מאמר -

חיסול נשים


מחברים: ג`ו מילגרום ויואל דומן

מבוא       בת יפתח       פלגש בגבעה      






מבוא

בחלק זה של הדיון בנשים בספר שופטים, נעסוק בשתי נשים עלומות שם שהפכו לקורבן – בת יפתח והפילגש בגבעה. שני סיפורים אלה מגלמים את אחת המגמות העיקריות בספר שופטים – רמיסת נשים בידי גברים. שני הסיפורים מופיעים בחלק השני של הספר, לאחר שכבר פגשנו בסדרת נשים חזקות ואסרטיביות. בחלק מהסיפורים האלה, הגברים היו אלה שנפגעו – אך כאן נדון בחייהן הטרגיים של הנשים.








בת יפתח

השופט יפתח (שופטים יא-יב) מוכתם מלכתחילה. הוא "בן אישה זונה", אחיו מנשלים אותו, והוא אוסף חבורה של "אנשים ריקים" ומתחיל לחיות בשולי החברה כפורע חוק. שמו הולך לפניו כ"קשוח", ועל כן זימנו אותו זקני גלעד לעמוד בראש המערכה מול איום ההתקפה העמונית. כמי שנפגע בעבר, הוא עומד על המקח בתמורה לשרותיו. מתוך גבהות לב, הוא נודר נדר פזיז:

אם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי, וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן–וְהָיָה, לַאלוהים, וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה .
(שופטים יא, 31-30)

רצה הגורל ולנדר זה הייתה תוצאת הרת אסון, כאשר חוזר יפתח, עטור ניצחון, ודווקא בתו יוצאת לקראתו. מכאן נתחיל להבהיר את הסיפור בתוך הסיפור, גורלה של בת יפתח, אחת מני נשים אנונימיות רבות בספר שופטים.

וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-אלוהים, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב. וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-אלוהים–עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ אלוהים נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ–מִבְּנֵי עַמּוֹן. וַתֹּאמֶר, אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי ורעיתי (וְרֵעוֹתָי). וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר.

(שופטים יא, 39-35)


ספר התהילים של לואי הקדוש, 1270 בקירוב

ספר התהילים של לואי הקדוש, 1270 בקירוב

הבת, ותוף מרים בידה, מקבלת את פני אביה החוזר וזה קורע את בגדו בכאב האבל. שני חלקי האיור מבטאים מצבי רוח מנוגדים: מימין, בת יפתח וחברותיה עומדות ומקבלות בשמחה את פני הלוחמים; משמאל, כשסוסו רומס את התמונה העליזה, יפתח מתאמלל. המלבנים הכתומים והכחולים בשולי הציור נשקפים בהיפוך בעיגול דמוי השמש מימין ובעיגול האפל משמאל.
אמן הבארוק ג`ייקוב הוג`רס מציב את בת יפתח במרכז התמונה, לבושה בחגיגיות ומעוטרת בפרחים, כשזרועותיה מושטות לקראת אביה, נושאת זר דפנה וכן נוצה גדולה לכובעו.


ג`. הוגרס, שובו של יפתח, 1629

ג`. הוגרס, שובו של יפתח, 1629

חבורה שלמה מלווה אותה, עוברת בעד שורה מרשימה של קשתות ומגדלים. זרם הנגנים החגיגי ממלא שני שלישים מהתמונה, אך נדרה של הדמות הבודדה שבקצה השמאלי המרוחק מערער את עצמתם. יפתח המנצח קורע את בגדיו, הוא אינו יכול להסתכל בפני בתו ומסב עיניו הצִדה. אפילו סוסו נחרד. קרוב לוודאי ששניהם היו רוצים לברוח מהמחזה. המחול הפך מספד והאון לאיִן.
שני הציורים הבאים של אותה סצנה הם מהמאה התשע-עשרה. בכל אחד מהם היו הציירים שקועים מדיי בנשים השופעות והחמיצו את העיקר.


ג`. טיסו, בת יפתח, 1902-1986

ג`. טיסו, בת יפתח, 1902-1986


ג`-פ לורנס, נפלאות העולם העתיק, 1899 בקירוב

ג`-פ לורנס, נפלאות העולם העתיק, 1899 בקירוב

טיסו מציב את בת יפתח בתוך קשת השער, מענטזת להנצחתה בצילום הניצחון, כשעל ראשה כיסוי ראש עשוי תופי מרים והיא מכה בתוף. אין כל רמז לנפילה הממשמשת ובאה. לורנס מתאר קבוצת נערות בחזרות האחרונות לפני עלות המסך.
בתו החטובה של יפתח, כשגבה מופנה אל הצופה, עוברת דרך הדלת בריקוד, בעוד חברה, ערומה כביום היוולדה, מציצה מבעד לחלון ומנופפת לצלליות הזעירות של החילות המתקרבים. תמונות אלה מתאימות יותר לשיר השירים ולא לרגע שלפני האסון.


