מאמר -

יום בחייהם של אדם וחווה בגן ושמו עדן


מחברים: גיו מילגרום ויואל דומן







יצירת האדם

ארבע פעמים מתהווה האנושות בחמשת הפרקים הראשונים של ספר בראשית.
סיפור היצירה הראשון, המופיע בבראשית א`, מתואר בקפלה הסיסטינית. מדובר בציור המפורסם של מיכלאנג`לו, שבו אצבעו של אלוהים מציתה את זיק החיים באדם הראשון, חסר המנוחה.


מיכלאנג`לו, יצירת האדם, הקפלה הסיסטינית 1508 - 1512

מיכלאנג`לו, יצירת האדם, הקפלה הסיסטינית 1508 – 1512

 את מיקומו של אדם אצל מיכלאנג`לו אפשר להסביר בהשוואה לפסל דיוניסוס מהפרתנון מהמאה החמישית לפני הספירה (פסל שכנראה היה מוכר למיכלאנג`לו), אך במקרה של הציור היווני, הדמות נמצאת בקיפאון רגוע, בעוד שבציורו של מיכלאנג`לו נראה האדם מוכן לזנק לפעילות.


פסל דיוניסוס של פידיאס, הפרתנון, 435 לפנה"ס לערך

פסל דיוניסוס של פידיאס, הפרתנון, 435 לפנה"ס לערך

 
משמעותה של אותה נגיעה-לא-נגיעה היא שאלוהים לא ישלוט באדם. עתיד האנושות מתגלה מתחת לזרועו השמאלית של אלוהים, שם בוחנת חווה את בן זוגה לעתיד. יש האומרים שאצבעות ידו השמאלית של אלוהים נחות על האדם השני, הלא הוא ישוע, שיגאל את האנושות מהמעשה הטיפשי של אדם הראשון. מן הציור ניכר שאדם הוא בוגר (על פי המדרש הוא בן עשרים), אולם פניו היפות חסרות ניסיון חיים. ציור זה מבאר למעשה את סיפור הבריאה הראשון שעל-פיו בורא אלוהים את האדם במאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א` 26). המילה "אדם" היא דו-משמעית – יצור אנושי או האנושות כולה, ודו-משמעות זו גם מציבה את חידת מיניותו של אדם, באשר הוא אדם –  יצור יחיד דו-מיני, איש ואישה, וגם כל האנושות. חווה בציור היא בבחינת נוכחת נפקדת, נמצאת ומוסתרת בעת ובעונה אחת.
 
תיאור מוחשי יותר של יצירת האנושות מופיעה בסיפור הבריאה השני, בו מתואר אלוהים כפַסָל: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה" (בראשית ב` 7). בתיאור זה נוצר אדם מעפר (לשון זכר) האדמה (לשון נקבה). אדם כללי זה (אדם מן האדמה) הוא המופיע בסדרת ציורי הבריאה הצבעוניים של האמן הגרמני בן המאה ה-14,מייסטר ברטראם.


מייסטר ברטראם, יצירת האדם, תמונת המזבח של גרבאו, 1375 - 1383

מייסטר ברטראם, יצירת האדם, תמונת המזבח של גרבאו, 1375 – 1383

 
תפיסות דומות נמצאות בתרבויות רבות של העמים השכנים במזרח הקדום, כגון זו המופיעה בציור של חְנֶמוּ, האל היוצר המצרי. בציור זה מהתקופה הפתולמאית נראה חנמו מעצב על גלגל האובניים את פרעה העתידי. מאחורי חנמו עומדת תחות, אל הזמן, הקוצב את חייו של פרעה. כאן זוכה הדאגה האוניברסלית של הורים לחייהם ולשלומם של ילדיהם לביטוי ממשי.


האל כנמו יוצר את בן פרעה על אבניים, פפירוס מתקופת בית תלמי, המוזיאון הבריטי

האל כנמו יוצר את בן פרעה על אבניים
פפירוס מתקופת בית תלמי, המוזיאון הבריטי

 דאגה זו וההתייחסות לזמן ולהיותנו בני-תמותה נשזרו גם באדם של מיכלאנג`לו בגרסה המודרנית שלפנינו.


