרים את עיניו של שמשון.



רגלו המתחבטת של שמשון במרכז הציור מזעזעת אותנו וזועקת לתשומת לבנו. האור החודר לאוהל חושף את גופו השכוב של הגיבור ששוביו אוחזים בו מלמעלה ומלמטה תוך שהם מנקרים את עיניו. מההעוויה שעל פניו נמשך קו אל צלליתה של חנית. חיילים נוספים נבלעים אל תוך החשיכה, והם חוששים שהגיבור יתאושש. דלילה, שכבר אינה נוכחת בסיפור המקראי, נראית בציורו של רמברנדט יוצאת מהתמונה כמנצחת. היא מניפה מעלה את המחלפות הקסומות וזוג מספריים ומסתכלת אחורנית, עיניה פעורות בהשתאות, על השתקפות דמותו של שמשון העיוור והמובס. דלילה, כמו הציור עצמו, אינה מראה כל רחמים, אלא פליאה אכזרית על נפילתו של שמשון.








נשי שמשון: דלילה היום

סיפור שמשון ודלילה ממשיך לרתק אמנים מודרניים הקוראים אותו מבעד לעדשות של השפעות תרבותיות שונות.

האמן הנוצרי האמריקני קירק ריצ`רדס (Kirk Richards), מצייר דמויות שהיו לשם דבר. בציור שלו יושבת דלילה מוכנה לאמן שיצייר את הפורטרט שלה לאחר בגידתה בשמשון.



דלילה יושבת לפני חלון מעוגל בחלקו המעטר אותה, וצורתו מרמזת על הילה שבורה. היא לבושה בלבן צח ומאיר ומציגה את העדויות לבגידתה – מספריים ושיער. לרגליה הפרס על יזמתה והחבל שלא הצליח לרסן את שמשון, אולי רמז לתשלום שקיבל יהודה איש קריות ולהתאבדותו. תיאור צילומי זה אינו משאיר מקום לפירוש חלופי – דלילה היא דמות בוטה, מחושבת ואינה מביעה חרטה.
ניקוס סטברולקיס (Nikos Stavroulakis), בציורי האלף-בית שהוא מכנה מדרש, קושר את סיפור שמשון ודלילה לפסוק מספר משלי (ז 22): "הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאוֹם, כְּשׁוֹר אֶל-טֶבַח יָבֹא; וּכְעֶכֶס אֶל-מוּסַר אֱוִיל".



קישור זה של טקסטים מרוחקים הוא טכניקה קלאסית של פתיחות מדרשיות, המודגש כאן על ידי תרגום חזותי. ההקשר הנרחב יותר של הפסוק מספר משלי מבהיר כי הסצנה מתארת צעיר שאישה נשואה תאוותנית מפתה אותו. בהתאם לפירוש זה, שמשון הוא התמים ודלילה המופקרת המנוסה, שלאחר שסיימה את זממה פונה אל הצופים בקריצה.
תמורה מפתיעה של סיפור שמשון ודלילה מתרחשת בציור ותבליט של ארטה (Erte – Romain de Tyrtov)



שמשון ענקי, שחור ודמוי חיה, כורע מעל דמותה המיניאטורית של דלילה, הלבושה בכחול אקזוטי. אפשר להבחין שהיא מחזיקה שרשראות הקשורות לקרסוליה ולפרקי כף היד של החיה. מי כאן שולט, היפה או החיה? מהי השראתו של ארטה להצגה חסרת פרופורציות שכזו של הנאהבים? מתברר שהחל משנת 1925, ארטה יצר תפאורות ותלבושות בהוליווד – הייתכן שהוא קרא את סיפור שמשון ודלילה לאור הסרט הקלאסי "קינג קונג"? בסרט, משנת 1932, מכניע יופיה של הגיבורה אן דארו (בגילומה של השחקנית פיי ריי) את הגורילה הענקית.

המוטיב של שעבוד, הבולט כל כך בסיפור המקראי של שמשון ודלילה, משתקף לראשונה כאשר אן נעקדת כקורבן לקינג קונג.

אבל התפקידים מתהפכים וקינג קונג הופך להיות השבוי.

לפי ניתוח זה, ארטה אינו קורא את דלילה בצורה מוסרנית אלא כדוגמא ליפה שמכריעה את החיה אל ברכיה, בכוונה או שלא בכוונה.

בלי מילים, בתמונה בלבד, משתנית דמותה של דלילה בידי האמנים השונים. היא הופכת מזונה חסרת בושה לאישה מבוגרת וערמומית, לזוממת חסרת מוסר, ליפה ותמימה. את כל ההיבטים הללו מאפשר התיאור המינימליסטי בתנ"ך.
עכסה אשת העסקים, דבורה האסטרטגית, יעל הרוצחת, אשתו של מנוח הבטוחה בעצמה ולבסוף דלילה, האישה הקטלנית – כולן חלק מהיבט עיקרי אחד של ספר שופטים: נשים אסרטיביות ודומיננטיות. הנשים לוקחות על עצמן תפקידים כוחניים בלתי מסורתיים אלה בגלל העדרה של אחריות מצד הגברים, מצב אופייני לאותה תקופה. בניסיון לנכס דמויות בלתי רגילות אלה, מיזגו אמנים את הדמויות המקראיות עם דמות האישה שהייתה מקובלת בימיהם.


מקורות למאמר:

סיפור עכסה

תלמוד בבלי מסכת תמורה דף טז/א
מתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו, אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו שנאמר וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב (הקטן ממנו) ויתן לו עכסה בתו לאשה
ולמה נקרא שמה עכסה? שכל הרואה אותה כועס על אשתו.
ויהי בבואה ותסיתהו לשאל מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור. מאי ותצנח? אמר רבא א"ר יצחק, אמרה לו, מה חמור זה כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק, כך אשה כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה מיד צועקת.
ותאמר תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני -בית שמנוגב מכל טובה.
ונתתה לי גולות מים - אדם שאין בו אלא תורה בלבד.
ויתן לה כלב את גולות עליות ואת גולות תחתיות - אמר לה, מי שדר עליונים ותחתונים יבקש ממנו מזונות.

פרשת דבורה, יעל ואם סיסרא
קדמוניות המקרא המיוחס לפילון, ל-ל"א
ואחרי-כן העיר להם ה` את-יבין מלך חצור ויחל להלחם בהם. ויהי לו סיסרא שר חילו ולו תשעת אלפים רכב ברזל וילחם בעם הבר אפרים. ויירא ישראל מאד מפניו ולא יכל העם לעמד כל ימי סיסרא. ויהיו בני ישראל מדכאים, ויתאספו בהר יהודה כל בני ישראל ויאמרו בלב אחד: היינו אומרים כי מאשרים אנחנו על שאר העמים והנה כך מדכאים אנחנו מכל-העמים, עד כי אין אנחנו יכולים לשבת בארצנו והנה אויבינו מושלים בנו. ועתה מי עשה לנו את כל-הדברים האלה? הלא עוונותינו כי עזבנו את-ה` אלהי אבותינו והלכנו בדרכים אשר לא הועילו לנו. ועתה בואו נצום שבעה ימים מאשי עד אשה ומגדול ועד יונק. ומי יודע אם ירצה אלהים את-נחלתו, ולא יאבד את נטע כרמו.
אחרי אשר צמו שבעה ימים יושבים בשק שלח אליהם ה` ביום השביעי את-דבורה ותאמר להם: התוכל רחל העומדת להשחט לענות דבר לפני שוחטה ואם השוחט והנשחטת יחריש אחרי אשר כעס עליה פעמים רבות? ועתה אם נולדתם כצאן לפני ה` אלהינו ויבא אתכם למרום עננים ויכנע מלאכים תחת רגליכם ויכן לכם תורה ויצא אתכם על-ידי הנביאים ויעמדו במקומותיהם ובבוא עליכם אויביכם המטיר עליהם אבני ברד ויאבדם. ויצו אתכם משה ויהושע וזבול ולא שמעתם להם. כי בהיותם חיים נראיתם כעובדי אלהיכם ואחרי מותם גם לבבכם מת ותהיו דומים לברזל נשלח באש אשר [בהיותו] מתוך באש הוא נעשה כמים וכצאתו מן האש שב אל קשיו, כן גם אתם בלחץ אתכם מוכיחים, ואחרי מותם אתם שוכחים הכל. והנה עתה ישוב ה` היום לרחמכם לא למענכם כי אם למען בריתו אשר הקים לאבותיכם למען השבועה אשר נשבע כי לא יעזר אתכם עד אחרית. ודעו כי אחרי מותי תחלו לחטא באחריתכם, ולכן יעשה בכם ה` נפלאות ויתן את-אויביכם בידיכם כי אבותיכם מתו ואשר כרת עמהם ברית הוא חי.
ותשלח דבורה ותקרא לברק ותאמר לו: קום אזר כגבר חלציך ורד הלחם בסיסרא כי רואה אני את-הכוכבים נבהלים במשמרותיהם ומתכוננים להלחם יחד עמכם. וגם רואה אני את-הברקים מתנועעים והולכים במרוצתם לעצר כלי רכבי המתפארים בגבורת סיסרא האומר: אלך וארד בזרוע גבורתי להלחם בבני ישראל ואת-שללם אחלק לנערי ואת-הנשים היפות אקח לפילגשים. ולכן אמר עליו ה` כי זרוע חלשה תלחם בו ואת-שללו תקחנה נערות, והוא עצמו יפל בידי אשה. וכאשר ירדה דבורה ועמה ברק לקראת האויבים הפריע ה` פתאם את תנועת כוכביו ויאמר ה` אליהם: מהרו ולכו כי מתנפלים אויביכם עליכם. קלקלו את-זרועותיהם ותשבר גבורת לבם כי באתי לתת נצחון לעמי. כי אף כי חטא עמי ארחם עליו. וכדברו את-דברים האלה יצאו הכוכבים כאשר צוו וישרפו את-אוביהם. ויהי מספר הנאספים והנהרגים שבעה אחת תשעים פעמים שבעה ותשעים אלף אנשים. ולא השמידו את-סיסרא כאשר צוו. 
וינס סיסרא רוכב על סוס להציל את-נפשו ותתקשט יעל אשת הקיני בקשוטיה ותצא לקראתו. והאשה יפה מאד. וכראותה אותו ותאמר אליו: בוא סעד את-לבך ותישן ובערב אשלח עמך את-נערי. כי יודעת אני כי תזכרני ותשלם לי גמול. ויבוא סיסרא וכאשר ראה ורדים מפזרים במטה אמר: אם אנצל אלך אל אמי ויעל תהיה לי לאשה. ואחרי-כן צמא סיסרא יאמר אל יעל: הגישי לי מעט מים כי נמוג אני ונפשי נשרפת מן הלהבה אשר ראיתי בכוכבים. ותאמר לו יעל: נוחה מעט ואחרי-כן תשתה. וכאשר ישן סיסרא, הלכה יעל אל הבהמות ותחלב מהן חלב. ובחלבה אמרה: הנה עתה זכר ה` כי כאשר חלקת כל-שבט וזרע בארץ הלא בחרת בישראל לבדו ולא דמית אותם לכל-בהמה, מלבד האיל ההולך לפני הצאן אל אל שדי. והנה אקח מחלב הצאן האלה אשר דמית להן את-עמך ואלך ואשקהו. וכאשר ישתה ימוג ואחרי-כן אהרגהו. וזה יהי האות אשר תעשה לי, ה`: כאשר אבוא בהיות סיסרא ישן אם יתעורר וישאלני מיד לאמר: השקיני מים, אדע כי נשמעה תפלתי. 
וכאשר שבה ותבוא יעל התעורר סיסרא ויאמר לה: השקיני מים, אני נשרף ובוערת מאד נפשי. ותקח יעל יין ותמזגהו בחלב ותשקהו. וישת ויישן. ותקח יעל יתד בשמאלה ותקרב אליו ותאמר: אם יעשה אלהים עמי האות הזה, אדע כי יפל סיסרא בידי. הנה אשליכהו ארצה מן המטה אשר בה הוא ישן והיה אם לא יחוש אדע כי נתן. ותקח יעל את-סיסרא ותשליכהו ארצה מן המטה והוא לא חש כי היה נמוג מאד. ותאמר יעל: חזק בי היום את-זרועי למענך ולמען עמך ולמען הבוטחים בך. ותקח יעל את-היתד ותשימה על רקתו, ותך בה במקבת. ובמותו אמר סיסרא אל יעל: הנה אחזני כאב ואני מת כאשה. ותאמר לו יעל: לך התפאר אצל אביך בשאול ואמר כי נפלת בידי אשה. כן עשתה ותהרג אותו ותנח את-גופו עד אשר ישוב ברק. 
ואם סיסרא, שמה תמך, שלחה אל ידידותיה לאמר: באנה ונצא יחדו לקראת בני ותראינה את בנות העברים אשר יביא בנו לפילגשים לו. וישב ברק מרדף אחרי סיסרא יתעצב מאד כי לא מצאו. ותצא יעל לקראתו ותאמר: בוא ברוך אלהים ואתן לך את-אויבך אשר עמלת ברדפך אחריו. ויבוא ברק וימצא את-סיסרא מת ויאמר: ברוך ה` אשר שלח את-רוחו ויאמר: ביד אשה ינתן סיסרא. וכדברו את-הדברים האלה, ויסר את ראש סיסרא וישלחהו לאמו יצו עליה לאמר: קחי את-בנך אשר קוית כי יבוא עם השלל.
קדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו ה`, 5  
עוד לא הספיקו ישראל – שלא לקחו מוסר מהפורענויות הקודמות, (שנתרגשו עליהם) על שלא נהגו כבוד באלהים ולא שמעו לחוקיו – לשאוף מעט רוח אחרי שעבודם של המואבים והנה שועבדו (שוב) על-ידי יבין מלך הכנענים. כי הלה יצא מעיר חצור, שהיתה שוכנת מעל לים סומכוס, ואתו שלושים ריבוא חיילים מזוינים ועשרת אלפים פרשים והמון של שלושת אלפים רכב. וסיסרא, שר החיל הזה, שהיה הראשון במעלה אצל המלך, הכה את בני-ישראל במערכה מכה ניצחת, עד שעשאם למס עובד.
עשרים שנה עברו על ישראל ביסורים אלה ולא היה הכושר בהם להוסר על ידי אסונם. ואלהים רצה להוסיף ולרסן את זדונם בגלל כפית-הטובה שלהם שנהגו בו, כדי שישנו את דרכם ונהגו בתבונה מכאן ואילך. וכשלמדו לדעת, שפורענויותיהם באו להם מתוך שמאסו בחוקים, באו והתחננו לפני נביאה אחת, (שמה) דבורה...לבקש מאלהים, שירחם עליהם ולא יתנם להיות הולכים ונחרבים בידי הכנענים. ואלהים הבטיח להם הצלה ובחר בברק, איש משבט נפתלי, לשר-צבא עליהם....
ודבורה קראה לברק וצוותה אותו לבחור עשרת אלפים אנשים צעירים ולעלות על האויבים; מספר כזה יספיק, שכן כך הודיע אליהם, אף נתן אות לנצחון. כשאמר ברק, שלא ינהג את הצבא, אם לא תנהג גם היא אותו, התמרמרה ואמרה:  "הנך מניח לאשה משרה, ניתנה לך מאת אלהים; אני לא אסרה (לקבלה)". ופקדו עשרת אלפים איש וחנו על-ידי הר-תבור. וסיסרא יצא במצות המלך לקראתם וצבאותיו נו את מחניהם לא הרחק מהאויב. וכשנבהלו ישראל וברק מפני המון האויבים והחליטו להיסוג אחור, עצרה דבורה בעדם וציותה לערוך את הקרב בו ביום; כי להם הנצחון ואלהים יהיה בעזריהם.
וכל התנגשו אלו באלו והכשהגיעו לידי קרב התחוללה סערה בדולה עם גשמי-עוז וברד, ורוח השיבה להם לכנענים את הגשם בפניהם והאפילה על עיניהם, עד שקשתותיהם ומקלעותיהם לא היו להם לתועלת; וכן לא יכלו החיילים להשתמש בחרבות מחמת הקור. ואילו לישראל הזיקה הסערה פחות, שכן היתה מאחריהם. ונטלו אומץ מתוך מחשבתם על עזרת אלהים והתפרצו לתוך מערכות האויבים והרגו מהם רבים. חלק מהם נפל בידי ישראל וחלק במבוכה שהטילו עליהם פרשיהם הם, באופן שרבים מהם מצאו את מותם תחת המרכבות. וכשראה סיסרא את מנוסת (צבאו), קפץ ממרכבתו נמלט ובא אצל אשה אחת מן הקינים ושמה יעל, שאספה אותו אליה כשנתבקשה להטמינו, וכשביקש משקה נתנה לו יעל חלב מקולקל. והלה שתה יתר על המידה ונרדם. ובשעה שהיה ישן תקעה לו יעל במקבת מסמר-ברזל דרך הפה והלחי ונקבה את הקרקע והראתה אותו לאנשי ברק, שבאו זמן-מה אחר-כך, כשהוא מסומר לארץ וכך נהפך הנצחון הזה, כדברי דבורה, לנצחונה של אשה. וברק עלה למלחמה על חצור והרג את יבין שיצא לקראתו. ולאחר שנפל שר-הצבא הרס את העיר עד היסוד. הוא היה שר-צבאם של ישראל במשך ארבעים שנה.
תרגום יונתן על שופטים פרק ד פסוק ה
(ה) והיא יתבה בקרתא בעטרות דבורה מתפרנסא מן דילה ולה דקלין ביריחו פרדסין ברמתא זיתין עבדין משח בבקעתא בית שקיא בבית אל עפר חור בטור מלכא וסלקין לותה בני ישראל לדינא:
 
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יד/א
שבע נביאות -  מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה חנה, אביגיל, חולדה ואסתר...
דבורה דכתיב ודבורה אשה נביאה אשת לפידות. מאי אשת לפידות? שהיתה עושה פתילות למקדש. והיא יושבת תחת תומר. מאי שנא תחת תומר? אמר רבי שמעון בן אבשלום, משום יחוד.
דבר אחר: מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים.
 
תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כג/ב
אמר ר"נ בר יצחק, גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי` שלא לשמן - שמתוך שלא לשמן בא לשמן? אלא אימא כמצוה שלא לשמה, דכתיב תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך. מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה.
אמר רבי יוחנן, שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה שנאמר, בין רגליה כרע נפל שכב וגו`. והא קא מתהניא מבעילה דיליה? אמר רבי יוחנן, כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים שנאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע. בשלמא רע שפיר אלא טוב אמאי לא? אלא לאו שמע מינה טובתו רעה היא שמע מינה:
מדרש רבה ויקרא פרשה כג פסקה י
(י) שלשה הם שברחו מן העבירה ושתף הקב"ה שמו עמהם, ואלו הן: יוסף ויעל ופלטי. יוסף מנין שנאמר (תהלים פא) עדות ביהוסף שמו מהו ביהוסף (זה) [יה] מעיד עליו שלא נגע באשת פוטיפר. יעל מנין שנאמר (שופטים ד) ותצא יעל לקראת סיסרא ותכסהו בשמיכה. מהו בשמיכה? רבנן דהכא אמרי בסודרא; ורבנן דתמן אמרי במשיכלא. אמר ריש לקיש, חזרנו על כל המקרא ולא מצינו כלי ששמו שמיכה. ומהו שמיכה? שמי כה - שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע.
 
מדרש תנחומא שמות פרק טז
(טז) וילך משה וישב אל יתר חותנו זש"ה בכל עת אהב הרע ואח לצרה יולד (משלי יז). מי היה זה? זה יתרו שקבל למשה שהיה בורח מפני פרעה. מכאן אתה למד, כל מי שקיבל על עצמו לעשות מצוה ואין עושה אותה, אין אותה מצוה פוסקת מביתו. יתרו קבל לתוך ביתו גואל שברח מפני השונא; מן ביתו עמדה שקבלה לשונא שברח מפני הגואל והרגתו. ואיזה? זה סיסרא שנאמר (שופטים ד) וסיסרא נס ברגליו אל אהל יעל אשת חבר הקיני וגו`. ותאמר אליו סורה אדני סורה אלי אל תירא וגו`. ותקח יעל אשת חבר הקיני את יתד האהל וגו` וכתיב ובני קיני חותן משה לכך נאמר ואח לצרה יולד (משלי יז)
 
תנא דבי אליהו רבה פרק ט
ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד) וכי מה טיבה של דבורה שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם? והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם. מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין ישראל בין עכו"ם, בין איש בין אשה, בין עבד ובין שפחה - הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח הקודש שורה עליו. כך אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה; אמרה לו אשתו, בא ואעשה לך פתילות והוליך אותם לבהמ"ק שבשילה. מה אם יהיה חלקך בין אנשים כשרים שבהם ותזכה לעוה"ב. והוא היה עושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה; לפיכך נקרא שמו לפידות. ברוך המקום ברוך הוא שמשלם לבני אדם לכל איש כדרכיו ומקיים עליה; במדה שאדם מודד בה מודדין לו. לכך נאמר ודבורה אשה נביאה וגו' והיא יושבת תחת תומר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים ויעלו אליה בני ישראל למשפט. אמרו חכמים, כשם ששמואל היה יושב ברמה, כך דבורה היתה יושבת ברמה (נ"י לכך נאמר) והיא יושבת תחת תומר. אמרו חכמים שלא היו תלמידי חכמים בישראל בעת ההיא אלא כמלא (נ"י חצי) דקל בלבד. לכך נאמר תחת תומר: ד"א והיא יושבת תחת תומר לפי שאין דרכה של אשה להתיחד בתוך הבית, לכך דבורה הולכת ויושבת תחת צלו של דקל ומלמדת תורה ברבים. לכך נאמר והיא יושבת תחת תומר.
 
רלב"ג על שופטים פרק ד פסוק ד
(ד) והנה היתה דבורה שפטה אז את ישראל. ואחשב כי בעת ששבו ישראל אל ה' היתה שופטת אותם והיא סבבה שישובו אל ה' כי הוא רחוק שיעשו ישראל הרע בעיני ה' ולא תוכיחם על זה דבורה והיא נביאה. והנה יורה עוד על מה שאמרנו אמרו היא שפטה את ישראל בעת ההיא.

פרשת שמשון

ספר בראשית פרק מט
(טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (יז) יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר : (יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יה':

ספר במדבר פרק ז
(סו) בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: (סז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:

יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ה' 8 (עמוד 170 – 174)
‏לאיש אחד מנוח ‏מבני דן, מן המיוחסים ביותר וראשון במקום מולדתו לכל הדעות היתה אשה מפורסמת ביפיה ועולה בו ‏על כל הנשים שבאותו הזמן. ומכיון שלא היו לו בנים (ממנה), היה האיש מיצר על התהלכו ערירי והיה מהלך (ויוצא) לעתים תכופות עם אשתו זו לפרוור העיר - זהו מישור גדול - ומתפלל לאלהים, שיתן להם יורשים כשרים. והיה האיש אוהב את אשתו עד לשגעון ומקנא אותה ללא מידה מתוך אהבתו זו.  ‏וכשנשארה האשה (פעם) ביחידות הופיע לה מלאך אלהים ‏בדמות בחור יפה וגדול ובישר לה לידתו של בן בהשגחת אלהים, יפה והדור בכוחו, שבהיותו לאיש יהיה מציק לפלשתים. וצווה לה, שלא תספר את שערותיו ושיינזר במצות אלהים מכל משקה, חוץ ממים, שיהיו משקהו הרגיל.  ולאחר דברו את הדברים האלה הלן, כשם שבא ברצון אלהים‏.
‏וכשבא בעלה סיפרה לו מה ששמעה מפי המלאך ופיה מלא תהילה ליפיו ולקומתו של הבחור, עד שהלה בקנאתו נפל מחמת התשבחות (האלה) לתוך פחד גדול ולתוך חשד הבא בעקב רגש כזה. וזו רצתה לגרש את עצבותו הנואלת של בעלה והתחננה לפני אלהים, שישלח שנית את המלאך, למען יוכל גם בעלה לראותו. וכשהיו בפרוור העיר חזר ובא המלאך, בחסדו של אלהים, ונראה לאשה בשעה שהיתה יחידה ובעלה איננו. וזו ביקשה ממנו לחכות, עד שתביא את בעלה, וכשהרשה לה הלכה לחפש את מנוח. וזה ראה (את המלאך) ולא פסק בכל זאת מחשדו וביקש, שיודיע גם לו מה שבישר לאשתו. וכשאמר שדיה, שהיא לבדה יודעת, ביקש ‏ממנו להגיד מי הוא, כדי שיודו לו ויתנו לו מתנה לכשיוולד הילד. הלה השיב, ‏שאין לו צורך בשום דבר, הואיל ולא מחמת מחסור הביא להם את בשורת הוולדו של הילד. ולא הסכים לבקשת מנוח להישאר ןליטול חלק במתנת אורחים ,אולם כשהפציר בו נתפתה בכל זאת להמתין, עד שיביאו לו מתנת אורח איזו שהיא. ומנוח שחט גדי וצווה את אשתו לבשלו, וכשהיה הכל מוכן פקד המלאך להניח על ‏סלע את ככרות הלחם ואת הבשר, בלא הכלים. וכשעשו זאת נגע בבשר במטה בידו, והתלקחה אש ונשרף הבשר יחד עם ככרות הלחם, והמלאך נראה להם והוא עלה בתוך העשן כמו במרכבה השמימה. וכשפחד מנוח, שמא יאונה להם דבר רע מראה אלהים זה, ביקשה ממנו אשתו להתעודד: שהרי לתועלתם ניתן להם לראות אלהים.
‏והאשה הרתה ושמרה על (כל) המצוות, וכשנולד הילד קראו לו שמשון, פירוש גברתן. והיה הילד גדל מהר‏, וברור היה מתוך דרך חייו הפכחית וגידול ש‏ערותיו, שעתיד הוא להיות נביא. ‏(ופעם), כשבא שמשון עם הוריו לעיר תמנה ‏של הפלשתים בשעת חגיגה‏, נתעוררה בו אהבה לבתולה (מבנות) הארץ והוא ביקש מהוריו, שישיאו לו את נערה. סרבו ההורים, הואיל ולא היתה בת עמם. אולם אלהים המציא אח הנשואים האלה לתועלתם של העברים וכך היתה ידו של שמשון על העליונה ואירס לו את הבתולה. וכשהיה הולך ובא לעתים תכופות אצל הוריה, פגע בארי, ואף-על-פי שהיה מחוסר כלי-זין עמד בפניו וחינק אותו בידיו וזרק את החיה למקום מגודל עצים ליד ‏הדרך.
‏ופעם אחרת כשהלך אל הנערה מצא עדת דבורים, שבנו להן קן ‏בחזהו של האריה ההוא. והוציא שלוש יערות-דבש ונתנן לנערה עם שאר המתנות שהביא. וכשנתנו לו לבחור אנשי תמנה בשעת סעודת הנשואים - כי ערך משתה לכולם - מפחד כוחו של הבחור שלשים איש חזקים ביותר, שיהיו לו חברים להלכה ושומרים עליו למעשה, שלא יעלה על דעתו לעורר איזו מהומה, והשתיה גדלה והלכה ובדיחות הדעת שלטה - דבר רגיל בשעות כאלה - אמר שמשון : "אחוד לכם חידה, אם תפתרוה לאחר שתחקרו שבעה ימים, תקבלו כל אחד אטון וחלוק ממני בשכר שכלכם". והללו, שרצו להיראות פקחים ולמצוא ריווח כאחד, ביקשוהו לאמור (חידתו), והוא אמר : ‏"אוכל הכל; אף כי הוא לא-נעים ביותר, הוציא מאכל מתוק מתוכו". וכשלא יכלו הללו למצוא את הפתרון במשך שלשה ימים, ביקשו מהנערה לחקור את בעלה ולהגיד להם, ואיימו עליה לשרפה, אם לא תעשה בקשתם. ושמשון ניסה ‏בתחלה לסרב לנערה, כשהיתה מבקשת ממנו להגיד לה (את הפתרון) ;אולם כשהפצירה בו ופרצה בדמעות והביאה את מיאונו לגלות ‏לה את הדבר כראיה לחוסר אהבתו אליה, סיפר לה את המעשה בהריגת האריה וכיצד נשא מתוכו את שלש יערות-הדבש, שעלו בתוך (נבלתו) , והביאן לה. והוא לא חשד בשום מעשה-ערמה ו,סיפר (לה) הכל ;ואילו היא הביאה את הדבר לאלה שביקשוהו. וביום השביעי, בו צריכים היו אלה לפתור לו את החידה, שסד להם, התכנסו לפני שקיעת החמה ואמרו : "אין לך דבר לא-נעים מאריה לאלה שפוגעים בו, ואין לך דבר מתוק מדבש לאלה שטועמים אותו". ושמשון הוסיף : .ואין דבר ערום, מאשה, שהביאה לכם את דברי (אליה)".  והוא אמנם נתן לאלה מה שהבטיח, לאחר שלקח שלל מאנשי אשקלון, שנזדמנו לו בדרך - גם אלה פלשתים - אולם התחרט על נשואיו אלה, ואף הנערה מאסה בו בגלל כעסו ונישאה לחברו, שהיה שושבין שלו.
‏ושמשון רגז על מעשה העלבון הזה והחליט להתנקם מכל הפלשתים וגם ממנה. ומכיון שהיתה תקופת החמה והתבואות כבר היו בשלות לקציר, תפש שלוש מאות שועלים וקשר בזנבותיהם לפידים בוערים ושילחם בשדותיהם של הפלשתים. כך נשמדה תבואתם. וכשנודע לפלשתים שמעשה שמשון הוא זה, וגם נודעה להם הסיבה, שבגללה עשה את הדבר, שלחו את שלטונותיהם לתמנה ושרפו חיים את מי שהיתה אשתו ואת קרוביה כאשמים בפורענויותיהם.
‏ולאחר שהרג שמשון רבים מהפלשתים במישור ישב בעיטם,  סלע מוצק (בנחלת) שבט יהודה. והפלשתים יצאו למלחמה על השבט. וכשטענו הללו, שאין זה מן הדין שיטילו עליהם עונש על חטאותיו של שמשון ובו בזמן שהם משלמים להם מסים, אמרו הפלשתים, שאם אין הם רוצים להיחשב כאשמים‏, עליהם להסגיר בידם את שמשון. ומשום שרצו הללו להיות נקיים מן האשמה, באו אל הסלע שלשת אלפים ‏איש מזוינים וגידפו את שמשון על מעשיו כלפי הפלשתים ‏שבכוחם להמיט פורענות על גזע העברים כולו, והוסיפו, שבאו לקחת אותו ולהסגירו בידי הפלשתים ובקשוהו לקבל עליו את הדין מרצון. והלה נטל מהם שבועות, שלא יעשו (לו) דבר אלא ‏יסגירוהו לאויבים בלבד. וירד מהסלע ומסר עצמו לרשותם של בני שבט (יהודה). והללו אסרו אותו בשני חבלים והובילוהו להסגירו לפלשתים. וכשהגיעו למקום - הוא קרוי כיום "לחי" בגלל מעשה הגבורה, שעשה שם שמשון, ואילו לפנים היה בלי שם ‏- והפלשתים, שחנו במרחק-מה, יצאו לקראתם בשמחה ובתרועה, כאילו הצליחו והשיגו חפצם, ניתק שמשון את החבלים ותפש לחי של חמור, מוטלת לרגליו, והתנפל על האויבים והכה בהם בכלי-זין זה ‏והרג בו אלף איש ואת השאר הניס במבוכה.
ושמשון התגאה במעשהו זה יותר מן המידה ולא היה אומר, שהדבר קרה בעזרת אלהים, אלא היה מייחס אותו לגבורתו והולך ומתפאר, שהרג חלק מן האויבים בלחי (חמור) ‏ועל חלק הפיל את חתיתו והניסם. אולם כשתקפו צמא גדול הבין, שאפס גבורת האדם, עמד והעיד, שהכל יסודו באלהים הוא, והתחנן לפניו, שדבריו לא יעוררו כעס ושלא יסגירו בידי האויבים וימציא לו עזרה בצרתו ויצילנו ממצוקתו. ואלהים נתרצה לבקשתו וזימן לו מעין מתוק וגדול בוקע מסלע, ולפיכך קרא שמשון למקום שם לחי, וכך הוא נקרא עד היום הזה‏.
‏אחרי הקרב הזה היה שמשון נוהג זלזול בפלשתים והיה בא לעזה ומבלה (זמנו) באחד הפונדקים. וכשנודע לשלטונות עזה על שהותו שם, תפשו את המקומות לפני השערים ועמדו וארבו לו‏, שלא יתחמק ויצא. אולם כשהגיע חצות הלילה קם שמשון, שלא נעלמו ממנו תחבולותיהם, השתער על השערים והרימם על כתפיו יחד עם מזוזותיהם ובריחיהם ושאר חלקי העצים שבהם ונשאם והניחם על ההר שמעל לחברון.
אולם כבר התחיל לעבור על חוקי האבות ולזייף את אורח חייו המיוחד על ידי חיקוי מנהגים נכרים והיה לו הדבד הזה לתחלת הפורענות. שכן אהב אשה פרוצה מבנות פלשתים, שמה דלילה‏, והזדווג אתה. וראשי חבר הפלשתים באו אליה ופיתוה בהבטחות להציל דבר מפי שמשון על מקור ‏כוחו, שבגללו אין לאויביו שליטה עליו. וזו בשעת שתיה ובמסבת (רעים) דומה (לזו), הביעה את התפעלותו ממעשיו והשתדלה להציל בערמה ממנו דבר על הדרך, בה הגיע לגבורה כזו. ושמשון, שהיה עוד בכוחו להיות פיכח, ענה גם הוא בערמה לדלילה  ‏ואמר, שאם יאסרוהו בשבע זמורות של גפן, הניתנות עוד להיכפף, אפשר שיהיה החלש באדם. אז שתקה האשה, (ושלחה) והודיעה לסרני הפלשתים ושמה כמה אנשי צבא במארב בפנים הבית ‏ובהיותו מוטל שכור ‏קשרה אותו בזמורות ביתר כוח והעירה אותו אחר כך בקריאה, שאנשים באים עליו. והוא ניתק את הזמורות ועמד להתגונן, כאילו מישהו מתנפל עליו. וכשהיה שמשון בא לעתים תכופות אל האשה, היתה זו עומדת ומטיחה כלפיו דברי רוגז, שלא הגיד לה את מה שביקשה (לדעת) מחמת אי-אימון באהבתה אליו, כאילו לא תשתוק על דברים, שיודעת היא, כי טובתו דורשת, שלא יוודעו. והוא רימה אותה שוב ואמר, שיפסיד כוחו, אם יאסרוהו בשבעה חבלים. ולאחר שעשתה גם זאת וללא הועיל, יעץ לה בפעם השלישית לארוג את שערותיו לאריגה. דבר זה נעשה ולא נמצא גם הוא אמת‏. סוף סוף, לאחר שהפצירה בו, אמר שמשון לדלילה מתוך רצון לגרום לה נחת רוח (שכן נגזר עליו, שיפול לתוך פורענות) :‏"אלהים הוא הדואג לי ובהשגחתו הנני מגדל את שערותי אלה מיום שנולדתי והוא שהטיל עלי את החובה, שלא לספר אותן : שכן כוחי הוא בגידולן ובקיומן (על ראשי)". וכשנודע לה הדבר הזה, שללה ממנו את שערותיו והסגירה אותו לאויבים והוא לא עצר כוח לעמוד בפני המתנפלים עליו‏. והם ניקרו את עיניו ומסרוהו (לאנשיהם) , שיוליכוהו משם קשור (בחבלים) ‏כעבור זמן (שבו) וגדלו שערותיו של שמשון. ופעם, כשהיו הפלשתים חוגגים חגיגת- עם וסרניהם והמכובדים שבהם סועדים במקום אחד - היה זה בית, שהתקרה שלו ‏נשענה על שני עמודים - הובל שמשון לקריאתם אל המשתה, כדי להתעלל בו בשעת השתיה. והלה, אי-יכלתו להתגונן בשעה שמתעללים בו נחשבה בעיניו (כחרפה) קשה מכל (שאר) אסונותיו ופיתה את הנער, שהובילו בידו, להביא אותו סמוך לעמודים ואמר, שזקוק הוא למקום-משען, לנוח בו מרוב עיפות. וכשבא שמה הרעיש בכל כוחו על העמודים והפכם והפיל את הבית על שלושת אלפים איש, שמתו כולם וגם שמשון בתוכם. זה היה סופו לאחר ששלט עשרים שנה על ישראל. וראוי האיש, שנשתומם על כוחו וגבורתו וגודל הרוח שבמיתתו ועל (עוצם) זעמו על האויבים עד מותו. ומה שנלכד בידי אשה, הרי יש לייחס את הדבר לטבעם של בני האדם, שהחטא ‏מתגבר עליהם. אולם יש להעיד על יתרון מידותיו בכל שאר הענינים. וקרוביו נשאו את גופתו וקברוה ליד ‏בני משפחתו בצרעה‏, מקום מולדתו.

קדמוניות המקרא המיוחס לפילון, מ"ב – מ"ג
ואיש היה ממטה דן ושמו מנוח בן אדוק בן אודון בן ארידן בן פדהצור בן דמה בן סוסי בן דן ותהי לו אשה ושמה אלומה בת רמק והיא עקרה לא ילדה לו.  ויאמר מנוח אשה בכל יום:  הנה סגר אלהים את-רחמך ולא תלדי ולכן תני לי, אשתי, לקחת אחרת פן אמות בלי פרי.  והיא אמרה: התורה תגלה את נסיוננו.  ויריבו בכל יום ויתעצבו מאד שניהם, כי היו בלי פרי.  ותעל בלילה אחד האשה על הגג ותתפלל לאמר:  הנה אתה ה' [אלהי] כל בשר, גלה לי אם לבעלי אם לי לא נתן להוליד בנים, או למי נתן לעשות פרי, למען יאנח בעוונותיו [על] אשר נמנע ממנו, וישאר בלי פרי, ואם משנינו נמנעה גם זאת גלה לנו למען נסבל את עוונותינו ונחריש לפניך.  וישמע ה' בקולה וישלח לה מלאך ויאמר לה:  את עקרה לא ילדת ואַת הרחם אשר נמנע ממנו פרי בטן.  ועתה שמע ה' בקולך ושם דעתו על דמעותיך ויפתח את רחמך.  והנה תהרי ותלדי בן וקראי את שמו שמשון.  והוא יקדש לה' אלהיך.  השמרי לך פן יטעם מכל פרי כרם ואל יאכל כל טמא כי הוא יציל את ישראל מיד פלשתים.  וכדבר המלאך את הדברים האלה סר ממנה.  ותבוא אל אישה הביתה ותאמר לו:  הנה שמה אני ידי על פי ואחריש לפניך כל הימים על אשר התפארתי לשוא ולא האמנתי לדבריך.  כי מלאך ה' בא אלי ויכל לי לאמר:  אלומה, את עקרה, אולם תהרי ותלדי בן.  ולא האמין מנוח לאשתו וימלא יגון ויעל על הגג ויתפלל ויאמר:  הנה אינני ראוי לשמע את האותות ואת הנפלאות אשר עשה בנו אלהים ולראות פני המלאך.  ויהי דברו את הדברים האלה ויוסף המלאך לבוא אל אשתו, והיא בשדה ומנוח בביתו.  ויאמר לה המלאך:  רוצי וקראי לאישך כי מצאהו ה' ראוי לשמע את קולי.  ותרץ האשה ותקרא לאישה וימהר ויבוא אל המלאך בשדה ויאמר לו:  בוא אל אשתך ועשה את כל הדברים האלה.  ויאמר:  אני הולך, אולם ראה ה' וימלא נא דברך על עבדך.  ויאמר:  כן יהיה.  ויאמר לו מנוח:  לו יכלתי, ושדלתיך לבוא אל ביתי לאכל לחם אצלי, ובלכתך ונתתי לך מתנות ותשא ולך למען תקריב זבח לה' אלהיך.  ויאמר המלאך:  לא אבוא אתך אל ביתך ולא אכל לחמך ולא אקח ממך את מתנותיך.  כי אם תקריב קרבן מדברים שאינם לך, לא אוכל להיות נאות לך.  ויבן מנוח מזבח על הסלע ויבא זבחים ועולות.  ויהי כאשר נתח את הבשר וישימהו על המזבח וישלח המלאך את ידו ויגע בו בקשה מטהו.  ותצא אש מן הסלע ותאכל העולות והזבחים.  ויעל מלאך ממנו עם להבת אש.  וכראות מנוח ואשתו את הדברים האלה ויפלו על פניהם ויאמרו:  מות נמות כי ראינו ה' פנים אל פנים.  ויאמר מנוח:  לא די לי כי ראיתיו, כי גם שאלתי את שמו באשר לא ידעתי כי משרת אלהים הוא.  והמלאך אשר בא נקרא פדהל.
ויהי בימים ההם ותהר אלימה ותלד בן ותקרא את שמו שמשון ויהי ה' עמו.  וכאשר ההחל לגדל, בקש להלחם בפלשתים ויקח לו אשה מן הפלשתים.  וישרפוה הפשלתים באש, כי דכאם שמשון מאד.
ואחרי כן קצף שמשון על עזה ויסגרוהו ויקפו את העיר ויאמרו:  הנה נתן אויבנו בידנו ועתה נתאסף ונעזר את נפשותינו אשי את רעהו, ויקם שמשון בלילה וירא את העיר סגורה ויאמר:  הנה פרעושים אלה סגרוני בעירם ועתה יהיה ה' עמדי ואצא משערים ואלחם בהם.  ויבוא שמשון ושים את שמאלו בסף ויזע, וינח את דלת חומתם ויחזק בה בימינו במקום מגן.  וישם אותה על כתפיו ויסע אותה ויען כי לא היתה לו חרב רדף בה את הפלשתים ויהרג בה ארבעים אלף וחמשת אלפים איש.  וישא את כל הדברים אשר היו לדלת וישימם בהר.  ועל אריה אשר הרג ועל לחי חמור אשר בה הכה את הפלשתים ועל כבלים הנשברים כמעצמם מן זרועותיו ועל השועלים אשר לקח הלא כתובים אלה בספר שופטי ישראל.
וירד שמשון גררה עיר פלשתים וירא שם זונה שמה דלילה ויפת אחריה ויקחה לו לאשה.  ויאמר אלהים:  הנה עתה שמשון יפתה בעינו וישכח את החיל אשר עשיתי עמו ויתערב בבנות פלשתים ולא שם אל לבו את יוסף בני אשר היה בארץ נכריה ויהי לעטרת אחיו יען כי לא רצה לפסל את זרעו.  ועתה תהיה תאות שמשון למכשול והתערבותו לאבדן.  ואתן אותו לאויביו ויעורו אותו.  אולם בעת מותו אזכרהו ועוד פעם אנקם בפלשתים.  ויהי אחרי כן ותציקהו אשתו ותאמר לו:  הראני את כחך ובמה גבורתך וכן אדע כי אהבתני.  וירמה שמון שלש פעמים ותטרידהו בכל יום ובפעם הרביעית גלה לה את לבו.  ותשכרהו ובהיותו נרדם קראה לספר ויגלח את שבע מחלפות ראשו ויסר כחו מעליו כאשר הגיד הוא עצמו.  ותקרא את הפלשתים ויכו את שמשון ונקרו את עיניו וישלחוהו לבית האסורים.
והיה ביום משתהם ויקראו לשמשון לשחק להם ובהיותו אסור בין שני עמודים, התפלל לאמר:  ה' אלהי אבותי ענני עוד פעם וחזקני ואמות עם הפלשתים האלה והראות אשר הם לקחו ממני נתנה לי מאתך חנם.  ויוסף שמשון לאמר:  לכי נפשי ואל תתעצבי על מות גופי, ואל תבכי על עצמך.  ולפת את שני העמודים וזע אותם יפל הבית וכל אשר סביבו וימת את כל אשר היו סביב לו.  ויהי מספרם ארבעים אלף איש ואשה.  וירדו אחי שמון וכל בית אביו וקחוהו וקברוהו בקבר אביו, והוא שפט את ישראל עשרים שנה.

 מדרש רבה ויקרא פרשה ט
בר קפרא אומר, חורי גדול שלום שדברו הכתובים לשון בדוי בנביאים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו שנאמר (שופטים יג) הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית ויולדת בן אבל למנוח לא אמר כן אלא (שם /שופטים י"ג/) מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר   מ"מ סמנים היא צריכה

מדרש רבה במדבר פרשה י
ה דבר אל בני ישראל - אלו הנודרים בנזיר; ואמרת אליהם - להזהיר ב"ד על כך שלא יניחו לנזיר לעבור על נזירותו, שאם יראו שירצה לבטל נזירותו, יכופו אותו כדי לקיים דבריו. ללמדך שהגדולים מוזהרין ע"י הקטנים והם נענשים על ידיהם אם לא יוכיחו אותם. וכה"א וכשלו איש באחיו - איש בעון אחיו. מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה.
איש או אשה כי יפליא וגו' הה"ד (שופטים יג) ויהי איש אחד מצרעה וגו'. ויהי  - א"ר לוי, כל מקום שנא' ויהי אינו אלא לשון צער: (אסתר א) ויהי בימי אחשורוש, היה המן; (רות א) ויהי בימי שפוט, היה רעב. (בראשית ו) ויהי כי החל האדם, ויראו בני האלהים וגו'; (בראשית יד) ויהי בימי אמרפל, עשו מלחמה; (יהושע ה) ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו', וחרבו שלופה בידו; ויהי ה' את יהושע (שם /יהושע/ ז), וימעלו בני ישראל מעל בחרם; (ש"א ח) ויהי כאשר זקן שמואל, ולא הלכו בניו בדרכיו; ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א' יח), ויהי שאול עוין את דוד; ויהי איש אחד מצרעה (שופטים יג), ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות. ויהי - א"ר יודן, כ"מ שנאמר בלשון הזה בצדיקים, שקול הוא כל"א צדיקים, כמנין ויהי. איש אחד  - כ"מ שנא' אחד גדול הוא. בהקב"ה נאמר אחד דכתיב ה' אחד, אין בעולם כיוצא בו. וכן באברהם (יחזקאל לג) אחד היה אברהם, לא היה באותן ימים כיוצא בו. בישראל כתיב (דברי הימים א יז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אין באומות כיוצא בהן. וכן באבימלך הוא אומר (בראשית כב) כמעט שכב אחד העם, לפי שהיה מלך. וכן באלקנה הוא אומר אחד, לפי שלא היה בדורו כיוצא בו. מצרעה - כל ששמו ושם עירו מפורש בידוע שהוא מאותו העיר, שמו ולא שם עירו בידוע שהוא מירושלים. ממשפחת הדני - לפי שצרעה היה ליהודה כדכתי' (יהושע טו) אשתאול וצרעה ואשנה. וצרעה היה לדן (יהושע יט) ויהי גבול נחלתם צרעה ואשתאול. לפיכך צריך לפרש שהיה ממשפחת הדני. אינו אומר משבט אלא ממשפחת הדני. מלמד שהיה אביו מדן ואמו של מנוח מיהודה. וע"ז אמר יעקב (בראשית מט) דן ידין עמו וגו' כמיוחד שבשבטים - זה יהודה. לכך הקישו ליהודה שמארץ יהודה היה ואמו היתה מיהודה. וכן מנוח היה מדן ואשתו היתה מיהודה. נמצא שמשון בא משבט דן ומשבט יהודה, שכך אמרו, אמיה דשמשון הצללפוני שמה, והיא מיוחסת על שבט יהודה שנא' (דברי הימים א ד) ושם אחותם הצללפוני.
ושמו מנוח  - הרשעים קודמים לשמם: נבל שמו, גלית שמו, שבע בן בכרי שמו. אבל הצדיקים שמן קודמם: ושמו אלקנה, ושמו ישי, ושמו בועז, ושמו מרדכי, ושמו מנוח. .. מנוח  - למה נקרא שמו מנוח? שזכה לדבר עמו מלאך והנבואה נקראת מנוחה שנא' (ירמיה נא) ושריה שר מנוחה.
ואשתו עקרה ולא ילדה  - מלמד שהיה מחלוקת בין מנוח לאשתו: הוא אומר לה, את עקרה ולכך אינך יולדת; והיא אומרת לו, את עקר ולכך לא ילדתי. לא היה מנוח עקר.
וירא מלאך ה' אל האשה - מכאן אתה למד שאשתו של מנוח צדקת היתה, שזכתה לדבר עמה מלאך ולשום שלום בינה לבין בעלה, ולהודיעה שהיא עקרה והיא מונעת ההריון ולא בעלה. לכך דבר עמה, ולפי שראתה במלאך נקראת שמה צללפוני שהיא פונה במלאך ואין צלל אלא מלאך כמה דתימא (בראשית יט) כי על כן באו בצל קורתי. להלן שהיה לוט צדיק יותר מאשתו באו המלאכים בצל קורתו ולא בצל קורתה; ברם הכא שבא המלאך אצלה לפי שהיתה צדקת, לכך נקראת הצלל  - למה נאמר הצלל ולא אמר הצל? לפי ששתי פעמים נראה לה לאשה, אחת בעיר ואחת בשדה, (שופטים יג). ויאמר אליה הנה נא את עקרה ולא ילדת  - הודיעה שהיא עקרה ולכך לא ילדה, כדי לשום שלום בינה לבין בעלה, לפי שהיתה מתרעמת על מנוח בעלה על שלא היתה יולדת (שופטים י"ג). והרית ויולדת בן - מכאן ואילך את תקבלי הריון ותלדי בן (שופטים י"ג). ועתה השמרי נא - הזהירה שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים, שאלו אינם אלא משמרת ליין כדי שלא יבא הנזיר לשתות יין הנזיר. לכך אסרן עליו הכתוב (שופטים י"ג). אל תשתו יין ושכר כמשמעו כמה דתימא מיין ושכר יזיר. ואל תאכלו כל טמא - ואין טמא אלא אסור שהתורה הזהירה לנזיר שלא לאכול כלום (שם שופטים י"ג) מכל אשר יצא מגפן היין  - כמה דתימא (במדבר ו) וענבים לחים ויבשים לא יאכל, מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' (שופטים ו /י"ג/). כי הנך הרה ויולדת בן  - מכאן שהיתה השכבת זרע של הלילה שמורה ברחמה שלא פלטתה. וכיון שאמר לה המלאך והרית ויולדת בן, אותה שעה קבלה הרחם אותה טיפה לשם (שם /שופטים י"ג/). ומורה לא יעלה על ראשו  - כמה דתימא ותער לא יעבור על ראשו. למה נקרא שמו של תער מורה? שאין השער מתיירא אלא מן תער שהוא מגלחו גילוח של השחתה כמה דתימא ולא תשחית את פאת זקנך (שם /שופטים י"ג/).
כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן - גלוי היה לפני הקב"ה ששמשון היה הולך אחר עיניו. לפיכך הזהירו בנזיר, שלא יהיה שותה יין לפי שהיין מביא לידי זמה. ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחר עיניו, אילו היה שותה לא היה לו תקנה לעולם מרוב שהיה רודף אחר זמה. מהו שאמר מן הבטן? לקיים מה שנאמר (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך. אבל ברשעים מהו אומר? (תהלים נח) זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב.  וכה"א (שם /תהלים/ נא) הן בעוון חוללתי וגו' (שם /שופטים י"ג/) והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים - בו תהיה חלה נבואות יעקב שאמר (בראשית מט) דן ידין עמו וגו' יהי דן וגו' (שופטים יג). ותבא האשה וגו' מראהו כמראה מלאך וגו' - מכאן שלא היתה שורה השכינה אלא על בעלי מראה. ויאמר לו הנך הרה וגו' - אבל מה שאמר לה, הנה נא את עקרה, לא גלתה לו, שלא רצתה לגלות קלקולה. כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו - היא הוסיפה עד יום מותו, לפי שלא ידעה מה שעתיד. אבל המלאך שהיה יודע שעתיד הוא לאבד נזירותו על ידי דלילה, לכך לא אמר עד יום מותו (שם /שופטים י"ג/). ויעתר מנוח אל ה' ויאמר בי אדוני איש וגו' - אמר רשב"ל, למה נמשלה תפלת הצדיקים לעתר? לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכין מדת אכזריות למדת רחמניות (שם /שופטים י"ג/). וישמע אלהים בקול מנוח - למה חזר המלאך אצל האשה ולא בא אצל מנוח? שלא לפסול דבריו הראשונים שאמר לאשה. ד"א, כדי לחבבה בעיניו (שם /שופטים י"ג/). ותמהר האשה ותרץ וגו' - מלמד שכל מעשה הצדיקים במהירות (שם /שופטים י"ג/). אשר בא ביום אלי - אינו אומר "היום" אלא ביום, מלמד שלא נראה המלאך אליה עד למחר, לפי שמנוח לא נתפלל עד למחר בתפלת הבקר, כמה דתימא (תהלים ה) ה' בוקר תשמע קולי וגו'. מלמד שהצדיקים מבררים על מעשיהם (שם /שופטים י"ג/). ויאמר אני - אני הוא בתחלה ואני הוא בסוף שאיני מחליף בדברי (שם /שופטים י"ג/). ויאמר מנוח עתה יבא דברך - אמר לו מנוח, עד כאן ששמעתי מן האשה והנשים אינם בנות הוראה, ואין לסמוך על דבריהן. אבל עתה יבא דברך מפיך. אני רוצה לשמוע שאיני מאמין בדבריה, שמא חלפה בדבריה או פיחתה או הותירה. מה יהיה משפט הנער - מה נזירות יצטרך הנער לשמור אחר שיולד. (שם /שופטים י"ג/). ומעשהו מה תעשה אמו קודם לכן כל הימים שתהא הרה ממנו (שם /שופטים י"ג/). ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה - לחלק כבוד לאשה ולחבבה בעיניו (שם /שופטים י"ג/). תשמר - על חומץ יין וחומץ שכר ומשרת ענבים אמר לו, מכל אשר יצא מגפן היין וגו' (שם /שופטים י"ג/). ויין ושכר אל תשת כמשמעו (שם /שופטים י"ג/). וכל טומאה לא תאכל - כמה דתימא (במדבר ו) וענבים לחים ויבשים לא תאכל. וכל אשר צויתיה תשמר  - מה שאמר לה, ומורה לא יעלה על ראשו (שם /שופטים י"ג/). ויאמר מנוח אל מלאך ה' נעצרה נא אותך - א"ל מנוח עצורים היינו כמה דתימא (בראשית כ) כי עצור עצר ה' בעד כל רחם ואתה בשרתנו . בהרוחה נעשה עמך יום טוב כמה דתימא (במדבר כט) ביום השמיני עצרת תהיה לכם (שופטים יג) ונעשה לפניך גדי עזים שמחתנו ונשמח עמך בגדי עזים לפי שאין שמחה אלא בבשר (שם /שופטים י"ג/). ויאמר מלאך ה' אל מנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך - אמר לו המלאך אין דרך נביאי ה' לקבל שכר על נבואתם. בנביאי שקר מהו אומר? (יחזקאל יג) ותחללנה אותי אל עמי בשעלי שעורים ופתותי לחם להמית וגו'. אבל בנביאי אמת מהו אומר? (מלכים ב' ה) ויאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח (שופטים יג). ואם תעשה עולה לה' תעלינה - רמז לו המלאך שצריך להעלות עולה לה' על בשורה טובה, כשם שעשה אברהם בשעה שא"ל הקב"ה (בראשית יב) לזרעך אתן את הארץ הזאת. מיד בנה אברהם מזבח על בשורה טובה, שכן כתיב ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. ואין מזבח אלא קרבן, (שופטים יג). כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא - למה נאמר? לפי שאשתו אמרה לו (שם /שופטים י"ג/) מראהו כמלאך ה' נורא מאד, היתה סבורה שהכיר בו מנוח שהוא מלאך. ואעפ"כ היה מזמנו לו לאכול שטועה היה כסבור שיש אכילה למעלה. לכך נאמר, לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא. לכך היה מזמנו לאכול. אבל אלו היה יודע שהיה מלאך, אינו אומר לו שיאכל, שבקי היה שאין אכילה למעלה. ולמה לא הכיר בו? מכאן את למד, בשעה שהיו הנביאים הולכים בשליחותו של הקב"ה, רוח הקודש שהיתה שורה עליהם היתה נותנה להם אימה בעיני רואיהם, שהכל מתיראים מהם שהיו דומים למלאכים. ולמה אכלו המלאכים שבאו לבשר את שרה בהריון, וזה לא רצה לאכול? לפי שאותם מלאכים כשנתראו תחלה לאברהם כדמות עוברי דרך, נתראו לו והוא הכניסם לביתו כמנהגו והזמינם לאכול, והם לא רצו לבטל ממנו מנהג האכסנים, ואכלו עמו. ואחר שאכלו, אמרו שליחותן ולא נראה הדבר שיקבלו שכר על שליחותן. אבל זה המלאך, בתחלה אמר שליחותו. ואלו היה אוכל עמו היה נראה כאלו קיבל שכר על שליחותו. לכך נמנע מלאכול, (שם /שופטים י"ג/). ויאמר מנוח אל מלאך ה' מה שמך - לפי שלא הכיר בו שהיה מלאך. לכך שאל לו על שמו (שם /שופטים י"ג/). כי יבא דברך וכבדנוך - א"ל מנוח, אמור לי שמך כדי שאשאל באיזה מקום אמצאך בעת שיתקיים נבואתך ונתן לך דורון. ואין וכבדנוך אלא מנחה, כמה דתימא (במדבר כב) כי כבד אכבדך (שופטים יג). ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי - אמר לו המלאך, אין את צריך לידע שמי, שאין סופך שתראני עוד לעולם, הה"ד (שם /שופטים י"ג/) והוא פלאי  -על עצמו אמר לו שהוא יהיה מכוסה ממנו, שלא יראנו עוד לעולם כמה דתימא (תהלים קלט) פליאה דעת ממני. ד"א והוא פלאי - א"ל המלאך, איני יודע לומר לך שמי, שלפי השליחות ששולח הקב"ה אותנו, קורא לנו שם. הוי והוא פלאי - לפי פליאה ופליאה שעושה על ידינו הוא קורא לנו שם. ד"א והוא פלאי – שם, שמו המלאך פלאי, לפי שליחות הוא בא להזיר את שמשון כמה דתימא כי נזיר אלהים יהיה הנער. לכך קרא שמו פלאי - כענין שאמר הכתוב איש או אשה כי יפליא וגו'.
   
אובידיוס,  מטמורפוזות ח'
מינוס שדד בינתים את חוף הללגים בחרב כבר ינסה כחותיו להתגר בבירת אלקתואוס, ניסוס המלך ישב בה, ישיש מכבד, רב-תפארת: בין שערות שיבתו תלתלי-ארגמן האדימו, המה היו ערבה לכסאו, לקיום הממלכת... בעדן השלום לשבת הסכינה בת-ניסוס ותשתעשע בחצץ:  אל אבן הפלא זרקתו, ותהמה ככנור.  ובימי-מלחמה מדי-פעם אל מערכות הדמים את עיניה נשאה, אלי מוורס. ככה הכירה את שמות גבורי האויב במלחמת, את מדיהם היפים, סוסיהם, קשתותם מעיר קידון. אך על כלם את פני בן-אירופה מלכם היא זוכרת: יתר מדי תזכרנו! כי מינוס המלך קסם לה מה אדיר רצונה בה מן המגדל הגבוה לעוף אל החיל של קנוסוס, את שערי הנחשת לפתוח לחיל משנאיה או למלא כל רצון מפקדם! ...על מפתחות שעריה שומר מולידי.  מפניהו, רק מפניהו אפחד – רק הוא מאשרי מרחיקני, אל לו שמני בלי אב!  אך כל ילוד-אשת כאל הוא, אל לעצמו!  לא ישמע הגורל לתפלת קטן הנפש! לו בערה בדודיה כל נפש אחרת כמוני, כבר שחתה כל שטן העומד על דרכה אל האשר! למה תגבר כל אחרת ממני?  לא להב, לא חרב ממזמתי ירתיעוני!  מה-גם אם אין צורך הפעם בחרבות ובאש!  אך תלתל מולידי יושיעני; הוא מזהב לי ייקר:  שערות השני לי תגשמנה את חלומי בו חשקתי, אשרי בו אחפץ לי תתנינה! לילה, אבי דאגות כל-אנוש, ישסע אמריה: עז תתאזר שבעתים, כי צל-עלטה יליטנה. אך נחלצו מטרדות-יום-עבר לבבות-זרע-אשת, כי אחזתם שנה; התגנבה אל אביה בסתר, (אוי לפשעה!) – גזזה בידה שערו רב-הכח, כפר חיי מולידה, שי-דמים אחזה בכפיה, ותשאנו אתה ותצא במהרה את השער; לא פחדה מפני צר (הן בטחה, כי צריה יודו לה), ותעמד לפני מינוס.  נבהל בשמעו אמריה: אהבתי השיאתני.  בת ניסוס אני ושמי סקילה. קח את תרפי אבותי והנה גם תרפי בידיך! שי לא אדרש, אך אותך אבקש.  ערבת אהבה היא! קח את תלתל השני – אל יהיה כתלתל בעיניך: ראש מולידי הוא – קחנו!   ימין בוגדה לו הושיטה עם המתת בכפה... ותקפץ אל המים לאניה תמשך – ויצרה בה הכפיל כחותיה – ותלוה השנואה לאני הכרתים שלמינוס. פתע ראה שם אביה אפר-הכנף משמים (כי לעיט-ים הפכוהו אלים אך עתה זה) – וידא את מקורו העקם כונן לרטשה – ותראנו ותתפלץ ותפל אל הים, אךלים לא הגיעה, אך נתלתה באויר, קלילה – כי צמח לה לפתע צמד כנפים:  היתה לצפור; ומאז יקראו לה, 'קיריס' – לאמר:  'הגוזז', על שם התלתל שלניסוס.  

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א
אמיה דשמשון - צללפונית, ואחתיה - נשיין.  

תלמוד בבלי מסכת סוטה ט: - י.
תנו רבנן, שמשון בעיניו מרד שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. לפיכך נקרו פלשתים את עיניו שנאמר ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו. איני והכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא כי אזל מיהא בתר ישרותיה אזל. תניא רבי אומר, תחילת קלקולו בעזה לפיכך לקה בעזה. תחילת קלקולו בעזה דכתיב וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה וגו'; לפיכך לקה בעזה דכתיב ויורידו אותו עזתה. והכתיב וירד שמשון תמנתה תחלת קלקולו מיהא בעזה היה. ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה  - תניא רבי אומר, אילמלא (לא) נקרא שמה דלילה ראויה היתה שתקרא דלילה: דילדלה את כחו, דילדלה את לבו, דילדלה את מעשיו. דילדלה את כחו דכתיב ויסר כחו  מעליו; דילדלה את לבו דכתיב ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו; דילדלה את מעשיו דאיסתלק שכינה מיניה דכתיב והוא לא ידע כי ה' סר מעליו. ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו  - מנא ידעה? א"ר חנין א"ר, ניכרין דברי אמת. אביי אמר, ידעה בו באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה. כיון דאמר נזיר אלהים אני אמרה השתא ודאי קושטא קאמר. ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו מאי ותאלצהו? אמר רבי יצחק דבי רבי אמי, בשעת גמר ביאה נשמטה מתחתיו. ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא - מאי כל טמא? ותו עד השתא דברים טמאים קאכלה? א"ר יצחק דבי רבי אמי, דברים האסורים בנזיר. ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי - א"ר יצחק דבי רבי אמי, הוא איוה לדבר טמא, לפיכך נתלו חייו בדבר טמא. ותחל רוח ה' וגו' - א"ר חמא בר' חנינא, חלתה נבואתו של יעקב אבינו דכתיב יהי דן נחש עלי דרך. לפעמו במחנה דן - א"ר יצחק דבי רבי אמי, מלמד שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג. כתיב הכא לפעמו במחנה דן וכתיב התם פעמון ורימון. בין צרעה ובין אשתאול  - אמר ר' אסי, צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו ועקרן שמשון וטחנן זה בזה. והוא יחל להושיע את ישראל  - אמר רבי חמא הוחל שבועתו של אבימלך דכתיב אם תשקר לי ולניני ולנכדי. ויגדל הנער ויברכהו ה' - במה ברכו? אמר רב יהודה אמר רב, שברכו באמתו אמתו כבני אדם וזרעו כנחל שוטף. ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים. אמר רב, אמר שמשון לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם זכור לי עשרים (ושתים) שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום. וילך שמשון וילכד שלש מאות שועלים  - מאי שנא שועלים? אמר רבי איבו בר נגדי א"ר חייא בר אבא, אמר שמשון יבא מי שחוזר לאחוריו ויפרע מפלשתים שחזרו בשבועתן. תניא א"ר שמעון החסיד, בין כתיפיו של שמשון ששים אמה היה שנאמר וישכב שמשון עד חצי הלילה ויקם בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתיפיו וגמירי דאין דלתות עזה פחותות מששים אמה. ויהי טוחן בבית האסורים - אמר רבי יוחנן, אין טחינה אלא לשון עבירה וכן הוא אומר תטחן לאחר אשתי  - מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי קמי דשתי חמרא חמרא קמי רפוקא גרידיא דובלא. ואמר רבי יוחנן כל המזנה אשתו מזננת עליו שנאמר אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי וכתיב תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין והיינו דאמרי אינשי איהו בי קארי ואיתתיה בי בוציני. ואמר רבי יוחנן, שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים שנאמר דן ידין עמו כאחד וגו'. ואמר רבי יוחנן, שמשון על שמו של הקדוש ברוך הוא נקרא שנאמר כי שמש ומגן ה' אלהים וגו'. אלא מעתה לא ימחה! אלא מעין שמו של הקדוש ברוך הוא - מה הקדוש ברוך הוא מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל. ואמר רבי יוחנן, בלעם חיגר ברגלו אחת היה שנאמר וילך שפי. שמשון חיגר בשתי רגליו היה שנאמר שפיפן עלי ארח: תנו רבנן חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה וכולן לקו בהן: שמשון בכחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, צדקיה בעיניו, אסא ברגליו. שמשון בכחו דכתיב ויסר כחו מעליו. שאול בצוארו דכתיב ויקח שאול את החרב ויפל עליה. אבשלום בשערו כדבעינן למימר קמן. צדקיה בעיניו דכתיב ואת עיני צדקיהו עור. אסא ברגליו דכתיב רק לעת זקנתו חלה את רגליו. ואמר רב יהודה אמר רב, שאחזתו פדגרא. א"ל מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן, היכי דמי פדגרא? א"ל, כמחט בבשר החי. מנא ידע? איכא דאמרי מיחש הוה חש ביה. ואיכא דאמרי מרביה שמע ליה. וא"ד סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. דרש רבא, מפני מה נענש אסא? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שנאמר והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי  -מאי אין נקי? אמר רב יהודה אמר רב, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה: כתיב וירד שמשון תמנתה וכתיב הנה חמיך עולה תמנתה.   א"ר אלעזר, שמשון שנתגנה בה כתיב ביה ירידה; יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עליה.   ר' שמואל בר נחמני אמר, שתי תמנאות היו - חדא בירידה וחדא בעליה. רב פפא אמר, חדא תמנה הואי דאתי מהאי גיסא ירידה ודאתי מהאי גיסא עליה כגון ורדוניא ובי בארי ושוקא דנרש.