דירדרה לוזוויק, שובו של יפתח,  1979

דירדרה לוזוויק, שובו של יפתח, 1979

בניגוד לבתולות החושניות של המאה התשע-עשרה, דירדרה לוזוויק מדמה את בת יפתח לתלמידת כיתה א הרוכבת על תלת-אופן ואת אביה לחייל שחזר הביתה ממלחמת העולם השנייה. מבטה שואל "מי האיש הזה?" לוזוויק מספרת מחדש את הסיפור כמדרש מודרני – מצוקתו של החייל השב ומשפחתו שאינה מבינה דבר. הפרידה הארוכה העלתה את המשפחה קורבן על מזבח האילוצים המדיניים.
מימוש נדרו של יפתח הוא הנושא שבו עוסקים רוב האמנים שציוריהם מתארים סיפור זה. המדרש המילולי והחזותי כאחד מתארים מימוש זה כהריגתה של הבת וזוהי כנראה כוונתו הברורה של הסיפור המקראי.


בת יפתח, BSB Clm 14159, 1170

בת יפתח, BSB Clm 14159, 1170


העקידה, משנה התורה מאוסף קואפמן, 1296

העקידה, משנה התורה מאוסף קואפמן, 1296

בשני האיורים שלמעלה מתקופת ימי הביניים מוצגות הקרבת בת יפתח והעלתו לעולה של יצחק באופן דומה ביותר. אף שנוצרו בהפרש של מאה שנים, הם מדגימים את התפיסה שהקרבת בת יפתח היא בבואה של עקידת יצחק.
ברוב המדרשים, יצחק מתואר כקדוש מעונה מרצון, הדוחק באביו להשלים את המשימה. אבל, הטקסט המקראי אינו מציין נכונות שכזו, ואפשר שמדרשים אלה נובעים מנכונותה המפורשת של בת יפתח כפי שמספר המקרא. טקסט מהתלמוד הבבלי מתאר את ההקבלה בין יפתח לאברהם, ללא כל הערה. גם פסבדו-פילון מתייחס לעקידת יצחק בספרו מחדש את סיפורה של בת יפתח, ורואה ביצחק כדוגמא לדבקות, כך שרשת של קשרים פנימיים קושרת בין סיפוריהם של בת יפתח ושל יצחק.
התיאולוגיה הנוצרית מרחיקה לכת עוד יותר. העקידה כתיאור מטרים של צליבת ישו היא עמוד תווך עתיק יומין בחשיבה הנוצרית. לפעמים משווים גם את הקרבת בת יפתח לצליבה, כפי שמופיע בכתבי אפרם הסורי. ייצוג חזותי של הקבלה זו נמצא בקפלה של מנזר סנטה קתרינה בסיני, וכך הופך יפתח לדמות חיובית במחשבה הנוצרית, בניגוד להערכה השלילית המפורשת במדרש והמרומזת בתנ"ך.
לדוגמא, ספר התהילים של המלכה מרי מהמאה הארבע-עשרה הוא היצירה הספרותית היחידה בנמצא בה נראה יפתח הכורע נודר את הנדר לפני אלוהים. שתי הדמויות משמאל מקבילות לשתי הדמויות מימין. יפתח איננו עניו כאן, אלא גוהר בתוקפנות מעל בתו כדי לקיים את הנדר. הדמות הכורעת כאן היא זו של הבת האדוקה והמתמסרת, ששערה משוך לאחור לפנות מקום לחרב המונפת, "ויעש לה את נדרו אשר נדר". יפתח כאן הוא המופת למלך האדוק ובתו אינה אלא קורבן אילם.


ספר התהילים של המלכה מרי, יפתח ובתו

ספר התהילים של המלכה מרי, יפתח ובתו

בפרשנות היהודית של ימי הביניים הציע רבי אברהם אבן עזרא פירוש חדש, קיצוני ומפתיע, באמרו צאו וראו, הטיפש אינו עושה זאת. אבן עזרא מגלה עמימות בטקסט וקורא את נדר יפתח כאילו כתוב: "והיה היוצא מדלת ביתי לקראתי והיה לה` או העליתיהו עולה". כלומר, מה שהבינו פרשנים אחרים כתוצאה אחת בשני שלבים, הבין אבן עזרא כשתי אפשרויות שונות. קריאה זו מבוססת על ההנחה של הפרשנות המסורתית שלכל משפט מקראי יש משמעות שהיא ייחודית לו. התולדה מקריאה כזו היא שאם מה שיוצא לפגוש את יפתח מתאים לקורבן, הוא יוקרב; אם לא, הוא יוקדש לאלוהים. מכיוון שבתו של יפתח יוצאת לקראתו, מובן מאליו (!) שאי אפשר להקריב אותה. לכן, מסכם אבן עזרא, היא הוקדשה לחיי חשבון נפש ותפילה. הפרשנים היהודים הגדולים רד"ק, רלב"ג, אברבנאל ומלבי"ם קיבלו קריאה זו, בעוד הרמב"ן דחה אותה מכל וכל. מבין הפרשנים הנוצרים, רק ניקולס מלירה (Nicholas of Lyra) קיבל את ההשקפה שהיא לא הוקרבה, כנראה בעקבות רד"ק. מסתבר שאותו ניקולס היה יהודי מומר!
ההיסטוריה של הכנסייה מספקת את ההקשר לפירוש החדשני של אבן עזרא. בשנים 1300-1000 גדל מספר המנזרים באירופה עשרת מונים. מוסדות שכאלה לא היו קיימים ביהדות, ואפשר שגידול זה הוא הדגם לפירוש החדש של נדרו של יפתח.
ידועה לנו רק יצירת אמנות אחת המתארת על פי פירוש חדש ומפתיע זה.