נורית קרלין, אדם וזמן, ניו יורק טיימס, 1992

נורית קרלין, אדם וזמן, ניו יורק טיימס, 1992









יצירת האשה

לידתה של חווה הקטנטונת מצלעו של אדם (בראשית ב`22 ), מתוארת בקתדרלה של פרייבורג שבגרמניה. בתבליט זה, שנעשה במאה הארבע עשרה, נראית חווה כאילו היא נולדת בלידה נרתיקית, וראשה מגיח ראשון היישר אל זרועותיו של המיילד האלוהי.

 

 

מייסטר ברטרם - יצירת האשה

מייסטר ברטרם – יצירת האשה

יצירת האשה, פרייבורג

יצירת האשה, פרייבורג

מייסטר ברטראם, בן אותה תקופה, , מראה בברור את הצלע ממנו נבראה חווה. התרגום הלטיני של הביטוי "וייבן את הצלע" הוא שהציב את הצלע (כלומר, אחת הצלעות שבבית החזה) כמקור היווצרותה של האישה. המילה "צלע" אמנם מופיעה במקרא – ולא פעם אחת אלא כחמישים פעמים – אך פירושה תמיד הוא "צד", כאילו צדו של מבנה. רק בפרק ב בספר בראשית תורגמה המילה "צלע" כאילו היא אחת מעצמות בית החזה. אולם, המילה הנלווית לה, "וייבן" מאשרת שמדובר בצד, ולא בעצם. כך או כך, אפשר לקרוא את הטקסט כאילו נולדה חווה בניתוח קיסרי או כאילו הפריד אלוהים את הצד הנשי של אדם והציג אותו בפניו. אם נקבל את הגרסה השנייה, הרי שאדם הראשון היה אנדרוגינוס (יצור דו-מיני). כפי שכבר צוין לעיל, תיאור עיצובו של אדם בידי אלוהים הפסל (בראשית ב 7) מכיל יסודות נשיים וגבריים גם יחד.
מארק שאגל, שהכיר את עולם הלימוד היהודי המסורתי, ביטא את תפיסתו את האנושות בעזרת שני מדרשים ידועים על בריאת האיש והאישה. על-פי אחד המדרשים נבראו האישה והאישה כיצור אנדרוגני (דו-מיני) ולאחר שנבראו פוצלו לשניים – זכר ונקבה. על-פי המדרש השני, התרחש כל סיפור אדם וחווה – החל בבריאתם, והמשך בפיתוי ובגירוש מגן עדן –  ביום אחד בלבד. בסוף אותו יום מחל להם אלוהים והחל הזמן.
 

מארק שאגאל, לכבוד אפולינייר, 1911 - 12

מארק שאגאל, לכבוד אפולינייר, 1911 – 12

 

מבין ומתוך הדמות האנדרוגנית המפוצלת של שאגל עולה דמות שלישית, גו חסר ראש, שאולי מייצג את המשכיותה של המיניות. סביב לדמות סב היקום והופך לשעון המונה את שלוש השעות האחרונות של האנושות בגן העדן. צבע גברי אדום כאור השמש וכסף נשי כנוגה הירח מתחלפים זה בזה ומדגישים את הדו-משמעות של המיניות האנושית.
 
ארבע מאות שנים קודם לשאגל, בחלק של הציור שיש הרואים בו את היסוד המרכזי של התקרה בקפלה הסיסטינית, נראית הגבירה חווה יוצאת מצדו של אדם הישן. תפקידה יהיה תפקיד האם: " וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה:  כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי" (ג 20).
 
 

מיכלאנג`לו, יצירת האשה, הקפלה הסיסטינית, 1508 – 1512

 
אולם גופה של חווה מקביל לענף הכרות של עץ החיים, וכך היא מסומלת, על-פי התיאולוגיה הנוצרית הקלאסית, כזו שהביאה את המוות לעולם. מכאן שחווה היא כמו האדמה – נותנת חיים ולוקחת את המתים אליה.
 

מיכאל ברגט, מתוך כתב העת תיקון, 1998

מיכאל ברגט, מתוך כתב העת תיקון, 1998









הפיתוי

משחק מילים מכניס דמות חדשה לעלילה:

 

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ…. וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (ב` 25; ג` 1).

