מאמר -

יחזקאל הנביא: מדורא אירופוס והלאה


מחברים: ג`ו מילגרום ויואל דומן







הקדמה

בשונה מהפס התיכון של הציורים בבית הכנסת בדורא אירופוס, העוסק כולו בנושא הארון והמקדש, בפס הציורים התחתון אנו מוצאים מגוון תמונות נפרדות, ולא ברור מהו הנושא המשותף להם. בציורים שנשתמרו כאן יש תמונות מחיי אליהוומסיפורי מגילת אסתר, תיאורים של משיחת דוד למלך ושל משיית משה מן המים וכן פרשיות מספר יחזקאל.

יש הגורסים שכי הנושא המרכזי בפס התחתון הוא הישרדות נסית, ואחרים מדברים על לידה מחדש ועל תחיית המתים. כך או כך, אין באף הצעה משום הסבר לכל הציורים. לפיכך לדעתנו הנושא שביסוד פס הציור הזה הוא "תפנית גורל בלתי צפויה שתוצאתה ניצחון", שבה נוכחות אלוהים גלויה בכמה מקרים ומרומזת במקרים אחרים. משמעות רבה יש לגובה פס ציורים זה, שנמצא בגובה העיניים של אנשי הקהילה – ומשום כך הוא משמש מסר רצוף לתת ההכרה.
לפנינו שתי דוגמאות לילדים שנועדו לגדולה ושניהם ניצלים ממוות ודאי (משה הפעוט ובן האלמנה מצרפת). יש כאן דוגמאות לתבוסה של עובדי אלילים רבים בידי מתי מספר יראי ה` (אליהו נגד נביאי הבעל ומפלת חוטאי ירושלים המתואר בספר יחזקאל). אנו רואים פה את הבחירה המפתיעה בדוד, הצעיר בבני ישי, שנמשח למלך על פני אחיו המבוגרים ממנו ובמקום שאול. כמו כן נראית התהלוכה שבה מרדכי המנצח רוכב על סוס והמן שנכשל במזימתו מוליך אותו ברחובות שושן. לבסוף, לפנינו חזון העצמות היבשות.








מחזור יחזקאל

בפס הציור הזה כלול הלוח הרציף הארוך ביותר בבית הכנסת – מחזור יחזקאל, המורכב משתי יחידות נבדלות: משמאל, חזון העצמות היבשות ובקצה הימני תמונה חידתית של טבח.
נתחיל בתמונה השמאלית, בה שלוש דמויות זהות מצביעות. הדמויות עומדות בין חלקי גוף ובין הר מבוקע באזור כהה, כשעל ראש ההר עצים ומבנה הרוס.


לוח א`

לוח א`

יש ציורים בדורא אירופוס שבהם דמות שבה ונראית בלוחות צמודים זה לזה כדי לייצג את התפתחות העלילה. כאן נראה הנביא יחזקאל שלוש פעמים, כמו משה הנראה שלוש פעמים בתמונה של יציאת מצרים בפס הציור העליון. הפסוקים הבאים (יחזקאל לז) מסייעים לזהות את המעשה:

הָיְתָה עָלַי יַד-יְהוָה, וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה, וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי–בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וָאֹמַר, אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה יָדָעְתָּ. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם–הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ–וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר,וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם;וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה. וְנִבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי; וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי, וְהִנֵּה-רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ. וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה; וְרוּחַ, אֵין בָּהֶם

(יחזקאל לז 8-1)

תמונה 3:  פסוקים 7 - 8

תמונה 3: פסוקים 7 – 8

תמונה 2: פסוקים 3 - 6

תמונה 2: פסוקים 3 – 6

תמונה 1: פסוקים 1 - 2

תמונה 1: פסוקים 1 – 2

הכוריאוגרפיה של מחוות הידיים אומרת דרשני. בתמונה 1, לאחר שהרים את יחזקאל שזרועותיו מרחפות ככנפי ציפור, מניח אותו אלוהים בין העצמות. בתמונה 2, מתוות ידי הנביא אלכסון ישיר עם יד האל ושתי הידיים חוברות ליצור "ציר עולם" (axis mundi). האל חד חידה, והנביא "שומע" בידו השמאלית ומצביע בימינו על מושא הדו-שיח. בתמונה 3, יד אלוהים מצווה , שמאלו של יחזקאל מקבלת את המשימה ואילו ימינו מושטת לפעולה. ק` קרלינג, שכתב את החיבור המקיף על בית הכנסת בדורא אירופוס, מסיק מציורים אלה כי השתתפותו של האדם היא חלק חיוני מהנס ומהמעשה האלוהי.[1]
בהר המבוקע נחשף תוכו השחור. ממעמקי האדמה נפתחים הקברים ברעש והעצמות המשקשקות מתקבצות ובאות.