תנ"ך אלבה 1430

תנ"ך אלבה 1430

בתנ"ך אלבה מהמאה החמש-עשרה, שהוא פירוש יהודי-נוצרי משותף, הסיפור מתואר בשלוש סצנות. משמאל, חיל הפרשים החוזר מהקרב בהנהגת יפתח, ממלא למעלה משליש האיור. במרכז, בת יפתח עצמה היא הדמות היחידה הלבושה לבן, כשסביבה "בתולות ישראל" הלבושות שחור ומתאבלות עליה. מימין, בת יפתח מופיעה שוב והפעם בתוך חלון מעוֹנה החדש – כנראה מנזר, המזוהה על ידי חלון בצורת שושן. פתח הבניין הוא צל כהה מוזר, דמותה של זו ששוב לא תצא. מכאן נראה כי היועץ לפירוש-תרגום זה בתנ"ך אלבה, רבי משה ארגל, אימץ את דרך הקריאה של אבן עזרא.
ועם זאת, רוב האמנים המשיכו לתאר את הסצנה כקורבן אדם. בפסל של מאסימילנו סולדאני (Massimilano Soldani) מתקופת הבארוק, יד אכזרית אוחזת בקורבן חסרת הישע, כשצלן של בתולות ישראל מסוכך עליה אך מעט.


מאסימילנו סולדאני בנזי, 1725 לערך

מאסימילנו סולדאני בנזי, 1725 לערך

בת יפתח אינה מסתכלת על אביה, אלא נושאת עיניה השמימה. ידה השמאלית מחפשת לשווא תמיכה, בעוד ידה הימנית פתוחה בשאלה: למה? יד המקרה הצילה את בתו מחרבו של יפתח, שבמקור הייתה במרכז התמונה, לפותה בידו המורמת, אבדה במרוצת הזמן. נותר רק שריונו וציוד מלחמה אחר, מושלכים כלאחר יד על גזע עץ שדוף.


וויליאם בלייק, 1803

וויליאם בלייק, 1803

איש החזון הרומנטיקן וויליאם בלייק (William Blake) ממקם את בת יפתח בדמות פיה מיניאטורית הכורעת בתפילה על גבי מזבח יוני מסיבי, כלי נגינה לצידה וקני סוף לזבח מאחוריה. מתחתיה כורע אביה, ידיו מושטות בתפילה ולצִדו מיתמר עשן מאש הזבח. בכל אחד מצדי המזבח עומדת בת לוויה מתאבלת והשמיים מעל מחולקים לשני חצאים: כהה ובהיר. התמונה כולה מורכבת ממשולשים: עננים כחולים ולבנים מעל, קני הסוף לזבח, ידיהם המתפללות של הבת ושל האב ועוד. משולשים אלה מרמזים, לדעת פרשנים מסוימים, על עניין מיני חבוי. אולם, במובן העמוק יותר, המשולשים סוגרים על היחסים הטרגיים של האב, הבת והאלוהים.


יפה נבו, 2010

יפה נבו, 2010

לבסוף, בציורה של האמנית הישראלית בת זמננו, יפה נבו, נושאת בת יפתח את תרמילה למקום גלותה המרוחק. את הציור ממסגר תוף מרים, אותו כלי נגינה שנשאה כשיצאה לקראת אביה. נוף של פירות שלמים וחתוכים מפנה את המבט לנקודה עלומה. הציור הוא קינה על הזרע המבוזבז, הפוטנציאל שאבד, של אישה גיבורה זו ששמה אינו ידוע.


תנ"ך מורגאן, 1250

תנ"ך מורגאן, 1250

לסיכום, אנו חוזרים לקריאה הנורמטיבית, המילולית לכאורה, על פי הציור בתנ"ך מורגן מהמאה השלוש-עשרה. בדף אחד בודד, דן האמן בשלוש הסצנות העיקריות של סיפור בת יפתח ואז במפתיע ממשיך לסיפור אחר מספר שופטים. בצד שמאל למעלה מתוארת בת יפתח מקבלת את פני אביה בדומה לתיאור שבספר תהילים של סנט לואיס, בן אותה התקופה. כאן יפתח פוכר ידיו לפני שהוא קורע את בגדיו. הלוח בצד ימין למעלה מתאר את אבלן של בת יפתח ושל חברותיה בזמן שהוקצב לה לפני מותה. תמיהותינו מתעוררות מהלוח התחתון, בו, למרבה ההפתעה, המזבח ריק מאדם, והוא מזוהה רק ע"י עץ בצורת צלב. בת יפתח כורעת לפני המזבח, ידיה המתפללות מונחות על גב סלע בולט. אביה מושך את שערה כדי לחשוף את צווארה, מניף את חרבו באיום, בעוד חברותיה צופות במתרחש (תיאור מטרים של הנשים שסביב ישו בזמן הצליבה). המסתורין וההפתעה מתבהרים בלוח הימני התחתון, שאינו במקום ודומה שאינו שייך.
זוהי הסצנה מספר שופטים ט` בה אבימלך שוחט את שבעים אחיו "על אבן אחת". מדוע מיקם האמן סצנה זו כאן? התשובה היא פורמלית ותיאולוגית גם יחד: אסור להקריב אדם על מזבח מקודש, ועל כן בת יפתח מוצאת להורג על גבי אבן, כמו שבעים האחים. אלכסון חזק של חרבות שלופות מאחד את הלוחות ובכך מצהיר כי מותה של בת יפתח לא היה קורבן דתי המטרים את הצליבה, אלא רצח מופקר. מה שנראה כדרך קריאה תמימה ונורמטיבית של הסיפור הופך לפירוש חתרני.