 

למה צריך דמות חדשה זו, ומה תפקידה? ברגע שהנחש מופיע, הוא קושר שיחה הרת גורל עם חווה ומשכנע אותה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע. מהם מניעיו? ומדוע היא נוטה לבטוח בו?
הן במסורת הפרשנית היהודית והן בזו הנוצרית מתואר הנחש כרע וחווה מתוארת כרפת שכל או פאם פאטאל – או שילוב של שניהם גם יחד. האם הנחש הוא כלי בידי האל כדי לגרום לאדם להיכנע לפיתוי? יהא ההסבר אשר יהיה, דמותו של הנחש מתגלגלת והופכת לדמות השטן, המקנא באהבתם של אדם וחווה והנחוש לכבוש את חווה. בציור של הצייר האוסטרלי ארתור בויד אנו רואים את השטן מציץ בחמדנות וצופה בזוג הנאהבים.

ארתור בויד, מלאך מציץ באדם וחוה, 1947 - 1948

ארתור בויד, מלאך מציץ באדם וחוה, 1947 – 1948

 

 
הנחש ינצל את חווה ויסבך את הזוג בצרות. ככל הנראה נטל בויד את ההשראה לציור מהמדרש על גן העדן האבוד, המבוסס על בראשית רבה.
אולם, המחקר שלנו גילה שכמו כל הסמלים, גם הנחש הוא דו-ערכי ויכול להיות בה בעת גם רע וחורש מזימות וגם טוב ומטיב. כך למשל, בציור על-גבי ארון קבורה מצרי נראה נחש ששמו "אדון המאכלים". הוא עומד על שתי רגליים ומאכיל את האל גֶבּ פרי אדום.
 
 

 

ארון הקבורה של פנפי, אדון המזון, המאה ה9 - 8 לפנה"ס

ארון הקבורה של פנפי, אדון המזון, המאה ה9 – 8 לפנה"ס

 

 
ייתכן מאוד שציור זה אינו אלא הרקע ההכרחי להבנה שונה וחלופית של הסיפור המקראי – הנחש הוא הדמות הטובה בסיפור! המניע שלו הוא לעורר את מודעותו של הזוג האנושי, ואת זאת אפשר להשיג רק בלידה מתוך גן העדן אל מרחב הזמן. פרשנות זו יכולה להסביר את האמון שרכשה חווה בנחש.
 
ועוד קריאה יש לסיפור בראשית, ואותה אפשר לראות בציור של ויליאם בלייק, גם הוא איור לגן העדן האבוד.
 
 

 

ויליאם בלייק, גן העדן האבוד, הפיתוי, 1808

 

 
מזימתו של הנחש יוצאת אל הפועל במפגש ארוטי עם חווה. כל זה קורה מאחורי גבו של אדם, שיש לו כנראה איזו פעילות תיאולוגית חשובה המעסיקה אותו עד כדי כך שאין הוא ער למתרחש. בלייק מאיר זווית ראייה שונה באשר לזהותם של הנושאים באחריות לכניעה ולפיתוי. חווה איננה נערה תמימה, אבל אדם נרדם בשמירה.
 
 

 

לורנצו מייטאני, הקתדרלה של אורבייטו, הפיתוי, 1310 - 1330

לורנצו מייטאני, הקתדרלה של אורבייטו, הפיתוי, 1310 – 1330

 

 
תיאורים של סצנת הפיתוי שכיחים מאוד באומנות.
 
למעלה, פרט מתוך העיטור שבחזית הקתדרלה של אורייבו שבאיטליה. בתבליט זה, שנעשה במאה הארבע-עשרה, פוגשת חווה התמימה לכאורה את ידו הנעתרת של אדם ונותנת לו תאנה. העץ השופע שבמרכז התמונה קושר את כל חלקי המחזה: את הנחש הכרוך מעל ומתחת לידיים האוחזות יחד בפרי, ואת האגן המתומן (אגן טבילה) שמתוכו יוצאים ארבעה נהרות גן העדן. אולם, בידה השנייה, ליד חביון השד, מצפינה חווה עוד תאנה. בניגוד לעמידתה של חווה, אדם המפוכח שולח אצבע מתרה. חווה עומדת, רגליה משוכלות, והיא כבר גולשת במורד תוך כדי שהנחש, בחיוך חורש רע, חורץ את לשונו על שתי קרניה לחווה. כל היסודות של הדוקטרינה הנוצרית וקריאתה את הפיתוי מצויים בתמונה זו.
 
לרמברנדט, כתמיד, ראייה שונה של הדברים.
 

 

רמבטנדט, הפיתוי, 1638

 

 
מי אומר שאדם וחווה הם בני עשרים וממש סקסיים? האם רק הצעירים עומדים בפני פיתוי? האם מודעות אינה מטרה בכל גיל? אדם וחווה של רמברנדט הם בני זוג בגיל העמידה, שלילה קשה עבר עליהם. חווה הרופסת מציעה לאדם המוזנח ארוחת בוקר קרה, וייתכן שהוא אפילו מושיט יד ודוחה אותה, אבל (כמו באורבייטו) ידו השנייה מורמת כשאצבעו בתנועת התראה. הנחש המפלצתי אורב מעל לראשיהם של בני הזוג המבולבלים. רמברנדט רואה את האירוע בכל חומרתו, לעומת הראייה הכמעט-פורנוגרפית של בני דורו.

 

קרוב לוודאי שהציור הידוע ביותר של גן העדן הוא הציור "הפיתוי והגירוש" שצייר מיכלאנג`לו על תקרת הקפלה הסיסטינית. זוהי תמונה מתגרה המורכבת משלושה חלקים הפתוחים ופרוסים לעיניי המתבונן. בציור שלושה זוגות: משמאל – אדם וחווה השקועים זה בזה, מימין – אדם וחווה, מבולבלים ונסערים, עוזבים, ובמרכז – זוג מוזר משורג בתוך עץ.
 
 

 

מיכלאנג`לו, הקפלה הסיסטינית, הפיתוי והגירוש, 1508 - 12

מיכלאנג`לו, הקפלה הסיסטינית, הפיתוי והגירוש, 1508 – 12

 

 
מקריאת הסיפור המקראי אנו למדים כי אדם וחווה שוחחו ארוכות עם הנחש, וכן אנו יודעים שאלוהים גירשם מגן העדן משום שלא צייתו לו. הסיפור עשיר בתיאולוגיה, והשאלות הנשאלות הן מהו הקשר בין שלושת הזוגות, מה הקשר בינם לבין אלוהים, ומה הקשר שלהם אלינו?

 

בצד שמאל של התמונה, משהו מסיח את דעתם של אדם וחווה התאוותניים ממשחקי האהבים שלהם, והם מושיטים ידיהם לעץ. אדם אוחז בענף ומושיט יד אגרסיבית, ואילו חווה פונה בגולמניות משהו ומרימה ידה לכיוון הנחש.
במרכז מתפתלת נחשה עתירת חזה סביב עץ הדעת טוב ורע, ומציעה את הפרי האסור לחווה. הנחשה מחוברת לכרוב (מלאך) שצבעו אדום וחרב שלופה בידו, וזרועו כאילו צומחת מתוך טבעותיו המפותלות של הנחשה. שתי הדמויות האלה, חד הן. זוגות זרועות מקבילות יוצאות לימין ולשמאל וקושרות יחד את כל התמונות. נחשה ממין נקבה, בת-זוגו של הכרוב – איפה אנו מוצאים את כל אלה בספר בראשית?

בצד ימין של התמונה נראים אדם וחווה, לא עוד מצודדים ביופיים, מגורשים מגן עדן. הם עדיין יחד – אבל הדברים אינם כשהיו. חרבו של הכרוב כמעט משפדת את אדם המרים את ידיו בתנועת מגננה, פניו מביעות פחד. חווה כפופה, תופסת את שערה בידיה, פניה פני מכשפה.

מה אומר לנו מיכלאנג`לו? על-פי הדוקטרינה הנוצרית, המעבר מתענוגות בשרים למנוסה מבוהלת מבשר את גורלה של האנושות ואת התקווה לגאולה מהגשמי. אך יש עוד קריאה סמלית פה: התוצאה של אכילת הפרי היא יחסי מין מודעים שתולדתם היא תינוק, והתינוק שיגדל לנגד עיניהם ילמד אותם מודעות לזמן הנוקף. המילים "מות תמות" (ג 17) פירושן שעכשיו הזמן משמעו מוות. המודעות לזמן עומדת בסתירה גמורה לחיים בגן העדן. לאחר שאדם וחווה טעמו את הפרי (בצד שמאל של התמונה) הם מיד משולחים מגן העדן ואל תוך ההיסטוריה (בצד ימין של התמונה).
המשך החידה היא דמות הנחשה המפוצלת המתפתלת סביב לעץ. הנחשה והכרוב הם שניים שהם אחד. טוב ורע וחיים ומוות אינם אלא שני צדדים של אותה מציאות, ושני צדדים אלה משקפים את טבעו של אלוהים.