[1] C. Kraeling, The Synagogue, New Haven: Yale University Press, 1979, pp. 191-192.








הפחת רוח החיים

התיאור המקראי ממשיך:

וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ.
(יחזקאל לז, 10-9)

כאשר יד האמן מתרגמת את הטקסט המוזר הזה לציור, מתגלית לעינינו חידה:



בפינה השמאלית התחתונה כבר החלו העצמות מתקרבות אלה לאלה ויצרו שלוש גוויות. יחזקאל, שקיבל עליו את מצוות האל (שגם כאן מיוצגת כיד) מצביע בשמאלו על ההתגשמות. מלאך מכונף רוכן ונוגע בראש של גוויה אחרת. שלוש רוחות פרפרים חינניות מרחפות מעל שלוש הגוויות.
כיצד אם כן פועל האל בכתובים ובתמונה? באמצעות מתווכים. בטקסט, שליחי האל הם יחזקאל והרוח (במשמעה המילולי רוח נושבת, אך גם נשמה, נשימה וכיוון). בציור מתגשם רצון האל באמצעות מתווכים נוספים (באלכסון, משמאל למעלה לימין למטה): יד האל, פרפרי הנשמות והמלאך המכונף. ריבוי המתווכים נובע מהניסיון לשוות מראה לתעלומה של בריאת החיים. נראה כי הנבואה מבוססת בחלקה על התיאור של בריאת האדם:

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה,וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶש ׁחַיָּה
(בראשית ב, 7)

התיאור בספר בראשית מאניש את האל, והוא אנושי לכל דבר, כמו בתיאורים הכמו-מילוליים של תמונת הבריאה,


אלוהים מפיח רוח חיים באדם, הקתדרלה במונריאל, המאה ה-11

אלוהים מפיח רוח חיים באדם, הקתדרלה במונריאל, המאה ה-11

ואילו תיאורים אחרים מבקשים דימוי.


 אלוהים מפיח חיים באדם, תנ"ך מוטייה גראנוואל, שנת 800 לערך

אלוהים מפיח חיים באדם, תנ"ך מוטייה גראנוואל, שנת 800 לערך

אמנים יהודים ונוצרים שאבו השראה גם מתבניות מהמיתולוגיה היוונית המספרות על בריאת האדם בידי פרומתאוס ופסיכה.

פרומתאוס ומינרווה נותנים חיים לאדם, הוותיקן, מאה 3

פרומתאוס ומינרווה נותנים חיים לאדם, הוותיקן, מאה 3

פרומתאוס בורא את האנושות, מאה 4

פרומתאוס בורא את האנושות, מאה 4

בכמה מהתבניות האלה פרומתאוס מחיה במגעו גוויה שוכבת;
באחרות נשמת פרפר נכנסת בדמות העומדת. הפרפר המגיח מן הזחל מסמל את המעבר מן הגשמי לרוחני.
שגשגו מגוון תבניות כאלה. לדוגמה, בפסיפס מהמאה ה-11 בקתדרלת סן מרקו
רואים "פרפר" העתיד להיכנס ולחיות את אדם העומד, ביטוי חזותי לנשמת החיים של האל.

רוח מחייה גוויה, דורא אירופוס

רוח מחייה גוויה, דורא אירופוס


אלוהים מפיח חיים באדם, קתדרלת סן מרקו, ונציה

אלוהים מפיח חיים באדם, קתדרלת סן מרקו, ונציה

בניגוד לו, פרפרנשמה גדול בציור חזון העצמות בדורא אירופוס מחזיק את הראש של אחת הגופות שאין בהן רוח חיים, ממש כמעשה האל בתנ"ך מוטייה גראנוואל וכמעשה פרומתאוס בתבליט על ארון מתים מנאפולי. הדמות המיתולוגית, מיזוג בין שתי התבניות, מתפקדת כשליחת האל כפי שהמימרא (דבר האל) משמשת נציגתו בתרגומים הארמיים מאותה התקופה – בשני המקרים נעשה ניסיון לבדל את האל מנוכחות גשמית.