פלגש בגבעה

ספר שופטים מסתיים בסיפור אימה. מתחילת הספר, אלימות היא דרך ההתנהגות השגורה של בני ישראל, כפי שמשתמע מן המילים המוכרות "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". למרות זאת, אין כל רמז לעומק השחיתות שתתגלה בסיפור אחרון זה.
כביכול הדמות המרכזית בסיפור היא פילגשו של איש לוי הגר בארץ אפרים, אבל מסתבר שהיא איננה אלא כלי משחק בלבד. כמו כל שאר הדמויות בסיפור זה, היא אנונימית, ואיננה מכונה בשם. אבל, להבדיל מכל האחרים (ובכללם כל הדמויות המשניות), גם קולה אינו נשמע. בתחילת הסיפור, הפילגש עוזבת את בעלה, מסיבות בלתי ברורות, וחוזרת אל בית אביה בבית לחם יהודה. ארבעה חודשים לאחר מכן (!) מגיע הלוי כדי להחזירה אליו. מדי יום ביומו, חמיו מכניס האורחים מעכב את עזיבתם. כאשר הם עוזבים לבסוף, עם רדת החשיכה, הם מחליטים שלא ללון בירושלים הסמוכה, בחששם מעיר נוכריה זו. בחשכת הלילה הם מגיעים לעיר גבעה שבנחלת שבט בנימין, ואינם מוצאים קורת גג עד אשר איש אפרתי זקן מציע להם להתארח אצלו. הסוטים המקומיים, "בני בליעל", מקיפים את ביתו ומבקשים לבצע את זממם בלוי ובמקום זאת הפילגש (!) היא זו שנזרקת החוצה מבעד לדלת. בבוקר, הלוי, שאינו מתרגש במוצאו את גופתה על מפתן הדלת, מעמיס אותה על החמור, מגיע הביתה, מבתר את הגווייה ושולח את החלקים לשנים עשר השבטים. כעסם מתעורר ופורצת מלחמת אחים, במהלכה נכחד כמעט כל שבט בנימין. כדי להעמיד זרע לשבט, חוטפים בני בנימין נשים ולוקחים אותן לעצמם.
בדיון עתיק של חז"ל בפרשה זו, עולה בעיית הצנזורה. הסיפור כה מחריד, אולי כדאי שלא לדבר עליו בכלל, להוריד אותו ממערכת השיעורים. אבל אפשרות זו נדחית: כמו סיפורים מביכים אחרים (לוט ובנותיו, עגל הזהב, יהודה ותמר), צריך לקרוא ולעבד גם את הסיפור הזה.
טיפול מדרשי (מאכזב) אחר בסיפור ניזון מסמיכות הפרשיות בינו לבין סיפור פסלו של מיכה (שופטים י"ז). המסקנה היא שבני ישראל נענשו מפני שהם דאגו יותר לפילגש מאשר לעבודת אלילים. למעשה, מטיפול זה אנו למדים שבימי חז"ל הפכה הפילגש לדמות שולית עוד יותר מאשר הייתה בתנ"ך.
תנ"ך מורגאן מהמאה השלש-עשרה, שבו מאות איורים לתנ"ך, מקדיש אחד עשר לוחות לסיפור המעוות המסיים את ספר שופטים. הסיפור החזותי פותח באירוח המוצע בגבעה וממשיך בחדר האוכל.





הפעילות נמשכת בתיאור הפילגש המבועתת הנמסרת לידי הכנופיה החמושה. המספר מתאר:

הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם, וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת; וַיֹּאמְרוּ אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ. וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא; אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אֶל-בֵּיתִי–אַל-תַּעֲשׂוּ, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וְלֹא-אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ, וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ; וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וַיְשַׁלְּחוּהָ, בעלות (כַּעֲלוֹת) הַשָּׁחַר.

(שופטים יט, 25-23)



כאן האמן חס עלינו, חוסך מאתנו פרטים, ומסיים בתיאור בגופתה של הפילגש על מפתן הדלת.
בלוח הכפול הבא מצטופפות שתים עשרה דמויות. מראה גופתה של הפילגש המושלכת, חסרת פנים על גב החמור, מזעזעת את הצופים. התמונה הבאה מדגישה את הטרגדיה בהעמדה האירונית של החמור מלא החיים מול הגווייה החיוורת והמבותרת על שולחן דמוי מזבח; השימוש במילה "מאכלת" הוא רמז שקוף לעקידת יצחק ותנוחתו של הלוי מזכירה גם היא את דמותו של אברהם. הפילגש אינה אפילו קורבן, רק קריאה לנשק, תסמין להתנוונותם של בני ישראל. גופה המבותר מוכפל ב-12, עובדה שמקנה לה לבסוף תפקיד סמלי, אך בן חלוף.



אין חרטה ואין מחילה. הכיסוי הנרחב של סיפור נורא זה בתנ"ך מורגן דומה למשיכה של אמצעי התקשורת העכשוויים אל הנתעב.
ארבע מאות שנה מאוחר יותר, שני אמנים הולנדים בחרו לתאר ולפרש קשרים בין בני אדם ולא תועבות.


רמברנדט, האיש מגבעה, 1647

רמברנדט, האיש מגבעה, 1647


ואן דר איקהאוט

ואן דר איקהאוט

אקהוט (Eekhout) ורמברנדט גם יחד מתארים את הסצנה הלילית בה האיש מגבעה מציע אירוח ללוי ולנלווים לו. הטקסט דומם באשר לקשריה של הפילגש עם בעלה. היא עוזבת אותו, ואיננו יודעים למה. הוא מחכה ארבעה חודשים ללכת אחריה, ואיננו יודעים למה. איחודם בבית האב מדגיש רק את התענוגות הקולינריים. שתי התמונות שלעיל מפרשות קשרים אלה בצורה שונה. אקהוט מציב את הזוג בקרבה המביעה חיבה. למרות שידה מונחת על ברכו, הוא מתעניין יותר במארח.
בתמונתו של רמברנדט, האישה יושבת בנפרד בין המזוודות, בעוד ששני הגברים שקועים בשיחה. בשתי התמונות אין כל רמז לאסון הממשמש ובא. האמנים בחרו בפתיחה מבודדת.
בניגוד לכך, בתנ"ך המאויר של דור (Dore) משנת 1860, ההתמקדות היא במעשה הנורא ובתוצאותיו הבלתי נמנעות.



במרכז התמונה הלוי, בולט על רקע העיר הלבנה, עולה אנכית ומושיט את ידו בקריאת זעם. מבודדת אפילו במותה, הפילגש שוכבת שבורה אופקית לרוחב גבו של החמור. לא הייתה לה כל חשיבות בחייה, ובמותה אינה אלא כלי נקם בידי בעלה.
הכוח באיורה של ג`נט שפנר (Janet Shafner) "פילגש בגבעה"כבול בתוך הדפוסים הגיאומטריים. האמנית כותבת כי ציור אחד התפתח לשלושה. חלקי גופות וזאבים שולטים מלוא העין. על פי ברכת יעקב, זאב הוא סמל שבט בנימין (בראשית מט), אבל שפנר משתמשת בטקסט המקראי כאות מבשר רע לנטילת צלם אנוש מבני בנימין בפרט ומבני ישראל בכלל.



במחשבה שניה, סידרה האמנית את הציורים ברצף. סידור זה גורם לנו לראותם כטריפטיכון. מראה מאוחד זה חושף פראות בהמית המתגברת באלכסון, מלמעלה למטה ומשמאל לימין. בעל חיים עם פני אנוש הופך לזאב בעל לשון נוטפת דם ופרווה דוחה. לבסוף, הכול מוכפל ללהקה אכזרית. בכל הציורים כמעט ולא רואים את הפילגש כדמות אנושית, אלא רק כחלקי גופות: 12 בלוח הראשון, 12 בחלק העליון של לוח 2 ו- 12 ידיים בלוח 3. הלוח המרכזי מתאר את המותקפים והמתקיפים, אנדרלמוסיה של גופות. הידיים בלוח 3, היחידות בצבע טבעי בכל הטריפטיכון, הן הקורבן, תופסות, שורטות, מתחננות, נכנעות. אומנות המאה העשרים ואחת בפרשנותה האקספרסיוניסטית עומדת בניגוד בולט לסיפוריות הריאליסטית והמסוגננת של יצירות מוקדמות יותר. בלי שפנר, טיפולנו בסיפור היה אדיש, ללא יצרים. עבודתה מרתיחה את דמנו.
טיפלנו בארבע מהיחידות המורחבות העיקריות של ספר שופטים: בשתיים מהן, הנשים הורסות את הגברים ובשתיים הגברים הורסים את הנשים. פלאוטוס (Plautus) כתב במאה השלישית לפני הספירה: "אדם לאדם זאב" (Homo homini lupu) בספר שופטים יש לגרוס: אדם לאישה זאב.