הגירוש

לפנינו, עתה, שלוש דרכים שונות בתכלית לתיאור הגירוש מגן עדן.

 

גן המאושרים, הגירוש, המאה ה-19

מזאצ`יו, הגירוש, 1426 - 1427

מזאצ`יו, הגירוש, 1426 – 1427

מורט בריאר, הגירוש, 1966

מורט בריאר, הגירוש, 1966

 

הידוע ביותר מבין השלושה הוא הציור של מז`אציו, ציור שהיה מוכר למיכלאנג`לו מימי נעוריו בפירנצה. יש הרואים בציור זה את הביטוי ההומניסטי הראשון לסיפור הגירוש, שכן הציור מתמקד ברגשותיהם של אדם וחווה. בעוד אדם מסתיר את פניו מחמת הבושה, הרי שגופו הערום חשוף. לעומתו, חווה מכסה את גופה, אולי ערוותה, וחושפת את החרדה המייסרת שעל פניה הנשואות כלפי מעלה. הכרוב מרחף מעליהם, לא כסכנה אלא כעול קשה מנשוא.

בציור המוסלמי, מופיעים גם חלק מהיסודות העיקריים של האיקונוגרפיה הנוצרית. אדם וחווה (שהילות לראשם והם לבושים למחצה) עומדים לצאת משער הגן, כאשר המלאך והחרב המתהפכת בידו רודף אותם. אבל יחד אתו, ניצבים מאחוריהם ומעליהם מלאכים סקרנים הצופים בגירוש. בחלק הימני התחתון, מעבר למסגרת, עומדות שלוש דמויות שאינן מוכרות ומורות את הדרך. דמויות אלה הם איבליס (השטן), הנחש והטווס, התגלמויות הרע באסלאם. 

את יצירתו של אמן הברזל מהאיטי, מורט ברייר (Murat Brierre), חוצה קו אלכסוני עז. את הקו יוצר גופו של הכרוב המעופף והוא מפריד בין השמימי לארצי. שלושה ראשים, כולם גזורים מאותה תבנית עגולה ומחודדת, מופיעים מעל לאלכסון. הכרוב נמצא כולו מעל לקו החוצה אך הוא אחד עם הנחש, שכולו מתחת לקו. צורתו העגולה של הנחש, שיש בה משהו מן הנשי, מענטזת כגל מימין לעץ, ואת שיווי המשקל מעניקה לה בטנה המעוברת של חווה. ההיריון הבוטה הזה מתריס בכל התיאורים האמנותיים של הגירוש שקדמו לעבודתו של ברייר, שכן כל סצנות הגירוש האחרות רק מרמזות על התעברות קרובה לבוא. חווה, "אם כל חי" עדיין מחוברת לעץ החיים/הדעת וכך מדגישה את הגשמיות שביצירתו של ברייר.








כמה גרסאות בנות זמננו

עסק רציני הסיפור הזה!  יש בו בסיפורמוות, אשמה, כעס וגאולה. לאורך הדורות, חווה היא זו שיצאה כשידה על התחתונה. אולם בגרסה האירונית של אבגני אבסהוס (Evgeny Abeshaus), חווה היא הפורחת, ואדם, היושב למרגלותיה, הוא חדל אישים. מעל לעץ כתב האמן: "ויאכל אדם מפרי שנתנה לו חוה אולם לא ידע כלום".
 


יבגני אבסהאוז, עץ הדעת, 1975

יבגני אבסהאוז, עץ הדעת, 1975

 
ואז בעצם נשאלת השאלה הגדולה – האם כל זה היה מתוכנן מראש?


ניקול הולנדר, סילביה, 1985

ניקול הולנדר, סילביה, 1985



מקורות למאמר:

מדרש רבה בראשית פרשה ח פסקה א
) ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו - רבי יוחנן פתח (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני וגו`. א"ר יוחנן, אם זכה אדם אוכל שני עולמות שנאמר אחור וקדם צרתני ואם לאו הוא בא ליתן דין וחשבון שנאמר (שם) ותשת עלי כפכה.
אמר רבי ירמיה בן אלעזר, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב זכר ונקבה בראם.
א"ר שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן.
איתיבון ליה, והכתיב ויקח אחת מצלעותיו?
אמר להון, מתרין סטרוהי, היך מה דאת אמר (שמות כו 20) ולצלע המשכן, דמתרגמינן ולסטר משכנא וגו` .

מדרש רבה בראשית פרשה יד פסקה ז
(ז) עפר - ר"י בר סימון אומר: עופר - עלם על מליאתו נברא.
אר"א בר שמעון: אף חוה על מליאתה נבראת.
 
אמר רבי יוחנן: אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו.
 
רבי הונא אמר: עפר - זכר אדמה, נקבה היוצר. הזה מביא עפר זכר ואדמה נקבה כדי שיהיו כליו בריאים.

מדרש רבה בראשית פרשה יח פסקה ו
(ו) ויהיו שניהם ערומים - אמר רבי אליעזר: שלשה הן שלא המתינו בשלותן שש שעות ואלו הן, אדם וישראל וסיסרא. אדם שנאמר ולא יתבששו. לא באו שש שעות והוא בשלותו... והנחש היה ערום - לא היה צריך קרא לומר אלא ויעש ה` אלהים לאדם ולאשתו וגו`.
 
אמר ר` יהושע בן קרחה: להודיעך מאי זו חטייה קפץ עליהם אותו הרשע. מתוך שראה אותן מתעסקין בדרך ארץ ונתאוה לה.

מדרש רבה ויקרא פרשה כט פסקה א
ביום ר"ה בשעה ראשונה עלה במחשבה
בשניה נתייעץ עם מלאכי השרת
בשלישי כנס עפרו
ברביעי גבלו
בחמישי רקמו
בששי עשאו גולם
בשביעי נפח בו נשמה
בשמיני הכניסו לגן
בתשיעי נצטוה
בעשירי עבר
באחד עשר נידון
בשנים עשר יצא בדימוס
אמר הקב"ה לאדם, זה סימן לבניך; כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין
בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס. אימתי? בחדש השביעי באחד לחדש:

קוראן ב` 30 - 38
ריבונך אמר למלאכים, הנני שם בארץ מחליף. אמרו, התשים בה אשת אשר ימלאנה חמס וישפוך דם, בעוד אנו משבים ומהללים אותך ומפארים את קדושתך?
אמר, יודע אני את אשר לא תדעו. הוא לימד אדם את השמות כולם, אחר העבירם לפני המלאכים ואמר, הודיעוני את שמם של כל אלה, אם אמת בפיכם. אמרו, ישתבח שמך! לא נדע דבר מלבד כל אשר לימדתנו. אתה היודע והחכם, אמר (אלוהים), הוי אדם, הודע להם את שמותיהם. וכאשר הודיע להם את שמותיהם, אמר (אלוהים), האם לא אמרתי לכם כי יודע אני את נסתרות השמים והארץ, וכי יודע אני את כל אשר תכלו ואת כל אשר נהגתם להסתיר? אמרנו למלאכים, השתחוו לאדם, הם השתחוו, ורק אבליס סירב ונמלא שחץ והיה בכופרים.
אמרנו, הוי אדם, שכון אתה ואשתך בגן, ואכלו שניכם מפריו בשפע מכל אחר תרצו, אך אל לכם לקרב אל העץ הזה פן תהיו בבני העוולה. ואולם השטן הסיט את שניהם מעליו והוציאם מכל אשר היו שרויים בו. אמרנו, רדו והיו אויבים זה לזה, ובארץ תשבו ותתענגו זמן-מה. אדם קיבל מילים מעם ריבונו, והוא שב מעסו עליו, כי רוצה הוא....

קוראן ז` 10-17
הושבנו אתכם על מכונכם בארץ, ונתנו לכם בה מקורות מחיה, ואתם מה מעט תכירו טובה. בראנו אתכם ואחר צרנו אתכם בצלם, ואחר אמרנו למלאכים, השתחוו לאדם. הם השתחוו, ורק אבליס לא היה במשתחווים. אמר (אלוהים), מה מנע בעדך מלהשתחוות כאשר ציוותיך? אמר, טוב אני ממנו: בראת אותי מאש ואילו אותו בראת מטין. אמר, אם כך, רד מכאן, כי לא הותר לך להיות כאן בן שחץ. צא, כי במושפלים הנך! אמר (אבליס), תן לי ארכה עד היום אשר בו ייעורו המתים. אמר (אלוהים), בזאת ניתנת לך ארכה. אמר, כשם שכרמת לי להיות בסוטים, כך אשב אני לארוב להם על אורח המישרים המוליך אליך, ואז אבוא עליהם מפלנים ומאחור ומימין ומשמאל, ואתה תמצא כי מרביתם לא יכירו טובה. אמר (אלוהים), צא מכאן ארור ומודה, ואני אמלא את גיהינום בנוהים אחריך, אתה והם יחדיו.

קוראן כ` 115 - 123
ציווינו על אדם זה כבר, ואולם הוא שכח ולא מצאנו בו נחישות. אמרנו למלאכים, השתחוו לאדם, והם השתחוו, רק אבליס סירב. אז אמרנו, אדם, זהו אויב לך ולאשתך, על כן הישמרו פן יוציאכם מגן עדן, ואז תתייגע למחייתך. כאן מובטח לך כי לא תרעב ולא יחסר לך לבוש, ולא תצמא ולא תכה אותך השמש. אז לחש לו השטן ואמר, אדם, בוא ואוליכך אל עץ חיי הנצח ואל מלכות אשר לא תכלה. שניהם אכלו ממנו ואז נגלו להם מערומיהם, והחלו להדק על עצמם כסות מעלי הגן. כך המרה אדם את פי ריבונו וסטה, אולם אחר-כך בחר בו ריבונו ושב מכעסו עליו והנחה. אמר (אלוהים), רדו מכאן שניכם יחדיו, והיו אויבים זה לזה, ואולם אם תזכו לקבל מאתי הדרכה אל דרך הישר, כי אז לא יתעה כל ההולך דרכי הישרה, ולא תמצאנו תלאה.

מתוך "כתב יד קֶדמון", שכתוב ספר בראשית באנגלית עתיקה
הנה, עתה ידענו כיצד באו עלינו חולינו ויגוננו! כי אז אדון הכבוד, בוראנו, הלביש אותם בגדים ופקד עליהם לכסות את ערותם בלבושם הראשון. הוא גרש אותם מגן העדן לחיי מיצרים. במצוות האל מלאך קדוש בלהט החרב חסם את משכנם הענוג חדווה ודיצה. אף חוטא יהלך בו; אך לשומר כח ועוצמה, היקרים לאל במידותם, אשר מגן על חיי הנצח.

גן העדן האבוד, ספר ד` - ג`ון מילטון
ממי נסת?
בשר את מבשרי. לבנות גֵוֵךְ
אחת מצלעותי, קרוב ללב,
מקור חיים נתתי לך—להיות
מנחמת לי ועזר בצדי.
אשחרך, הוא חלק מנפשי,
דורשך כמחציתי. ביד-עדנה
ידי תפשת—ואהי לך
מאז נוכחתי: רב הוא נעם-איש
מיפי, וחכמה—אין כיפיה!
כן אם כל חי דברה ובמבט-תם
של אהבים ובכניעה צנועה
חבקה קלות אבינו הראשון
ותשען עליו; כמעט נגע
חזהו מלא שדיה במחשוף,
יש הסתירו פז שערה גולש.
יפיה וקסם כניעתה ערבו לו
ובאהבת-על חיך, כיופיטר
ירעיף בת-שחוק על יונו עת ירוה
כל עב אשר יוליד פרחי אביב—
ואת שפתה בנשיקות-זך החתים.
הפנה ראש השטן בקנאתו
אך בחשד סקרם בחיוך רע,
ויאמר עם לבו ברטן מר:
"מראה שנוא עלי ומענה!
בעדן-אהבה חובקים שניהם,
יוסיפו נעם-עדן, גיל על גיל;
ואני לשאול משלך, אין אשר שם,
אין אהבה—רק תאות אימים,
לא הקלה בשער היסורים....