פשט או דרש?

לאחר שהצייר מדורא אירופוס תיאר בפרטי פרטים את השלבים בחזון יחזקאל, הוא פונה להסביר את החזון:

וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַוַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם–חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּיתיִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ–נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָייְהוִה, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶםמִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה: בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם–עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶםעַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּיוְעָשִׂיתִי–נְאֻם-ה`

(יחזקאל ל"ז 14-10)


לוח ב`

לוח ב`

יד האל נראית מעל יחזקאל, העטוי עכשיו גלימה יוונית ומחווה לימינו. יש חזרה על מאפיינים מלוח א` בהם אברי גוף והר שעץ בראשו. קבוצה של עשרה גברים עוטי גלימות עומדת בפני יחזקאל, כשידיהם מורמות.
מה משמעות המעבר מלבוש פרסי ללבוש יווני? מהר מבוקע להר שלם? בטקסט ובציורים גם יחד, עבר יחזקאל מהיותו דמות בחזיונו שלו להיותו פרשן החזון; ממתנבא אחוז אקסטזה להוט לנביא קלאסי שקול. הוא וקבוצת העשרה עוטים כעת לבוש יווני המסמל פיכחון.
אך מי הם העשרה? בטקסט מוסבר כי העצמות שבחזון "כל בית ישראל המה". קביעה זוהיא מדרש על החזון: היא מבארת כי העצמות היבשות הן דימוי לעם ישראל הנמצאים בגלות ללא תקווה. אך בניגוד לציפיות, ישיב אותם האל באורח נס לאדמת ישראל. ובכל זאת, בציורי דורא, כמו ברוב הפרשנות הספרותית היהודית והנוצרית, רואים בחזון יחזקאל לא דימוי, כי אם פשוטם של דברים: חזון של תחיית המתים. מכאן שהעשרה הם מניין, מספר האנשים שהתקבץ לתפילת ציבור בגולה, והם עתידים לשוב לבסוף לאדמת ישראל, שאותה מסמל ההר שאוחד כעת.
נראה כי הכל מתיישב, פרט לדמות "התלושה" במרכז, המופע היחיד של יחזקאל שיד האל איננה מעליו ושאין לו הסבר בטקסט.

אנו גורסים כי הוא יחזקאל המורה שלנו, המדבר אלינו, קהילת דורא אירופוס. מוקדם יותר עודד יחזקאל את קהילת ישראל הנכאה בגלות על נהר כבר. כעת הוא מדבר אלינו כמורנו, כאן בדורא אירופוס שעל נהר פרת, קהילה של מיעוט יהודי במקום פגיע, על הגבול שבין האימפריות הרומית והאימפריה הסַסַנית הלוחמות זו בזו. יד האל, סמל לנבואה, היא נחלת העבר – היום רבי יחזקאל שלנו מעודד אותנו, מחווה בידו שלו, כמו משה שני.











לוח ג' החידתי

 

 

הלוח האחרון בפס התחתון בקיר הצפוני, הוא עסק ביש. אין כל הפרדה בינו לבין ציור החזון, ומשום כך אנחנו נאלצים לחפש את הקשר שלו ליחזקאל. הצעתנו היא כי הטקסט ההולם מכל מצוי בפרק ט:

 

וַיִּקְרָא בְאָזְנַי, קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר, קָרְבוּ, פְּקֻדּוֹת הָעִיר; וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ, בְּיָדוֹ. וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ-שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה, וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ,וְאִישׁ-אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים, וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו;וַיָּבֹאוּ, וַיַּעַמְדוּ, אֵצֶל, מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת (פסוקים 2-1)

 

בהמשך הפרק יחזקאל עֵד לטבח החוטאים בירושלים, הנגררים מהמקדש ומחצרותיו. ציור זה שוּנהוהוא גם ניזוק ומשום כך קשה עוד יותר להבינו, אך ברור כי הוא נועד לשמש איזון שכנגד לחזון העצמות היבשות, וכי שניהם יחד מייצגים את השינוי – מחורבן לתקומה. מוטיב זה מאלץ אותנו לקרוא את הציורים בסדר שונה, כך:

 

חורבן – לוח ג (יחזקאל ט)
העצמות היבשות – לוח א (יחזקאל לז, 1- 9)
השיקום – לוח ב1 ולוח ב3 (יחזקאל לז, 10- 14)
הלקח – לוח ב2

 









פס הציור התחתון

לסיכום, בציורים מספר יחזקאל מביעים יושבי דורא אירופוס את הבטחון שהם חשים, כי החורבן יהפוך לשיקום/תחיה. בטחון זה מבטא שוב את המוטיב המאחד של פס הציור כולו: תפנית הגורל הבלתי צפויה שתוצאתה גאולה, שנוכחות האל בה גלויה בכמה מקרים ומרומזת במקרים אחרים. מיקומו של הפס, בגובה עיני קהילת המתפללים בדורא אירופוס, מבטא גם הוא את חשיבות אמונתם בגאולה הצפויה.

 

 

 









העצמות היבשות עוד חיות

לאחר שבחנו בפרוטרוט את ההתייחסויות הקדומות ביותר שנשתמרו על חזון יחזקאל, אנחנו שואלים כיצד באו חזונות אלה לידי ביטוי בזמנים מאוחרים יותר.
בתנ"ך רודה הקטלוני מהמאה ה-11 יש דף שלם ובו ארבע פרשיות מספר יחזקאל. באחת, העצמות היבשות: הנביא, משמאל מקבל את הצו האלוהי מיד המגיחה מתוך הרקיע; העצמות הפזורות נקבצות לגוויות הקמות מקבריהן וארבע "הרוחות" עם "הנשמה" שבמרכז נופחות בהן חיים, שעה שהראשונות מרימות ידיים לשבח. שימו לב שהאלכסונים שמהם נובעות הרוחות מקבילים לנביעה מהיד האלוהית. זה התיאור הקרוב ביותר, הן מבחינה איקונוגרפית והן מבחינת כרונולוגית, לציורים בדורא אירופוס, אך מובן מאליו שלא מדובר פה בתחייתו של עם ישראל דווקא וכי יחזקאל אינו מוקד התיאור. כאן חזון יחזקאל הוא מובאה בלבד, תימוכין לאמונה הנוצרית בתחיית המתים העולמית שתתלווה לשיבתו של ישו.


העצמות היבשות, תנ"ך רודה, קטלוניה

העצמות היבשות, תנ"ך רודה, קטלוניה


גוסטב דורה, חזון העצמות בתנ"ך הקדוש, 1886

גוסטב דורה, חזון העצמות בתנ"ך הקדוש, 1886

באיורים של גוסטב דורה מן המאה ה-19 הוא מפגין משיכה למקברי האופיינית לתקופתו, כמו ביצירותיו של אדגר אלן פו וב"פרנקנשטיין" של מרי שלי. אלא שדורה נוקט גם גישה של אדיקות רומנטית. בחלק השמאלי התחתון של הציור מודגשת עליית המתים מקבריהם, כמו בסיפור לזרוס בברית החדשה. יחזקאל העומד מעל בהילת אור מתמזג בקשת עם אחת הנשמות החוזרות לחיים, דמות המזכירה את ישו הצלוב, וכך מקשר במודע בין חזון העצמות היבשות ובין המוטיב המרכזי של תחיית המתים בנצרות.
לבסוף, נפנה למנורת הכנסת הענקית של בנו אלקן מ-1956, שבה יותר מ-20 תבליטים של תמונות מתולדות העם היהודי. יש לשער כי אלקן הושפע מדורֵה ומשום כך מיקם את יחזקאל במרכז בגלימה מתנפנפת, אך בניגוד מובהק לדורֵה, הנביא אינו עומד בנפרד מן העם, כי אם רוכן מעליהם, מגונן ומקבץ אותם יחדיו. כך אלקן משתמש בחזון העצמות היבשות כסמל להישרדות העם היהודי, לחידושו ולעלייתו לאחר השואה.


בנו אלקן, העצמות היבשות, מנורת הכנסת, 1956

בנו אלקן, העצמות היבשות, מנורת הכנסת, 1956

שלושת התיאורים מבהירים את התיאור בדורא אירופוס, בזכות הרחבת הפרספקטיבה על כושר העמידה של דימוי במשך אלפיים שנה כמעט. בכל עידן ובכל דור קוראים את החזון קריאה מחודשת לאור ההווה המשתנה. המדרש הוא דו-שיח של ההיסטוריה עם הטקסט המקראי.


מקורות למאמר:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צב/ב
ואם תאמר, אותן שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן את עולמו שנאמר ונשגב ה` לבדו ביום ההוא (ישעיה ב), צדיקים מה הן עושין? הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ, במוט הרים בלב ימים. ושמא תאמר, יש להם צער- תלמוד לומר וקווי ה` יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו (תהילים מ"ד). ונילף ממתים שהחיה יחזקאל. סבר לה כמאן דאמר באמת משל היה דתניא רבי אליעזר אומר, מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו. מה שירה אמרו? ה` ממית בצדק ומחיה ברחמים. רבי יהושע אומר, שירה זו אמרו ה` ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.
רבי יהודה אומר, אמת משל היה.
אמר לו רבי נחמיה, אם אמת למה משל ואם משל למה אמת? אלא באמת משל היה. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר, אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם. ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב, אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו שנאמר ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו וזבד בנו ושותלח בנו ועזר (ואלעזר) [ואלעד] והרגום אנשי גת הנולדים בארץ וגו` וכתיב ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו. ושמואל אמר, אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים שנאמר ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו.
רבי ירמיה בר אבא אמר, אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה שנאמר, העצמות היבשות שמעו דבר ה`.
רבי יצחק נפחא אמר, אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים שנאמר, ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב וגו`. וכתיב התם והעבירני עליהם סביב סביב. רבי יוחנן אמר, אלו מתים שבבקעת דורא.
 
פרקי דרבי אליעזר פרק לב
ר` יהושע אומ`, כשהביא נבוכדנצר עלילות של דברים על ישראל להרגן, העמיד צלם בבקעה דורא והוציא כרוז ואמ`, כל מי שלא ישתחוה לצלם הזה ישרף באש. וישראל לא בטחו בצל יוצרם ובאו הם ונשיהם והשתחוו לע"ז. ודניאל שהיו קוראים אותו אלהיהם היה גנאי להם לשרפו באש שנ` ועד אחרן וכו`. ונטלו את חנניא מישאל ועזריה ונתנו אותם לתוך כבשן האש ובא גבריאל המלאך והצילו מכבשן האש. אמ` להם המלך, הייתם יודעים שיש לכם אלוה משזיב ומציל, למה שבקתון לאלהיכם והשתחוו לע"ז שאין בו כח להציל? אלא כדרך שעשיתם בארצכם והחרבתם אותם כן אתם מבקשים לעשות בארץ הזאת ולהחריב אותה. וצוה המלך והרגו כלם. ומניין שהיו כלם הרוגי חרב? שנ`, ויאמר אלי בן אדם הנבא בהרוגים האלה וחיו.
ר` פינחס אומ`, לאחר עשרים שנה שנהרגו הרוגים בבבל שרתה רוח הקדש על יחזקאל והוציאו לבקעת דורא והראהו עצמות יבשות הרבה מאד. אמ` לו, בן אדם מה אתה רואה? אמ` לו, אני רואה כאן עצמות יבשות. אמ` לו, יש בי כח להחיות יותר מכאן. אלא אמ`, ה` אלהים אתה ידעת כאילו לא האמין. לפיכך לא נקברו עצמותיו בארץ טהורה אלא בארץ טמאה, כמה דאת אמר ואתה על ארץ טמאה תמות. אמ` לו, רבון כל העולמים, מה הנבואה מביאה עליהם עצם ובשר שאכלו מהם ומתו בארץ אחרת היתה מקרבת עצם אל עצמו. ר` יהושע בן קרחא אומ`, ירד עליהם ט"ל תחיית טל מן השמים וכמעיין שהוא נובע והוציא מים כך היו נובעים ועולים עליהם בשר ועצמות וגידים שנ` וראיתי והנה עליהם גידים וכו` אמ` לו הנבא אל הרוח שנ` ויאמר אלי הנבא אל הרוח מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו באותה שעה יצאו ארבע רוחות השמים ופתחו אוצרות הנשמות והחזיר כל רוח ורוח לגוף כאשר היה שנ` והתנבאתי כאשר צוניותבא בהם הרוח וחיו וכו` כתוב במצרים ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד מהו במאד מאד מה להלן ששים רבוא אף כאן ששים רבוא וכולהון עמדו על רגליהון חוץ מאיש אחד אמ` הנביא רבון כל העולמים מה טבו של זה האיש אמ` לו בנשך נתן ובתרבית לקח וחיה חי אני לא יחיה באותה שעה היו ישראל יושבים ובוכים ואומרין היינו מקוים לאור ובא חשך והיינו מקוים לעמוד עם כל ישראל בתחיית המתים ועכשו אבדה תקותינו היינו מקוים להתקבץ עם כל ישראל ועכשו נגזרנו לנו באותה שעה אמ` הב"ה לנביא לכן אמור אליהם חי אני שאני מעמיד אתכם בתחיית המתים לעתיד לבא ומקבץ אתכם עם כל ישראל לארץ שנ` הנה אנכי פותח את קברותיכם והעלתי אתכם ונתתי את רוחי בכם:
 
תרגום יונתן שמות יג
(יז) והוה כד פטר פרעה ית עמא ולא דברינון יי אורח ארע פלישתאי ארום קריב הוא, ארום אמר יי, דלמא יתהוון עמא במיחמיהון אחוהון דמיתן בקרבא מאתן אלפין גוברין בני חילא משבטא דאפרים. מאחדין בתריסין ורומחין ומאני זיינין ונחתו לגת למיבוז גיתי פלישתאי. ובגין דעברו על גזרת מימרא דיי ונפקו ממצרים תלתין שנין קדם קיצא, איתמסרו בידא דפלישתאי וקטלונון הינון. הוו גרמיא יבישיא דאחי יתהון מימרא דיי על ידא דיחזקאל נביא בבקעת דורא. ואין יחמון כדין ידחלון ויתובון למצרים:
יוסטיניוס מרטיר, הוידוי הראשון, 52
אם כן, לפי שהוכחנו שכל שהתרחש נאמר בפי הנביאים לפני שהיו, עלינו להאמין בהכרח כי גם אלה אשר ניבאו אך טרם התרחשו, בוא יבואו...כי הנביאים ניבאו שתי ביאות לו [למשיח]: זו אשר כבר היתה, כאשר הוא בא כאיש נבזה ומעונה; אך בביאה השניה, יבוא, ע"פ הנבואות, מן השמים בהדר, מלווה בצבא השמים וגם יחיה את גופי כל שחיו וילביש את הראויים חיי עולם וישלח את הרשעים, ערים לנצח, אל אש תמיד אצל הרוחות הרעים.   ונוכיח כי גם דברים אלה נאמרו מראש. כי יחזקאל הנביא אמר: ותקרבו העצמות עצם אל עצמו ובשר עלה ויקרם עליהם.
 
 
ספר יחזקאל פרק ט
(א) וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ:
(ב) וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחשֶׁת:
(ג) וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו:
(ד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָו {אֵלָיו} עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ:
(ה) וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ עַל {אַל} תָּחֹס עֵינְיכֶם {עֵינְכֶם} וְאַל תַּחְמֹלוּ:
(ו) זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת:
(ז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר:
(ח) וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשֲׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם:
(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה כִּי אָמְרוּ עָזַב יְהוָה אֶת הָאָרֶץ וְאֵין יְהוָה רֹאֶה:
(י) וְגַם אֲנִי לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי:
(יא) וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמָתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר עָשִׂיתִי כְּאֲשֶׁר {כְּכֹל אֲשֶׁר} צִוִּיתָנִי:
 
ספר יחזקאל פרק לז
(א) הָיְתָה עָלַי יַד יְהֹוָה וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהֹוָה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת:
(ב) וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד:
(ג) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה יָדָעְתָּ:
(ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר יְהֹוָה:
(ה) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם:
(ו) וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה:
(ז) וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ:
(ח) וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם:
(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ:
(י) וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד:
(יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ:
(יב) לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:
(יג) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי:
(יד) וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם יְהֹוָה: