מאמר -

מגילת אסתר


מחברים: ג`ו מילגרום ויואל דומן







מבוא

אמנים רבים גילו עניין במגילת אסתר, ובמרוצת הדורות. זכו סיפורי המגילה לביטוי אמנותי נרחב. הסיפורים הפופולריים ביותר הם:

  • תמונת הפתיחה – משתה אחשוורוש והדחתה של ושתי
  • "ימי מרוקיה" של אסתר
  • אסתר מתעלפת
  • שרביט המלך אחשוורוש
  • "תכלת מרדכי" – נצחונו של מרדכי על המן
  • נפילתו של המן במשתה השני של אסתר
  • תלייתם של המן ועשרת בניו









סיפור פורים בדורא אירופוס

בבית הכנסת של דורא אירופוס, שנבנה במאה השלישית לספירה, נמצא הציור המוקדם ביותר הידוע לנו המתאר את מגילת אסתר. במפתיע, רק אחת התמונות שמנינו מופיעה שם, ושני ציורים אחרים מתארים סיפורים שאינם נהירים לנו במבט ראשון.

 

לוח  פורים, בית הכנסת של דורא אירופוס

לוח פורים, בית הכנסת של דורא אירופוס

 

בצד שמאל נראית התמונה המוכרת ממקורות אחרים של נצחונו של מרדכי. מרדכי, לבוש בגדי מלכות וכתר לראשו, רוכב על סוס. המן המוביל את סוסו של מרדכי, לבוש בבגדי אתלט מובס, על-פי המסורת האיקונוגרפית הפרסית.
במרכז הציור מרימים ארבעה צופים את ידיהם בהצדעה. דמויות אלה, בניגוד לאחרות בציור, לבושות בסגנון הלניסטי, ולבוש זה מעורר תהיות באשר לזהותם. דעתנו היא שלבוש מיוחד זה מזהה את הדמויות כיהודי דורא אירופוס הרומאית, אשר הכניסו את עצמם לסיפור פורים. דורא אירופוס שכנה על ה"לימס", אזור הספר של האימפריה הרומית, אזור שגבל באימפריה הפרסית-הסאסנית, ומשום כך הזדהו יהודי העיר עם סיפור מקראי שהתרחש קרוב למקום מגוריהם. אין זה המקרה היחיד שבו הביעו יהודי העיר את מעורבותם האישית בסיפורי המקרא כשהם מכניסים את עצמם ואת מנהיגיהם אל תוך הסיפור עצמו. כאן הם מריעים למרדכי המנצח.
באשר לתמונת כס המלכות (בצד ימין) לא מצאנו כל מקבילות באמנות העוסקת במגילת אסתר .

 

 

 

מהו הסיפור המתואר כאן? קריילינג 1 מביא מספר אפשרויות שהוצעו ע"י חוקרים אחרים, אך דוחה את כולן על הסף. האם זה הצו שמוציא המן "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים" (ג`, 8 – 15)? ואולי מדובר באחשוורוש השומע שמרדכי גילה את הקשר נגדו (ו`1 – 3)? או אולי מתואר פה ביטול צו ההשמדה? או אולי מתוארת כאן הכרזת חג הפורים עצמו, ע"פ אסתר ט` 20 ואילך? קריילינג מקבל הצעה אחרונה זו, אך קושר אותה לגירסת תרגום ראשון לפסוקים 1 – 14 בפרק ט`. על פי התרגום, אסתר איננה מבקשת עוד יום לנקמה, אלא רשות להכריז על חג חדש, הלא הוא חג הפורים.


קריילינג אף מזהה את השליח העומד לרגלי לאחשוורוש כמרדכי, וזאת בגלל הסרט המלכותי שעונדת דמות זו על זרועה. אולם לדעתנו דמותו של השליח זעירה מדי לייצג דמות מרכזית כל כך בסיפור.
היתרון שיש בהצעתו של קריילינג הוא שהצעה זו קושרת ישירות ובאופן מידי את הציור לחגיגות הפורים בקהילה יהודית זו שחיה על גבול האימפריה הפרסית. גם מיקומו של ציור הקיר הזה – ליד ארון הקודש – מציין עד כמה היה סיפור זה חשוב לאנשי דורא אירופוס שראו עצמם שותפים לאירועים ההיסטוריים.
מיקום זה מהווה מפתח להבנת לוח פורים לדעתנו. עלינו לראות אותו לא רק בפני עצמו אלא גם בהקשר הפס האופקי בו הוא מופיע כדי להבין את משמעותו, כפי שעשינו בקשר לסיפור הארון. מבט זה מעיר בנו הבנה מחודשת של הציור בצד ימין ושל הלוח עצמו. קריילינג כבר העיר 2 כי תמונת כס המלכות בלוח פורים דומה לתמונת כס המלכות בסיפור משה בתיבה באותו פס. דעתנו היא שהדמיון אף נרחב יותר.

 

 

 

גזירת פרעה והצלתו של משה, בית הכנסת של דורא אירופוס

גזירת פרעה והצלתו של משה, בית הכנסת של דורא אירופוס

 

כשם שפרעה גזר על בני ישראל, כך גם אחשוורוש מצווה להרוג את היהודים. כשם שמשה ניצל מטביעה והפך ל"נכדו" של המלך וליורשו (במעמד יורש על תנאי), כך הופך מרדכי למשנה למלך ולובש בגדי מלכות. שני הלוחות משלימים זה את זה, שניהם מראים את המעבר מסכנה לניצחון כאשר היהודים עומדים מול איום בצו המלכות, אך הגיבור היהודי ניצל בדרך נס ועולה לגדולה.
על פי פרשנות זו, הדמויות הנראות בתמונת כס המלכות הן אחשוורוש ואסתר, שלצדו של כל אחת מהן עומד משרת; המן, המחזיק בחותם המלכות עומד לימינו של המלך. כן נמצא שם שליח המלך המקבל לידיו את כתב ההשמדה. ידיהם של המלך, המן והשליח יוצרות משולש הסוגר על האיגרת הרת הגורל.

 

 

 

יש סימטריה רבה בין שני חלקי הפס, וסימטריה זו מורכבת משלושה צמדים נושאיים:
זאת ועוד, נצחונו של אליהו בהקרבת הקרבנות מקביל להכרזת הניצחון של יחזקאל המודיע על שיבת ציון.
 
אמנם נראה שהלוח המתאר את שמואל מושח את דויד למלך אינו חלק מצמד, אך אפשר שציור זה נתפס כבן-הזוג של ארון הקודש עצמו, בגלל הזיהוי של ארון הקודש עם ארון הברית, אותו ארון ברית שדויד העלה לירושלים.
וכך, הפס כולו עוסק במקומם של הנביאים – משה, יחזקאל, שמואל, אליהו ומרדכי (כן, גם מרדכי בנביאים…) – כמתווכים המסייעים בהישרדותו של עם ישראל.

 

 

 

מתיאור זה של ציור הקיר בדורא אירופוס עולה שאנשי העיר קראו את מגילת אסתר קריאה שונה מאוד מזו של אמנים אחרים ואף מהקריאה של יהודים ונוצרים בני זמנם ובתקופות מאוחרות יותר. בדורא אירופוס אסתר איננה הדמות הראשית, אלא דמות שולית. התבוננות ביצירות אמנות אחרות שסיפרו את סיפורי המגילה יסייעו לנו להבחין בהבדלים אלה.

.1 C.H. Kraeling, The Synagogue, (New York: Ktav, 1979), 162.

.2 Kraeling 171








תמונת הפתיחה – משתה אחשוורוש והדחתה של ושתי

נפילתה של המלכה ושתי מטרימה את העלילה העיקרית במגילה. אירוע זה מופיע בתמונות הפותחות את העלילה – תיאורי המשתאות שערך המלך אחשוורוש. אירועים אלה מצוירים תדיר, במיוחד בכתבי יד של Speculum Humanae Salvationis, ספר נוצרי מימי הביניים, מעין "מדרש" הקושר טקסטים מהתנ"ך ומהברית החדשה, משכתבים אותם ומעטרים אותם באיורים. תיאורי המשתה במגילת אסתר נתפסים כאבות-טיפוס של שפע ושל פזרנות רהבתנית. בחלק מהציורים מופיעים רק גברים, באחרים נראית גם המלכה, בחלקם ישובה לצד המלך ובאחרים בנפרד, עם הנשים שאתה. נראה שהשינויים בציורים מהמקומות השונים משקפים מנהגים מקומיים.


מראה ישועת האדם , צרפת, המאה ה 15

מראה ישועת האדם , צרפת, המאה ה 15


מראה ישועת האדם, גרמניה, המאה ה 15

מראה ישועת האדם, גרמניה, המאה ה 15

מפלתה של ושתי מתוארת באופן המזוויע ביותר בתנ"ך אלבה, שם היא מופיעה כדמות לא-אנושית, עם זנב וקרן לראשה. על פי התלמוד הבבלי (מגילה י"ב, ע"ב), את הזנב והקרן הצמיד לה המלאך גבריאל. הסבר זה מופיע במקורות אחרים וכן בשני התרגומים הארמיים (המכונים "תרגום ראשון" ו"תרגום שני").


משתה אחשוורוש, תנ"ך אלבה,  1430

משתה אחשוורוש, תנ"ך אלבה, 1430

בציור זה נראים גברים ונשים החוגגים יחד, כאשר שולחן הנשים עומד במקביל לשולחן הגברים. אולם נוכחותה הכפולה של ושתי – זו הערומה והמעוותת וזו הלבושה והמלכותית (למעלה משמאל) – מראה שלפנינו שלושה סיפורים מתוך העלילה המתרחשים במקומות שונים ובזמנים שונים, שצורפו כאן לאחד. בצד ימין – משתה המלך והגברים ומצד שמאל – משתה המלכה. על פי המגילה, זימן אחשוורוש את ושתי לאזור הגברים וציווה עליה להופיע "לפני המלך בכתר מלכות" (א, י). המדרש היהודי למד מכך שהוא התכוון שהמלכה לא תלבש דבר חוץ מאשר כתר מלכות, ועל כן סירבה ושתי לעשות זאת. המדרש מייחס לה מעשים אכזריים, ועונשה היה שיופיה הושחת, וכך היא מצוירת בתנ"ך אלבה, נלוזה במערומיה.
המסורת היהודית לדורותיה תפסה את ושתי כדמות שלילית, בתו של אחד ממלכי בבל האחרונים, אותם מלכים שהחריבו את בית המקדש הראשון. אשר על כן, אף כי המגילה עצמה אינה מדברת מפורשות על יציאתה של ושתי, במדרשים רבים מסופר שהיא הוצאה להורג, ופעולה זו שמה קץ לשושלת הבבלית בבחינת "כן יאבדו כל אויבך". אולם קוראים ואמנים מודרניים רואים אותה באור אחר. כך, לדוגמה, באיור של דורה היא מופיעה במרכז התמונה כדמות מעוררת כבוד ובעלת כוח.


סירובה של ושתי, גוסטב דורה, 1865

סירובה של ושתי, גוסטב דורה, 1865

בספרו של לוי גינצבורג אגדות היהודים, נמצאת ידיעה (כביכול ע"פ מקור מדרשי) כי ושתי ילדה שבוע לפני שנקראה למשתה המלך, אך הדבר תמוה ואין לה סימוכין. כך או כך, בציור של מארק שאגל, אחשוורוש עומד ביהירות ליד כס המלכות ומשלח את ושתי לגלות.


הגלייתה של ושתי, מארק שאגל, 1960

הגלייתה של ושתי, מארק שאגל, 1960

האם ושתי מחזיקה תינוק יונק? אם כן, עוד נמשכת שרשרת ושתי.
עד כה, נתפסה ושתי כדמות משנית. גם באמנות העכשווית, בציור של מורי בלום (Murray Bloom), ושתי מתוארת כפסל עתיק – ה"ונוס דה מילו" – סבילה ונבובה – בדומה לקריאה השלילית שקוראים המדרשים.


ושתי, ציונה בנג`מין

ושתי, ציונה בנג`מין


ושתי, מורי בלום

ושתי, מורי בלום

שדה הפצוע משקף את המסורת שהיא נענשה.
עבודתה של ציונה בנג`מין מובילה אותנו לכיוון אחר, החיפוש אחר בית, הציירת המבקשת לה בית בוחרת בנשים מקראיות שהן כמעט אלמוניות, ביניהן עדה, מחלת ואסנת. הדמות המסקרנת מכולן היא ושתי – יפה, מעוותת, טרגית ומלאכית, מפותלת בכריעה היא מציצה אל המקלט המקודש והחבול של ההיסטוריה היהודית, המצויר בשחור-לבן, כמו גלויה ישנה. כמו ושתי, גם ציונה בנג`מין איננה שייכת, והיא משלבת דמויות אתניות זרות שיש בהן הגיון בהקשר היהודי.








אסתר מתעלפת; אחשוורוש ושרביטו

עוד תמונה אהובה על האמנים מופיעה בשני פסוקים תמציתיים בפרק ה`. פסוקים אלה מתארים את אסתר הנכנסת בחרדה אל חדר המלך מבלי שהוזמנה, כדי להזים את תכניות של המן להשמיד את היהודים:
ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות ותעמד בחצר בית המלך הפנימית נוכח בית המלך והמלך יושב על כיסא מלכותו בבית המלכות נוכח פתח הבית. ויהי כראות המלך את אסתר המלכה עמדת בחצר נשאה חן בעיניו ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו ותקרב אסתר ותיגע בראש השרביט

שמות פרק ג
(ה` 1 – 2)

כאן לראשונה אנו פוגשים במגע בין אחשוורוש לאסתר. אמנים רבים עסקו בפגישה הרת גורל זו, והם מציירים את אסתר מעולפת, מסוחררת מהתוצאות האפשריות למעשה שעשתה. במגילת אסתר לא נאמרה מילה על התעלפות, והמושג נוצר בתרגום השבעים ובאסתר רבא.
בציור של טינטורטו מתוארת אסתר על פי הסיפור המורחב בתרגום השבעים ובמדרש. מעגל הדמויות סביבה מדגיש את הדרמה.


אסתר מתעלפת. טינטורטו, 1548

אסתר מתעלפת. טינטורטו, 1548

שלוש הנשים המשרתות אותה מושיטות ידיהן כדי לתמוך במלכה, בעוד אנשי החצר הרבים מביטים בנעשה בסקרנות, בהפתעה ובדאגה. אחשוורוש מאבד את שיווי המשקל כשהוא נחפז להגיע למלכתו האהובה. מאחורי המלך ומעליו עומד המן, דמות כהה ומבשרת רעות. קו אלכסוני נושא את עין המתבונן מהמן לאחשוורוש וממנו לאסתר.
פוסן מקפיא רגע זה בתמונה שכולה ריחוק רגשי. בציור זה, רק גלימתו האדומה של אחשוורוש מעוררת התרגשות כלשהי.


ddd

אסתר מתעלפת, פוסין, 1655 בקירוב

בניגוד לפוסן, ג`יימס טיסו צופה באחשוורוש מאחור. בדרך זו הוא מזמין אותנו אל חדר כס המלכות כשותפים לאירוע וכך אנו רואים את אסתר המתעלפת ואת תגובתו הבהולה של המלך.
אמנים אחרים מסתמכים על נוסח המסורה המקראי ומתמודדים עם הקתרזיס בתמונה זו. בחלק מתמונות ההתעלפות כבר נראה השרביט, ועם הזמן הוא מככב בשפע התיאורים של יחסו המטיב של המלך לאסתר. במדרש זוכה השרביט לייצג כוחות פאליים. אמנים שונים מראים את השרביט כשהוא מושג לעברה של אסתר או מונח על כתפה, ואחרים מראים את אסתר נוגעת בו בזהירות או מנשקת אותו בעדינות.


מתוך חיי נשים מפורסמות, 1550 בקירוב

מתוך חיי נשים מפורסמות, 1550 בקירוב


מתוך המקרא ההיסטוריאל, המאה ה 15

מתוך המקרא ההיסטוריאל, המאה ה 15


מתוך מראה ישועת האדם, 1450

מתוך מראה ישועת האדם, 1450


מתוך מקרא ההיסטוריאל, המאה ה 15

מתוך מקרא ההיסטוריאל, המאה ה 15


קונרד ויץ, תחילת המאה ה 15

קונרד ויץ, תחילת המאה ה 15


מתוך מחזור לייפציג, 1320 בקירוב

מתוך מחזור לייפציג, 1320 בקירוב


אסתר לפני המלך, מורי בלום

אסתר לפני המלך, מורי בלום


גריגוריו פאגני, 1600 בקירוב

גריגוריו פאגני, 1600 בקירוב

כפי שראינו, הצייר בדורא אירופוס לא התייחס לתמונות אלה, אבל כלל סיפור אחר שהתרחש גם הוא בחדר כס המלכות של אחשוורוש. לצייר בן המקום היו סדרי עדיפויות משלו והוא לא היה מעוניין בפרטים שוליים.








תכלת מרדכי – נצחונו של מרדכי על המן



מצעד הניצחון של מרדכי בשושן הוא, ללא כל ספק, הסיפור שזכה לתיאורים הרבים ביותר בציורי מגילת אסתר, כנראה בגלל משמעותו לסיפור כולו. אולם למעשה, לניצחון האישי אין קשר ישיר לאיום שאיים המן להשמיד את היהודים. מצעד הניצחון הוא התגמול למרדכי שהתריע על הקשר נגד המלך, אך הוא לא שינה את תכניתו של המן. תהלוכת הניצחון של מרדכי מתרחשת בין המשתה הראשון שערכה אסתר לכבודם של אחשוורוש ומרדכי לבין המשתה השני, ונראית כאילו הוא בא להסיח את דעתנו מהעלילה. אנו הקוראים מחכים שאסתר תעשה משהו שיעצור את תכניתו של המן וסיפור הניצחון של מרדכי מגביר את חרדתנו ואת המתח בו אנו שרויים.
יש גם יסוד אירוני בסיפור זה – המן עומד להכניס את התכנית להילוך גבוה, ומגיע לארמון לאחר הכבוד שחלקה לו המלכה בהזמינה אותו לסעודה פרטית אִתה ועם המלך. המן עומד לבקש את רשותו של המלך לתלות את מרדכי, ובמקום זאת, הוא הופך לסייס, לנער אורוות שתפקידו להלל את אויבו בפרהסיה. וכאן אנו, הקוראים, נהנים הנאה מלאה ממבוכתו ומתסכולו.
נקודת המפנה האמתית במגילת אסתר היא המשתה השני, כאשר אסתר חושפת את מזימתו של המן להשמיד את היהודים ואותה. אך התמונה הזו חסרה עניין חזותי, שכן זהו רק משתה אחד מיני רבים שבו יושבים אנשים ומחזיקים כוסית משקה בידיהם. ואולי משום כך הדגישו האמנים את הסיפור הקודם.התהלוכה נועדה לשעשע את הקהל, וכאן מרדכי יושב בגאון והמן משמש אותו. זרש, אשתו של המן, תאמר בפה מלא שהמן לא יוכל לעמוד בפני מרדכי, כך שאם אנחנו (הקוראים) לא הבנו זאת, היא הבינה. המדרש ממשיך עוד ומצרף דמות נוספת – בתו של המן המשליכה את תכנו של סיר לילה על ראש אביה, כשהיא חושבת שהיא מטנפת את מרדכי. כאשר היא נוכחת בטעותה היא מתאבדת.
אין פלא שמדרש זה מצויר במחזור לייפציג, שיצא לאור בקהילה היהודית בדרום גרמניה במאה השלוש-עשרה, עת נשקפה לה סכנה. עיצוב הציור מוביל את העין מבתו של המן שבראש המגדל אל תכנו הנוזלי של הסיר שמחטיא את מרדכי ונוחת על פניו של המן. תנועת העין נמשכת ומביאה אותנו אל גופתה השרועה של בת המן. אין גם להתעלם מהאירוניה שבכיסוי הראש הכפול של מרדכי – כתר המלכות והמצנפת המיוחדת ליהודים, שהרי על אף היותו מלך ליום אחד הוא עדיין יהודי. אירוע מסעיר אך שברירי זה נחרט עמוק בתודעתם של יהודי גרמניה בימי הביניים.


מחזור לייפציג, 1320 בקירוב

מחזור לייפציג, 1320 בקירוב

רמברנדט נקט דרך אחרת. כמו האמן מדורא אירופוס וכמו אמנים אחרים, הוא מראה את תהלוכת הניצחון של מרדכי כשהיא עוברת ברחובות שבהם מצטופף קהל רב.


ניצחונו של מרדכי, רמברנדט, 1640 בקירוב

ניצחונו של מרדכי, רמברנדט, 1640 בקירוב

מרדכי, המן והסוס הם דמויות מרכזיות המוארות היטב במעברן דרך הקשת. הן הוקפאו לרגע בעוד הקהל סוער ונרגש. אולם מרדכי שקוע במחשבות על גורל היהודים המאוימים – אף שגופו נוכח במעמד, ראשו נושא אותו למקומות אחרים.
בתחריט זה חלוקה ברורה בין הצד השמאלי, האפל ובין הצד הימני, הבהיר יותר. צד שמאל נראה "מוגמר" יותר מאשר צד ימין שבו רוב הדמויות מיוצגות בצורה סכמתית בלבד. אפשר לשער שהסיבה היא שרמברנדט לא סיים לעבוד על התחריט הזה, אולם כיוון שהוא הודפס מן הסתם היה גמור. מכאן שהמראה הלא גמור הוא אמירה של האמן שלפנינו נקודת מפנה, לא נקודת סיום.
משה שאה מזרחי הוא אמן שחי בירושלים בתחילת המאה העשרים, והוא כולל את ניצחונו של מרדכי ב"פורים שפיל" שלו. המן, לבוש כאחד היניצרים (חיילים תורכיים) ונושא חצוצרת בּוֹרוּ, מוביל את סוסו של מרדכי. מרדכי הרוכב כל הסוס מנופף כחייל בדיל, ושניהם – הסוס ורוכבו – עוטים כתר לראשם. הכיתוב שעל הקשת ועל השלט במרכז לקוח, במפתיע, לא מפרק ו` שבו מופיע הסיפור לראשונה, אלא מפרק ח המתאר את הניצחון הגדול של מרדכי ושל היהודים. כך לקח מזרחי את נקודת המפנה רבת המתח בעלילה והפך אותה לסוף הטוב והמשמח. זאת ועוד – התגיות המתארות את מרדכי והמן אינם לקוחות ממגילת אסתר אלא מכתבים חסידיים שאליהם התוודע מזרחי – יליד פרס – כשהגיע לירושלים.


תחרות ההידור, מורי בלום

תחרות ההידור, מורי בלום


חג פורים, משה שאה מזרחי, 1902

חג פורים, משה שאה מזרחי, 1902

דמותו הזעירה של המן, היא העתק של תבליט פרסי עתיק. בתמונת הניצחון על פי מורי בלום, המן הולך שחוח לפני סוס ענק שהוא למעשה סוס של קרוסלה. מרדכי הוא דמות מופשטת העשויה צבעים שופעים וצורות גיאומטריות שביניהם אפשר להבחין ברצועות התפילין של יד ושל ראש. בפינה השמאלית למעלה יש חלון ומתחתיו כתם שהוא השאריות הסימבוליות של הסיפור הטרגי-קומי של בת המן. את הציור של בלום אפשר לתמצת כייצוג איקוני.
לבסוף, אריה נבון יצר יצור כלאיים חמוד המורכב ממרדכי, אסתר, אחשוורוש, המן והסוס. הוא מיקם את כל הדמויות באופן מחושב כדי לשקף את תפקידיהן בסיפור: המן המודח, מרדכי ואסתר שעלו לגדולה, ואחשוורוש, כמו העיר שושן, נבוך. ציור זה הוא כמעט סמליל (לוגו) לפורים.

אריה נבון

אריה נבון









תלייתם של המן ועשרת בניו

כבר בתקופה הביזנטית הפכה מגילת אסתר לנקודת שבר בין יהודים לנוצרים. מאוחר יותר, בתקופת הרפורמציה, מרטין לותר אף הרחיק לכת והציע שהמגילה תוצא מהקאנון הפרוטסטנטי. האיבה בין היהודים לנוצרים התמקדה במיוחד ב"תלייתו" של המן.
מעניין, אם כך, שהאמנות היהודית מרבה להציג את תלייתם על העץ של המן ובניו. גם האמנות הנוצרית עוסקת בהוצאה להורג של המן, אך התלייה מוצגת כצליבה. ייתכן שהצגת דברים זו נובעת מתוך הכתוב בתרגום השבעים (תרגום התנ"ך ליוונית) שם מתורגמת המילה תלייה כצליבה – שאינו התרגום התקני למילה זו בשבעים. אין להניח שתרגום זה הוא מלאכתם של העורכים הנוצרים של תרגום השבעים – שכן גם בתרגומים לארמית מתורגמת המילה "תלה" כ"צלב".
ייתכן, אפוא, שהיו מסורות יהודיות שבהן נתפסה התלייה כצליבה, ובדרך זו התמזגה דמותו של המן, אותו "איש צר ואויב" (ז, ו) בדמותו של ישו (שחז"ל קראו לו "אותו האיש"), מיזוג שביטא את הכעס שרחש בלבות היהודים על הדיכוי שדיכאו אותם הנוצרים. סימן למתח הרסני זה אפשר למצוא בצו מתוך חוקת תיאודוסיוס משנת 408 לספירה:



מושלי הפרובינציות יאסרו על היהודים בחגיגותיהם להעלות באש את המן כזכר לעונשו. כמו כן ייאסר עליהם לשרוף – בכוונה לחלל את הקודש ומתוך בוז לאמונה הנוצרית– חפץ הנראה כצלב, למען לא יערבו את סמל אמונתנו במעשי העליצות שלהם. עליהם לרסן את הפולחן שלהם כך שלא יהיה בו משום לעג לחוק הנוצרי. אם לא ימנעו ממעשים שאינם חוקיים יישלל מהם כל שהותר להם עד כה
.
[1]


האם התכוונו היהודים ללעוג לישו ולצלב? על פי הצו של תיאודסיוס, ברור שהנוצרים ראו זאת כך.
זהו הרקע לכך שבאמנות הנוצרית יש המראים את תלייתו של המן כצליבה. ככל הנראה הכוונה היא לתאר את אכזריותם של היהודים – כשם שאלה צלבו את ישו, כך צלבו את המן. אולם, המן אינו הופך באמנות זו ל"טיפוס דמוי ישו" או להטרמה של ישו. נהפוך הוא, רוב הפרשנים הנוצרים רואים בו את האנטי-כריסטוס. משום כך, גם בתמונות הצליבה, המן איננו מצויר בתנוחה של ישו על הצלב ואין הוא ממוסמר לצלב.


מקרא היסטוריאל, 1430

מקרא היסטוריאל, 1430


מקרא היסטוריאל, אמצע המאה ה 14

מקרא היסטוריאל, אמצע המאה ה 14

ועם כל זאת, הצלב המופיע בציורים המתארים את המן מעלה אסוציאציות לאכזריות לכאורה שבה התייחסו היהודים לישו.
הציור המוכר ביותר של המן הצלוב הוא חלק מעבודת הענק של מיכאלאנג`לו על תקרת הקפלה הסיסטינית. העיטור שלפנינו הוא קטע המחבר בין הציור שעל התקרה לקירות.


ענשו של המן, מיכאלאנג`לו, 1510

ענשו של המן, מיכאלאנג`לו, 1510

העלילה מתפתחת מימין לשמאל: אחשוורוש שוכב במיטתו ולידו סופרים שקוראים לפניו את הסיפור על הצלתו בידי מרדכי (אסתר ו` 1 ואילך). אחשוורוש מחווה ומצווה על המן (העומד בפתח) להלביש את מרדכי (היושב מתחתיו) לכבוד מצעד הניצחון. בצד שמאל נראית אסתר המאשימה את המן בקשירת קשר להרוג את היהודים (אסתר ז` 6), והשיא הוא במרכז הציור – המן נצלב. גלימה צהובה היא הבגד המזהה את המן בשלושת חלקי הציור.
האמנות היהודית מתארת את ענשו של המן בדרך שונה לחלוטין.


מחזור לייפציג, 1320

מחזור לייפציג, 1320


המחזור הכפול (דרזדן), 1290 בקירוב

המחזור הכפול (דרזדן), 1290 בקירוב


מכלול רוטשילד, 1475 בקירוב

מכלול רוטשילד, 1475 בקירוב

מקורו של עץ התלייה במחזור לייפציג (ובאיורים יהודיים אחרים מימי הביניים) הוא בשני דגמים חזותיים נוצריים – אילן היוחסין של ישו הקושר אותו לדויד בן ישי ולעץ החיים.[2]


הצלוב בחלומה של הבתולה, סימונה דאי קרוצ`יפיסי,  1350 בקירוב

הצלוב בחלומה של הבתולה
סימונה דאי קרוצ`יפיסי, 1350 בקירוב


ספר תהילים מאינבורג, 1320 בקירוב

ספר תהילים מאינבורג, 1320 בקירוב

אם כן, "עץ המן" הוא עוד דרך מפותלת להכפיש את הנצרות ואת ישו, והיא מתבססת על פרשנות הרואה בתלייה מעשה צליבה ואת עץ התלייה כצלב. יתר על כן, במחזור לייפציג מצוירת גופת בתו של המן לרגלי העץ, פרודיה על הדמות המעניקה חיים (ישי או מריה) המופיעים בדרך כלל למרגלות העץ הנוצרי. וכך אמצו אמנים יהודיים את האיקונוגרפיה הנוצרית כדי לנגח ברעיון ההמשכיות הנוצרית.


Chapman, David W. Ancient Jewish and Christian Perceptions of Crucifixion(Tubingen: Mohr Siebeck, 2008) [1]
Kogman-Appel, K “The Tree of Death and the Tree of Life: The Hanging of Haman in Medieval Jewish Manuscript Painting,” [2]
Between the Picture and the Word
(Princeton: Princeton University/Penn State Press, 2005)








וחזרה לדורא אירופוס

מסענו בזמן שנשא אותנו לסיפור פורים באומנות היהודית ובאמנות הנוצרית לדורותיהן, מסתיים במקום בו התחלנו, ציור פורים מבית הכנסת של דורא אירופוס.

כפי שציינו, תמונות התלייה חסרות בציור זה וכן גם חסרים סיפורים שיש בהם מתח אישי או לאומי. הציור אינו מתפלמס ואינו מאשים – זהו ציור החוגג אירוע של איום קשה שסופו בהצלה ובהישרדות. יהודי דורא אירופוס לא ראו בנוצרים, או בכל קבוצה אחרת, איום לקיומם, אין בציורים רמז לחרדה ולמצוקה, אלא רק רגשות שמחה הקשורים לאירוע ההיסטורי. כתוצאה, פורים בדורא אירופוס איננו הזדמנות לסילוק חשבונות כפי שהיה ליהודים ולנוצרים בתקופות מאוחרות יותר, אלא חג של שמחה וששון.


מקורות למאמר:

תרגום יונתן על מגילת אסתר פרק א פסוק א
והוה ביומי אחשורוש הוא אחשורוש דביומוהי בטילת עבידת בית אלהנא רבא והוה בטילא עד שנת תרתין לדריוש בגין עטיתא דושתי חיבתא ברתיה דאויל מרודך בר נבוכדנצר ועל דלא שבקת למבני ית בית מוקדשא אתגזר עלה לאתקטלא עממיא אומיא ולשניא ואפרכיא כבישן תחות ידוי וכען לא אשתעבדו ליה מן בגלל הכי ובתר כדון אתגלי קדם יי דעתידא ושתי לאתקטלא ועתיד הוא למסב ית אסתר דהיא מבנת שרה דחית מאה ועשרין ושבע שנין אתיהבת ליה ארכא ומלך מן הנדיא רבא ועד כוש מן מדינחא דהנדיא רבא ועד מערבא דכוש מאה ועשרין ושבע פילחין:
 
תרגום יונתן על מגילת אסתר פרק א פסוק יט
(יט) אין קדם מלכא שפיר יפוק פתגם גזירת מלכותא מן קדמוי ויתכתב בגזרין דפרסאי ומדאי ולא יתבטל הדא גזירתא די לא תעול ושתי קדם מלכא ומן בתר דתיתי קדם מלכא יגזור מלכא ויעדי ית רישה ומלכותה יתן מלכא לחברתה דשפירא מנה:
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב/א - ב
גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות - בית הנשים מיבעי ליה! אמר רבא שניהן לדבר עבירה נתכוונו, היינו דאמרי אינשי איהו בקרי ואתתיה בבוציני...
ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא/ אמר רבא יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות` אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע: הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות. אמר להם אחשורוש, כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי רצונכם לראותה? אמרו לו, אין ובלבד שתהא ערומה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת היינו דכתיב אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה כשם שעשתה כך נגזר עליה.
ותמאן המלכה ושתי מכדי פריצתא הואי דאמר מר, שניהן לדבר עבירה נתכוונו. מאי טעמא לא אתאי?  אמר רבי יוסי בר חנינא, מלמד שפרחה בה צרעת. במתניתא תנא [בא גבריאל ועשה לה זנב].
 ויקצף המלך מאד. אמאי דלקה ביה כולי האי? אמר רבא שלחה ליה בר אהורייריה דאבא, אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי וההוא גברא אשתטי בחמריה. מיד וחמתו בערה בו.
ויאמר המלך לחכמים. מאן חכמים? רבנן, יודעי העתים שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר להו דיינוה לי. אמרו היכי נעביד? נימא ליה קטלה, למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן. נימא ליה שבקה קא מזלזלה במלכותא. אמרו לו מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות. זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה. וטעמא אמרו ליה דכתיב שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר. מיד והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש אמר רבי לוי כל פסוק זה על שום קרבנות נאמר.
רש"י מגילה דף יב/ב
בוציני - דלועין קטנות, כלומר, דבאותו מין עצמו, זה נואף וזו נואפת, הוא אומר להראות את יופיה, והיא לכך נתכונה שיסתכלו ביופיה:
פריצתא הואי - פרוצה היתה:
 
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז/א    
אמר רב שמואל בר יהודה, שלחה להם אסתר לחכמים `קבעוני לדורות`. שלחו לה `קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות שלחה להם כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס. רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רבעים עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה כתב זאת זכרון בספר כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה כתנאי כתב זאת מה שכתוב כאן זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים דברי רבי יהושע רבי אלעזר המודעי אומר כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה  
אמר רב יהודה אמר שמואל, אסתר אינה מטמאה את הידים. למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה. והאמר שמואל, אסתר ברוח הקודש נאמרה? נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב. מיתיבי רבי מאיר אומר, קהלת אינו מטמא את הידים ומחלוקת בשיר השירים. רבי יוסי אומר, שיר השירים מטמא את הידים ומחלוקת בקהלת. רבי שמעון אומר, קהלת מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל אבל רות ושיר השירים ואסתר מטמאין את הידים. הוא דאמר כרבי יהושע,
תניא רבי שמעון בן מנסיא אומר, קהלת אינו מטמא את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא. אמרו לו, וכי זו בלבד? אמר, והלא כבר נאמר וידבר שלשת אלפים משל ואומר אל תוסף על דבריו מאי ואומר וכי תימא מימר טובא אמר דאי בעי איכתיב ודאי בעי לא איכתיב תא שמע אל תוסף על דבריו תניא רבי אליעזר אומר, אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר ויאמר המן בלבו. רבי עקיבא אומר, אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה. רבי מאיר אומר, אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר ויודע הדבר למרדכי. רבי יוסי בן דורמסקית אומר, אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר ובבזה לא שלחו את ידם. אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו שנאמר קימו וקבלו קימו למעלה מה שקיבלו למטה. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא דרבי אליעזר סברא הוא דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה והאי כי קא מפיש טובא ואמר אדעתיה דנפשיה קאמר דרבי עקיבא דלמא כרבי אלעזר דאמר מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו. והא דרבי מאיר דלמא כרבי חייא בר אבא דאמר, בגתן ותרש שני טרשיים היו. והא דרבי יוסי בן דורמסקית דלמא פריסתקי שדור דשמואל ודאי לית ליה פירכא. אמר רבינא היינו דאמרי אינשי טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צני קרי. רב יוסף אמר, מהכא וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים. רב נחמן בר יצחק אומר, מהכא וזכרם לא יסוף מזרעם:
 תרגום יונתן על מגילת אסתר פרק ה פסוק א
...והוה ביומא תליתהא דפסחא ולבשת אסתר לבושי מלכותא ושרת עלה רוח קודשא; וקמת וצליאת בדרת דבית מלכא גואה דמתבני לקבל בית מלכא די בירושלם; ומלכא הוה יתיב על כורסי מלכותיה בבית מלכותא ומסתכל כל קבל תרע ביתיא. ענת אסתר וכן אמרת, רבון דעלמא - לא תמסרנני ביד ערלא הדין ולא תעבד רעות המן רשיעא מני היכמא די עבד מן ושתי, דשם טעם על מלכא ופקיד למקטלה בגין דהוה צבי למסב ית ברתיה. וכד אתכנשו עולמתא לידוי דהגי, הות תמן ברתיה דהמן והות צבית מן שמיא דכל יומא ויומא הות מקלקלא בריעא עצוצא ובמוי דרגלן ופומה הוה סרי לחדא ואפיקו יתה בבהילו. ומינה אסתקף עלי הדא לאתנסבא ליה וכען שוי יתי לרחמין בעינוי דלא יקטלינני דיעביד צבותי ובעותי די אנא בעיא מניה ואוף אנת ברחמך סגיאין חוס על עמך ולא תמסר בנוי דיעקב בידוי דהמן בר המדתא בר עדא בר בזנאי בר אפליטוס בר דיוסוס בר פרוס בר חמדן בר תליון בר אתניסומוס בר חרום בר חרסום בר שגר בר גנר בר פרמשתא בר ויזתא בר אגג בר סומקר בר עמלק בר אליפז בר עשו רשיעיא:

מדרש רבה אסתר פרשה ט פסקה א
(א) ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר בגדי יפיה ואת עדי תפארתה ותקח עמה את שתי נערותיה ותשם יד ימינה על הנערה האחת ותסמך עליה כחוק המלכות והנערה השנית הולכת אחרי גבירתה וסומכת עדיה לבלתי נגוע הזהב ארצה אשר עליה ותצהיל פניה ותכס הדאגה אשר בלבה ותבא בחצר הפנימית נכח המלך ותעמד לפניו והמלך יושב על כסא מלכותו בלבוש זהב ואבן יקרה וישא עיניו וירא אסתר עומדת למול פניו ותבער בו חמתו מאד על אשר הפרה תורתו ותבא לפניו בלא קריאה ותשא אסתר את עיניה ותרא את פני המלך והנה עיניו כאש בוערות מרוב החמה אשר בלבו ותכר המלכה את קצף המלך ותתבהל מאד ותפג רוחה ותשם ראשה על הנערה הסומכת ימינה וירא אלהינו ויחמול על עמו ויפן לצער היתומה אשר בטחה בו ויתן לה חן לפני המלך ויוסף יופי על יפיה והדר על הדרה ויקם המלך בבהלה מכסאו וירץ אל אסתר ויחבקה וינשקה וישלך זרועו על צוארה ויאמר לה המלך אסתר המלכה למה תפחדי כי הדת זאת אשר סדרנו איננה מוטלת עליך באשר את רעיתי וחברתי ויאמר לה מדוע כאשר ראיתיך לא תדברי אלי ותאמר אסתר אדני המלך כאשר ראיתיך נבהלה נפשי מפני כבודך:
קדמוניות היהודים, יוסף בן מתתיהו, ספר י"א, פרק ו`
והמלך שם גם חוק, שאסור לאיש מן העם, שלא נקרא, לגשת אליו בשעה שהוא יושב על כסאו. מסביב לכסאו עמדו אנשים וקרדומות בידיהם לענוש את אלה שניגשו אל הכיסא בלא להיקרא. המלך עצמו ישב ובידו שרביט-זהב, וכשרצה להציל אחד מאלה שלא נקראו אשר התקרבו (אליו), היה מושיט לו את השרביט והאיש אשר נגע בו יצא מכלל סכנה. אך דיינו במה שסיפרנו בעניינים אלה.
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו/ב
ותעמד בחצר בית המלך הפנימית - אמר רבי לוי, כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה. אמרה, אלי אלי למה עזבתני? שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי? חזרה וקראתו אריה שנאמר, הושיעני מפי אריה.
ויהי כראות המלך את אסתר המלכה - אמר רבי יוחנן, שלשה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה: אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך חוט של חסד עליה ואחד שמתח את השרביט. וכמה? אמר רבי ירמיה, שתי אמות היה והעמידו על שתים עשרה. ואמרי לה על שש עשרה. ואמרי לה על עשרים וארבע. במתניתא תנא על ששים. וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה. וכן אתה מוצא בשיני רשעים דכתיב, שיני רשעים שברת. ואמר ריש לקיש, אל תקרי שברת אלא שריבבת. רבה בר עופרן אמר משום רבי אליעזר ששמע מרבו ורבו מרבו מאתים.
מדרש תהילים מזמור כב
ואתה ה` אל תרחק. חוס ורחם עלי. אמר רבי יוחנן, אותה הקפצה שהקפצת על אבותינו, כן תקפוץ עלי היום ותפלטני. באותה שעה ירד מלאך מן השמים וסטרו על פיו. אמר לו, רשע, קונייתך עומדת בחוץ ואת יושב בפנים. (אסתר ה, ב) ויהי כראות המלך. על כרחו שלא בטובתו נשאת חן בעיניו. אמר רב תחליפא, מצינו, שהאריך השרביט שתים וששים אמה. ונס האחרון גדול מן הראשון. וכל מה שהיתה נכנסת היה השרביט קופץ. אמר ר` יצחק, מה אם שרביטו של בשר ודם הוי חיים לאומה שלימה, לכשיבוא שבטו של הקב"ה, דכתיב (מיכה ז, יד) רעה עמך בשבטך. על אחת כמה וכמה:
 
תרגום השבעים לאסתר ה` (תרגום עברי)
ויהי ביום השלישי ככלותה להתפלל, ותסר את בגדי אבלה מעליה ותלבש מלכות. ויהי כי שתה כל עדיה עליה, ותוסף עוד להתחנן אל ה` אשר עיניו צופות בכל. ותיקח את שתי נערותיה, ותישען על האחת, והאחרת נשאה את סרח לבושה. אור יופייה נגה על פניה למצוא חן בעיני כל אדם, וליבה מלא פחדים. ותפתח את דלתי ארמון המלך, ותצעד לקראת המלך, והוא יושב על כיסא מלכותו, עוטה כל בגדי תפארו. כולו זהב ואבנים יקרות, ופניו זועמים. בשאת המלך את עיניו, ויבט אליה בזעמו, חוורו פניה ותתעלף. ותנח את ראשה על אחת הנערות. ויהפוך ה` את לב המלך לטוב, ויקום מכיסאו בבהלה, ויקחה בזרועותיו עד שוב רוחה אליה. וידבר על לבה ויאמר: מה לך אסתר כי נבהלת, הלא אישך אנוכי. אל תראי כי לא תמותי, כי החוק רק להמון העם הוא, ועתה גשי נא. ויושט לה המלך את שרביט זהב, ויגע אל שכמה וישק לה וידבר אליה. ותען ותאמר: בראותי פניך כראות פני מלאך אלוהים, נבהלתי מאימת כבודך. כי אדוני נורא הוד ופניך מלאו חן. עוד היא מדברת, ותתעלף שנית ותיפול ארצה. וימס לבב המלך ולב כל עבדיו, וידבר על לבה לנחמה.

וולגטה אסתר ה` 2 (תירגום עברי)
(ב) וַיְהִי כִרְאוֹתו אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט לה אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּשק לרֹאשׁ שַּׁרְבִיטו:
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז/א
אל תפל דבר מכל אשר דברת ויקח המן את הלבוש ואת הסוס אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן כיון דחזייה מרדכי דאפיק לקבליה וסוסיה מיחד בידיה מירתת אמר להו לרבנן האי רשיעא למיקטל נפשי קא אתי זילו מקמיה די לא תכוו בגחלתו בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי אמר ליה רשע עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי אמר ליה קום לבוש הני מאני ורכוב האי סוסיא דבעי לך מלכא אמר ליה לא יכילנא עד דעיילנא לבי בני ואשקול למזייא דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי שדרה אסתר ואסרתינהו לכולהו בי בני ולכולהו אומני עייליה איהו לבי בני ואסחיה ואזיל ואייתי זוזא מביתיה וקא שקיל ביה מזייה בהדי דקא שקיל ליה אינגד ואיתנח אמר ליה אמאי קא מיתנחת אמר ליה גברא דהוה חשיב ליה למלכא מכולהו רברבנוהי השתא לישוייה בלאני וספר אמר ליה רשע ולאו ספר של כפר קרצום היית תנא המן ספר של כפר קרצום היה עשרים ושתים שנה בתר דשקלינהו למזייה לבשינהו למאניה אמר ליה סק ורכב אמר ליה לא יכילנא דכחישא חילאי מימי תעניתא גחין וסליק כי סליק בעט ביה אמר ליה לא כתיב לכו בנפל אויבך אל תשמח אמר ליה הני מילי בישראל אבל בדידכו כתיב ואתה על במותימו תדרוך.
ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו כי הוה נקיט ואזיל בשבילא דבי המן חזיתיה ברתיה דקיימא אאיגרא סברה האי דרכיב אבוה והאי דמסגי קמיה מרדכי שקלה עציצא דבית הכסא ושדיתיה ארישא דאבוה דלי עיניה וחזת דאבוה הוא נפלה מאיגרא לארעא ומתה והיינו דכתיב וישב מרדכי אל שער המלך אמר רב ששת ששב לשקו ולתעניתו והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש אבל על בתו וחפוי ראש על שאירע לו ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו` קרי להו אוהביו וקרי להו חכמיו אמר רבי יוחנן כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם אם מזרע היהודים מרדכי וגו` אמרו ליה אי משאר שבטים קאתי יכלת ליה ואי משבט יהודה ובנימין ואפרים ומנשה לא יכלת ליה יהודה דכתיב ידך בערף אויביך אינך דכתיב בהו לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך כי נפל תפול לפניו דרש רבי יהודה בר אלעאי שתי נפילות הללו למה אמרו לו אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים וסריסי המלך הגיעו ויבהילו מלמד שהביאוהו בבהלה כי נמכרנו אני ועמי וגו` כי אין הצר שוה בנזק המלך אמרה לו צר זה אינו שוה בנזק של מלך איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה ויאמר ויאמר למה לי אמר רבי אבהו בתחלה על ידי תורגמן כיון דאמרה ליה מדבית שאול קאתינא מיד ויאמר לאסתר המלכה: ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה אמר רבי אלעזר מלמד שהיתה מחווה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן: והמלך קם בחמתו וגו` והמלך שב מגנת הביתן מקיש שיבה לקימה מה קימה בחימה אף שיבה בחימה דאזל ואשכח למלאכי השרת דאידמו ליה כגברי וקא עקרי לאילני דבוסתני ואמר להו מאי עובדייכו אמרו ליה דפקדינן המן אתא לביתיה והמן נופל על המטה נופל נפל מיבעי ליה אמר רבי אלעזר מלמד שבא מלאך והפילו עליה אמר ויי מביתא ויי מברא
מדרש רבה אסתר פרשה י פסקה ה
(ה) ד"א ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וגו` אתא לגבי מרדכי ואמר, עמוד ולבוש. כמה ביש גדא דההוא גברא אמש אני הייתי עסיק להתקין ליה צליבא והקב"ה מתקין ליה כלילא; אני הייתי מתקן לך חבלים ומסמרים והקב"ה מתקן לך לבוש מלכות; אנא בעינא מן מלכא למיצליב יתך על צליבא והוא אמר לי למירכב לך על סוסיא. עמוד ולבוש. ועביד ליה כל מה דאמרן לעיל.
וכיון דרכיב התחיל מקלס להקב"ה (תהלים ל`) ארוממך ה` כי דליתני ולא שמחת אויבי לי ה` אלהי שועתי אליך ותרפאני ה` העלית משאול נפשי חייתני מירדי בור.
תלמידיו מה היו אומרים? (שם) זמרו לה` חסידיו והודו לזכר קדשו כי רגע באפו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבוקר רנה.
אותו רשע מה היה אומר? (שם) ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם ה` ברצונך העמדתה להררי עוז הסתרת פניך הייתי נבהל.
אסתר מה היתה אומרת? (שם) אליך ה` אקרא ואל אדני אתחנן מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר היגיד אמתך.
כנסת ישראל מה היתה אומרת? (תהלים ל) שמע ה` וחנני וגו` הפכת מספדי למחול לי וגו`.
ורוח הקדש מה היתה אומרת? (שם) למען יזמרך כבוד ולא ידום ה` אלהי לעולם אודך.
בתו של המן נשקפה מן החלון לראות בצליבא וכיון שראתה מרדכי רוכב ואביה מכריז לפניו ככה יעשה לאיש השליכה עצמה לארץ ומתה:
תרגום יונתן על מגילת אסתר פרק ט
(יב) ואמר מלכא לאסתר מלכתא בשושן בירנתא קטילו יהודאין והובדו חמש מאה גובריא רופילין דמזרעית עמלק וית עשרתי בנוי דהמן במשאר פלכי מלכא מה עבדו ומה שאלתך ותתיהב לך ומה בעותיך עוד ותתעבד. (ת"א ואמר מלכא לאסתר מלכתא בשושן בירנתא קטילו יהודאי וגמרו חמש מאה גוברין וית עשרתי בנוי דהמן בשאר מדינתי דמלכא מה עבדו ומה שאילתיך ויתיהב לך ומה בעותך תוב ותתעביד:
 (יג) ואמרת אסתר אין על מלכא שפיר יתיהב רשו אוף מחר ליהודאין די בשושן למעבד יומא טבא וחדיא כד חזי למעבד על יומא דניסא וית עסרתי בנוי דהמן יזדפקון על קיסא. (ת"א ואמרת אסתר אין על מלכא שפיר יתיהיב אוף למחר ליהודאי דאית בשושן למעבד היך גזירת יומא דין וית עסרתי בנוי דהמן יזקפון על צליבא):
(יד) ואמר מלכא לאתעבדא כדין ואתיהיבת גזירת דינא בשושן וית עשרתי בנוי דהמן צליבו: ודין סדור צליבתהון דאצטליבו עם המן אבוהון על קיסא דזמן למרדכי רומיה חמשין אמין תלת אמין הוה נעיץ בארעא וארבע אמין ופלגא הוה רחיק פרשנדתא מן ארעא ופרשנדתא הוה צליב בתלת אמין והוה רחיק מן דלפון פלגות אמתא. דלפון הוה צליב בתלת אמין והוה רחיק מן אספתא פלגות אמתא. אספתא הוה צליב בתלת אמין והוה רחיק מן פורתא פלגות אמתא. פורתא הוה צליב בתלת אמין והוה רחיק מן אדליא פלגות אמתא. אדליא הוה צליב בתלת אמין והוה רחיק מן ארידתא פלגותת אמתא. ארידתא הוה צליב בתלת אמין והוה רחיק צליב בתלת אמין והוה רחיק מן ארידתא פלגות אמתא. ארידתא הוה צליב בתלת אמין והוה רחיק צליב בתלת אמין והוה רחיק מן ארידתא פלגות אמתא. ארידתא הוה צליב בתלת אמין והוה רחיק מן פרמשתא פלגות אמתא. פרמשתא הוה צליב בתלת אמין והוה רחיק מן אריסי פלגות אמתא. אריסי הוה צליב בתלת אמין והוה רחיק מן ארידי פלגות אמתא. ארידי הוה צליב בתלת אמין והוה רחיק מן ויזתא פלגות אמתא. ויזתא הוה צליב בתלת אמין והוה רחיק מן המן פלגות אמתא. המן הוה צליב בתלת אמין והוה רחיק על רישיה תלת אמין בגין דלא ייכול מניה עופא וזרש ערקת עם שבעין בנין דאשתארו להמן דהוו הדרין על תרעיא ומתפרנסין ושמשי ספרא אתקטיל בסייפא ומאה ותמניא מיתו עם חמש מאה גוברין דאתקטילו בשושן דהוו אתמנן על אשקקי מלכא:
מדרש רבה ויקרא פרשה יג פסקה ה
אמר רבי יהודה ברבי סימון, דריוש האחרון, בנה של אסתר היה: טהור מאמו וטמא מאביו.