וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה` לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:
קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים:
וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת-אַחַד עָשָׂר, יְלָדָיו; וַיַּעֲבֹר, אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם–וַיַּעֲבִרֵם, אֶת-הַנָּחַל; וַיַּעֲבֵר, אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ. וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם. בראשית ל"ב 24 – 29
מי "לא יכול" למי?
מי הוא ה"איש"?
מהי הפציעה שנפצע יעקב?
בציור מופיעים יעקב והמלאכאיש פעמיים. מימין נראים השניים נאבקים, ומשמאל, היצור מברך את יריבו שאף כי הושפל, ידו הייתה על העליונה . הדו-שיח, שאינו נראה בציור, מתקיים בין שני הצמדים – הצמד הנאבק והצמד בעת הברכה, שכן יעקב סירב לשחרר את המלאך עד אשר הלה יברך אותו. המלאך שואל לשמו של יריבו, "ויאמר: יעקב". בשאלה זו מהדהדת שיחתו של יעקב עם אביו כאשר ביקש את הברכה שהייתה ברכתו של עשו, אחיו התאום הבוגר ממנו. יצחק, שהיה "זקן… ותכהינה עיניו מראות", התבלבל מההבדל בין מה שקלטו אוזניו לבין מה שידיו מיששו, שהרי "הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו", ושאל "האתה זה בני עשו, אם לא?" פעם אחר פעם שיקר יעקב לאביו והסתיר את זהותו האמתית (בראשית כ"ז 18 – 22). האיור בספר בראשית הוינאי, בו נראה המלאכאיש מברך את יעקב, מאשר את תפיסתו החדשה של יעקב את עצמו. כשהמלאכאיש שואל לשמו של יעקב עונה יעקב במילה אחת "יעקב". תשובה זו אומרת: כן, אני יעקב; עברו הימים בהם התחפשתי למישהו אחר. ועכשיו, בעת ההצהרה המחודשת והברורה על זהותו, אומרת לו הדמות השמיימית שהוא זכה בשם חדש:
וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל
וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ
בראשית ל"ג 4
שטיינהרדט, יעקב ועשו, 1950
פיוס יעקב ועשו, 1999
אפשר לראות רצף זה כתהליך טיפולי שגם היום, כמו בימי התנ"ך, לא נס לחו. לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, עשו הוצג תמיד כאחר העוין. ברם, הספקות באשר לטבעה של הנשיקה הן לא רק תוצאה של מרירותו המוצדקת של עשו, אלא גם תוצאה של המניפולציות ורגשות האשמה של יעקב. משני צדי המתרס של מתח זה מצויים תוצאותיהם של העדפות אנושיות ואלוהיות. וכך יכולה הייתה פגישתם המחודשת של יעקב ועשו להפוך להזדמנות שתאפשר לנו להעריך מחדש וברמות שונות את יחסנו אנו אל "אחרים" ואל "אחים" מסוגים שונים.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאוֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי
בראשית ל"ג 10