מקורות למאמר:

פרשת בת יפתח
קדמוניות המקרא המיוחס לפילון, ל"ט – מ`
ויען כי לא רצה מלך בני עמון לשמע בקול יפתח, ויקם יפתח וזין את כל העם. ויצא ערוך מלחמה ויאמר: כאשר ינתנו בני עמון בידי, ואשוב, כל אשר יבוא ראשון לקראתי יהיה לעולה לה`. ויכעס ה` כעס ויאמר: הנה נדר יפתח להקריב לי את כל אשר יבוא לקראתו ראשון, הנה עתה אם כלב יבוא לקראת יפתח בראשונה, האם כלב יקרב לי? ולכן יהיה נדר יפתח על פרי בטנו הבכור ובקשתו בבתו יחידה. ואני הצל אציל את עמי בעת הזאת לא למענו כי אם למען התפילה אשר התפלל ישראל.
מ` ויבוא יפתח וילחם עם בני עמון יתנם ה` בידיו ויך ארבעים עריהם. וישב יפתח בשלום ותצאנה הנשים לקראתו במחולות. והיתה לו בת יחידה ותצא המחולות ראשונה מן הבית לקראת אביה. וכראות אותה יפתח ויפג לבו ויאמר: אכן, נקרא שמך שאילה כי תקרבי קרבן. ועתה מי יתן לבי בפלס ונפשי במאזנים ואעמד ואראה מי יכריע, השמחה אשר היתה או היגון אשר נגע בי. ויען כי בשיר נדרים פציתי את פי לה` אלהי לא אוכל לשוב. ותאמר לו בתו: ומי יתעצב במותו בראשותו את העם נושע? האם שכחת את אשר קרה בימי אבותינו, כאשר שם האב את בנו לקרבן ולא המרה בו כי בשמחה נאות לו ויהי המקרב נכון והמקריב שמח. ועתה אל תפר את כל אשר התפללת ועשה בקשה אחת אשר אני מבקשת ממך לפני מותי. ואני מבקשת בקשה קטנה לפני השיבי את נפשי, ללכת אל ההרים ולעמד בגבעות ולהתהלך בסלעים אני והבתולות רעותי ואשפך בהם את דמעותי ואשא קינות על בתולי. יבכוני עצי השדה ויספדוני חיות השדה. אינני עצובה על אשר מתה אני, אינני מצטערת על אשר אני משיבה את נפשי כי אם על אשר פזיז היה אבי בתפלתו, וברצון מגשת אני את עצמי לקרבן, ויראה אני פן לא יהיה רצוי מותי או לשוא תאבד לי נפשי. אלה אגיד להרים ואחרי כן אשוב. ויאמר אביה: לכי. ותלך שאילה בת יפתח ותגד לחכמי העם ולא יכל איש להשיב על דברה. ואחר כן הלכה אל הר סטלח ויחשב עליה ה` בלילה ויאמר: הנה עתה חסמתי לשון חכמי עמי בדור הזה, למען לא יוכלו להשיב לבת יפתח על דברה וימלא דברי ולא תופר עצתי אשר חשבתי, וראיתי אותה חכמה מאביה ובתולה ונבונה מכל החכמים אשר פה. ועתה תנתן נפשה בבקשתה ויהיה מותה יקר לפני בכל עת, ותלך ותפל בחיק אמותיה...וכדברה את הדברים האלה שבה שאילה אל אביה ויעש את אשר נדר ויקריבה לעולה. ותתאספנה כל בתולות ישראל ותקברנה את בת יפתח ותבכינה אותה. ותעשינה בנות ישראל בכי גדול ותקבענה להתאסף בכל שנה ושנה בחדש ההוא בארבעה עשר יום לחדש לבכות את בת יפתח ארבעה ימים. ויקראו שם קברה לפי שמה שאילה. וישפט יפתח אבי שאילה את ישראל עשר שנים וימת ויקבר עם אבותיו.
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ד/א
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו` יכול אפילו חיגרת אפילו סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה שאול בן קיש דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפילו עבד אפילו ממזר השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד יפתח הגלעדי דכתיב והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו` יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו והיינו דקאמר להו נביא לישראל הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם. וכתיב אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי: אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה; ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם.
 
מדרש רבה ויקרא פרשה לז פסקה ד
ארבעה פתחו בנדרים שלשה שאלו שלא כהוגן והשיבם הקב"ה כהוגן ואחד שאל שלא כהוגן והשיבו המקום שלא כהוגן ואלו הן: אליעזר עבד אברהם ושאול ויפתח וכלב... יפתח שאל שלא כהוגן שנאמר (שופטים יא) והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי. אמר הקב"ה, אלו יצא גמל או חמור או כלב היית מעלהו עולה? השיבו הקב"ה שלא כהוגן וזימן לו את בתו ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו.
היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס. אמר, אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר, אני כהן גדול ובן כה"ג ואלך אצל עם הארץ זה? בין דין לדין נספת ההיא עלובתא. ושניהם נתחייבו בדמיה - פנחס נסתלקה ממנו רוה"ק הה"ד (ד"ה א ט) ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה` עמו; יפתח נישול אבר אבר ונקבר הה"ד (שופטים יב) ויקבר בערי גלעד, בעיר גלעד לא נאמר אלא בערי: מלמד שהיה נישול ממנו אבר אבר ונקבר במקומות הרבה.
סוד העבור לרבי אברהם אבן עזרא
ודרש שנשחטו יצחק ובת יפתח יש לו סוד כי לא נשחטו כאשר פרשתי בספרי
 
אבן עזרא על דברים פרק כט פסוק יט
(יט) יעשן אף - ישרפנו אש האף עד שיראה העשן.
והנה אם הוא יחיד, ימות מיד;
ואם היא משפחה, ורבצה בו כל האלה. והטעם שתרבץ האלה במשפחה עד שימח` שמה.
ואם הוא שבט, והבדילו ה` לרעה וכמוהו והיה לה` והעלתיהו עולה כאשר פירשתיו:
 
רד"ק על שופטים פרק יא פסוק לא
(לא) והעליתיהו עולה - דעת רז"ל בזה ידוע. וא"א [אדוננו אברהם = ראב"ע] ז"ל פירש והעליתיהו הוי"ו במקום “או” ופירש והיה לה` הקדש, אם אינו ראוי לעולה או העליתיהו עולה, אם ראוי לעולה. וכמו זה הוי"ו מכה אביו ואמו - או אמו. ויפה פי`. וכן נראה מהפסוק כי לא המיתה, שאמר ואבכה על נפשי לאות כי לא המיתה, אך לא ידעה איש כמו שאמר והיא לא ידעה איש. ומה שאמר גם כן ויעש לה את נדרו אשר נדר ולא אמר "ויעלה עולה", לאות כי פרושה היתה וזהו את נדרו אשר נדר - והיה להשם. כך נראה לפי פשטי הפסוקים. ודברי רז"ל, אם קבלה היא בידם עלינו לקבלה:
 
רמב"ן על ויקרא פרק כז פסוק כט 
 ואל תהיה נפתה בהבלי ר"א האומר כי פירוש והעליתיהו עולה (שופטים יא לא) או והעליתיהו, לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה` קודש שיהיה פרוש מדרכי העולם, לעמוד לשרת בשם ה` בתפלה והודות לאלהים, ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה; ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה` איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לה` (ש"א א יא) והיה משרת בבית ה`, לא פרוש. וכפי משפטי התורה, אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה. ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה, כזונות לקלס אתנן. וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל, והיתה עובדת את ה` בטהרה. אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי:  

מתוך המחזה המלט, לויליאם שייקספיר, מערכה II, תמונה 2
המלט:  הו יפתח שופט ישראל, איזה אוצר היה לך!
פולוניוס: איזה אוצר היה לו, מעלתך?
המלט:  איזה?בת אחת יפה ותו לא שהוא אהב אותה כל-כולו
פולוניוס (הצידה)עדיין על הבת שלי.
המלט:  אני לא צודק, יפתח זקן?
פולוניוס: אם אתה קורא לי יפתח, מעלתך, לי יש בת שאני אוהב כל-כולי.
המלט:  לא, זה לאו דווקא הולך ככה.     
פולוניוס: אז איך זה הולך, מעלתך?
המלט ככה: "אלוהים רצה וזה מה שיצא"
,ואחרי זה, אתה יודע
"קרה המקרה כפי שארע כנראה".
ומהבית הראשון של הפזמון האדוק הזה תוכל ללמוד את היתר, כי תביט, הנה באה הברית החדשה שלי.

אפרם הסורי הקדוש, מזמור על הבתולין
בת יפתח, אשר טוהרה בדמה, נטבלה והוציאה מתוכה הפנינה אשר מכלה כל מורא, ולאוצר שבמרום היא עלתה; הנערה אשר נטתה את צווארה לזבח החרב, הפנינה הטהורה נחמה אותה.
בת יפתח בקשה למות, כדי שנדרו של אביה לא יהיה לבטלה: כמו כן אל תתן לעיניהם לעשות את נדר הבתולין אשר נדרת לבטלה. יפתח שפך את דם בתו; אך דם חתנך נשפך באשמתך. 
            מזמורים ניסביים
משובח היה מעשה יפתח, אשר בצר את הענב הבתול והגיש אותו אל בעל הכרם. הוא התעשת, העלה את יוצאת חלציו, הוא דיכא וסילק את האהבה, אך לא אבד את שפיותו למרות יגונו, כי אם אמונה חיזקה אותו.
נחמה רבה הוא מעשה המופת של יפתח, אשר בחרבו העלה לאדונו את אוצר חייו. הוא הושיט את ימינו והעלה את הקרבן. היונה ראתה אותו בכאבו ונתנו לו אומץ בקולה.
ישר הוא הכהן, אשר זובח את ילדו הוא, כדוגמת אדונו, אשר הקריב בדמו הוא.

פרשת פילגש בגבעה
תרגום יונתן על שופטים פרק יט פסוק ב
(ב) ובסרת עלוהי לחינתיה ואזלת מלותיה לבית אבוהא לבית לחם דבית יהודה והות תמן יומין ארבעא ירחין:
 
מדרש תנחומא וישב פרק ב
תדע לך כח החרם : שהרי השבטים שקנאו על פלגש בגבעה ולא קנאו על פסל מיכה הרגו בהן בני בנימין פעם ראשונה ושניה ושלישית כמה אלפים. ולבסוף עשו תשובה ונפלו לפני הארון ונתרצה להן הקב"ה והחרימו שיבאו כל ישראל מקטן ועד גדול שנאמר (שופטים כא) כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה` המצפה לאמר מות יומת. וכי שבועה היתה שם? אלא ללמדך שהחרם היא השבועה.
 
קדמוניות המקרא, המיוחס לפילון, מ"ה
ויהי בעת ההיא ויבוא אשי ממטה לוי לגבעון וכאשר רצה להשאר דם בא השמש, ויחף להכנס בה ולא נתנוהו ויושביה [להכנס]. ויאמר אל נערו: לך נהג את-הפרד ונבוא לעיר נוב כי אולי יתנו לנו להכנס בה, ויבוא וישב שם ברחוב העיר ולא אמר לו איש: בוא אל ביתי. ויהי שם איש לוי שמו בתק וכראותו אותו אמר לו: הלא אתה בהל משבטי? ויאמר אני. ויאמר לו: האינך יודע את רשעת יושבי העיר הזאת ומי שדלך להכנס הנה? מה ללכת מפה ובוא אל ביתי אשר אני גר בו והשאר שם היום וה` יסגר את-לבם לפנינו כאשר סגר את אנשי סדום לפני לוט. ויבוא אל העיר וישאר שם בלילה ההוא. ויתאספו כל יושבי העיר ויאמרו אל בתק: הוצא את האנשים אשר באו אליך היום, ולא—אותך ואותם נשרף באש. ויצא אליהם ויאמר להם: הלא אחינו הם. אל נא נרע להם פן ירבו בנו עוונותינו. ויענו: לא היתה [כזאת] מעולם כי גרים ימשלו בתושבים. ויכנסו בכח ויוציאו אותו ואת-פילגשו וישליכום החוצה. וישלחו את-האיש וינהגו בזמה עם פילגשו עד כי מתה, כי מעלה באישה זמן-מה בחטאה עם העמלקים ולכן נתנה ה` אלהים בידי החוטאים. ויהי בבקר ויצא הבל וימצא את-פילגשו מתה וישימה על פרד וימהר ויצא ויבוא אל קדש ויקח את גופתה ויחקלה לחלקים וישלחה אל שנים עשר השבטים לאמר: אלה נעשו לי בעיר נוב ויקומו עלי היושבים בה להרגני ויקחו את פילגשי ויסגרו אותי ואותה הרגו. ואם טוב לפניכם להחריש, וישפט ה`. ואם תחפצו לנקם, יעזרכם ה`. ויבהלו אנשי שנים עשר השבטים ויתאספו בשילה ויאמר איש אל רעהו: אם נעשתה התועבה הזאת בישראל, ישקט ישראל?   

תוספתא מסכת מגילה פרק ג
(יט) יש נקראין ומתרגמין, נקראין ולא מתרגמין, לא נקראין ולא מתרגמין... מעשה פלגש בגבעה נקרא ומתרגם  

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קג/ב
מפני מה לא מנו את מיכה [בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא]? מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים שנאמר כל העובר ושב אל הלוים ועבר בים צרה והכה בים גלים. אמר רבי יוחנן זה פסלו של מיכה. תניא רבי נתן אומר מגרב לשילה שלשה מילין והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו. אמר להן הקדוש ברוך הוא הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים. ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה: אמר להן הקדוש ברוך הוא בכבודי לא מחיתם על כבודו של בשר ודם מחיתם?
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ו עמוד ב
ותזנה עליו פילגשו, רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה, ר` יונתן אמר, נימא מצא לה. ואשכחיה ר` אביתר לאליהו, א"ל, מאי קא עביד הקב"ה? א"ל, עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה, אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. א"ל: ח"ו, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? א"ל, אלו ואלו דברי אלהים חיים; הן זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. אמר רב יהודה, זבוב בקערה, ונימא באותו מקום, זבוב - מאיסותא, ונימא - סכנתא. איכא דאמרי, אידי ואידי בקערה, זבוב - אונסא, ונימא - פשיעותא. אמר רב חסדא, לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל.  

רש"י שופטים פרק יט פסוק ב
(ב) ותזנה עליו פילגשו - זנתה מביתו אל החוץ. כל לשון זנות אינו אלא לשון `יוצאת` (ראו תרגום אונקלוס בראשית לד לא): נפקת ברא. יוצאת מבעלה לאהוב את אחרים:

רד"ק על שופטים פרק יט פסוק ב
(ב) ותזנה - תרגום ובסרת ותרגום דבר ה` בזה (תהילים ס"ט 34) - בסר. רוצה לומר בזתה אותו ויצאה מביתו והלכה לבית אביה. או יהיה פירושו זנות כמשמעו, כי אשתו היתה אבל בלא כתובה וקדושין וזנתה מתחתיו, ופי` עליו = על פניו, כלומר שלא חששה לו ולא נסתרה ממנו לזנות. או פירוש עליו = עמו בעוד שהיתה עמו, כמו ויבאו האנשים על הנשים שהוא כמו עם. ופי` ותלך מאתו שכעס בעלה עמה והלכה לה לבית אביה:
 ימים ארבעה חדשים - חסר וי"ו השמוש כמו שמש ירח ופי` ימים שנה או יהיה ד` חדשים פי` ימים וכן ת"י יומין ארבעה ירחין: