מאמר -

חיי מרים


מחברים: ג'ו מילגרום ויואל דומן







הקדמה

מרים, אחות משה, מופיעה רק בארבעה סיפורים בתורה – סיפור "משה בתיבה" (שמות ב'), סיפור שירת הים (שמות ט"ו), סיפור העימות עם משה (במדבר י"ב) וסיפור מותה (במדבר כ'). שמה מופיע ברשימות המשפחות בספר במדבר כ"ה, ובספר דברי הימים א' בפרק ה'. בדברים כ"ד מוזכר העימות שלה עם משה כאזהרה נגד צרעת, והנביא מיכה (פרק ו') מציין אותה יחד עם אחיה, אהרן ומשה, כמנהיגה בעת יציאת מצרים והנדודים במדבר.

 

מיעוט האזכורים של מרים מעורר תמיהה. המסורות המדרשיות אהבו אותה ולא פעם קישרו בינה לבין מקורות מים משיבי נפש במדבר, אפילו לאלה שהתרחשו לאחר מותה. הביקורת הפמיניסטית המודרנית והקריאה הפמיניסטית המשיכו מסורת זו בניסיון למשות אותה מתהומות הנשייה, והנהיגו את "כוס מרים" בליל הסדר.

 

באמנות, הייצוגים הנפוצים ביותר של מרים הם חלקה בסיפור משה בתיבה ומעמד שירת הים. לפני התקופה המודרנית הייתה מעט מאוד התייחסות לעימות ולא מצאנו תמונות המספרות על מותה של מרים. נפנה עכשיו לבחינה ולניתוח של הפרשנות האמנותית והספרותית של ארבעת הסיפורים האלה על פי סדרן הכרונולוגי, כדי ללמוד איך השתנו העמדות כלפי מרים בתקופות שונות ובהקשרים דתיים שונים אלה מאלה. בשונה מדמויות מקראיות רבות אחרות, אין אמנות מוסלמית העוסקת במרים, אולי בשל המיזוג של מרים אחות משה עם מרים אמו של ישו שמתגלה כבר בקוראן.

 









הצלתו של משה

את מרים אנו פוגשים לראשונה כשהיא מצילה את אחיה, בסיפור שמוכר לכל ילד וילדה בישראל כסיפור "משה בתיבה". בניסיון להימלט מהגזרה שגזר פרעה, "כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו" (שמות א' 22), עטפה יוכבד, אמו של משה, את בנה התינוק והשיטה אותו בתיבה על פני היאור, משליכה יהבה על המים שאמורים היו להטביעו. בת פרעה מגלה את התינוק, ואז מופיעה מרים ומציעה לה למצוא מיניקת לאישה מקרב הנשים העבריות, וכך חוזר התינוק, בדרך נס, לחיקה של אמו. בסיפור זה עדיין אין מרים מכונה בשמן, וכך גם כל הדמויות האחרות, כדי להבליט את שמו של משה, המופיע ומתפרש לקראת הסוף.

 

הציור הקדום ביותר של סיפור זה הוא מבית הכנסת בדורא אירופוס, משנת 244 לספירה, ובו נראות מרים ויוכבד בתפקיד המיילדות העברית, שפרה ופועה (שמות א' 15).

 


 

זיהוי זה מופיע כבר בספרי, מדרש ההלכה התנאי (בהעלותך כ'). על שום מה מזהים המדרש ואמני דורא אירופוס זהות זו? אפשר שהעובדה שמרים היא שהצילה את משה נתפסה כבעייתית, שכן תפקידה הוא קטן: היא מחכה ומביטה ואז היא מתערבת כדי להחזיר את אם הילד לסיפור. אולם למעשה החסד הזה אין כל השפעה נראית לעין על המשך הסיפור – לאחר שמשה נגמל יוכבד נעלמת ומשה גדל בארמון המלכותי. אין אנו יודעים דבר על ילדותו או על המודעות הלאומית שלו. אולם מרים היא היא המחדשת את הקשר בין האם לילד, קשר שגורם סיפוק נפשי לכל קהל באשר הוא. אם מרים היא אחת המיילדות, חשיבותה גדלה, שכן היא הופכת למושיעת האומה.

 

התיאור הבא של הצלתו של משה היא מהקטקומבות בוויה לאטינה ברומא, והוא מתוארך למאה הרביעית.

 


 

רוב החוקרים סוברים שהדמות השמאלית בשלישייה היא בת פרעה, וזאת בגלל ה"כתר" שלראשה, ידה המושטת והנשים המלוות אותה, "ונערותיה הולכות ליד היאור" (ב' 5). את הדמות הגדולה שבצד שמאל של התמונה מזהים עם

מרים. אולם, אם נשווה את העיקונוגרפיה בתיאורים מאוחרים יתור של סיפור זה,

 


הגדת הזהב, 1320 בקירוב

 

נראה שהדמות הגדולה היא בת פרעה, והדמות "המוכתרת" היא אמה שנשלחה להביא את הילד. כך משלב הציור מהקטקומבה במיומנות רבה את שני הפירושים היהודיים המסורתיים למילה "אמה":

וַתֵּרֶא [בת פרעה] אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ (ב' 5)

למילה אמה כפל משמעות – האִם שלחה בת פרעה את אחת מנערותיה, או שמא הושיטה את זרועה ולקחה את התינוק בעצמה?

 

אמנם יש בעיה בזיהוי זה שלנו, שכן אלף שנים מפרידות בין הקטקומבות ובין ההגדות לפסח מהמאה הארבע-עשרה שהשתמשו בדגם זה. עם זאת, הדמיון האיקונוגרפי ראוי מאוד לציון. השלכת הצעתנו היא שמרים אינה מופיעה בציור שבקטקומבות. את ההיגיון שבכך נראה כשנפנה עכשיו לבחון את הגישה הנוצרית למרים.

הציור שלהלן הוא מתוך כתב יד איטלקי, מהמאה הארבע-עשרה המציג בכפיפה אחת סיפור מקראי ופרשנות נוצרית (bible moralise).

 


ביבליה מורליזה, 1350 בקירוב

 

בכותרות (שאינן מופיעות כאן) מזוהות כל הדמויות. מבחינתנו, הזיהויים החשובים ביותר מתייחסים למרים ולבת פרעה. בחלק העליון של התמונה מרים עומדת ממרחק בדאגה לגורל התינוק. בחלק הבא בת פרעה מושיעה אותו. ובתחתון מרים מזוהה עם בית הכנסת (סינגוגה) שנטשה את משה-ישו, ובת פרעה היא הכנסייה שאימצה אותו ללבה.

 

מקורו של זיהוי טיפולוגי זה הוא בכתבי אב הכנסייה אוריגינס, איש המאה השנייה <דרשה, קישור>, והיא קדומה לקטקומבות. מכיוון שפרשנות זו על תפקידן של מרים ושל בת פרעה רווחה בתקופה שבה נוצרו ציורי הקטקומבות, אפשר שמרים לא נתפסה כבעלות משמעות בסיפור או כמי שיש לה תפקיד מעורר השראה בסיפור המקראי, דבר המחזק את הזיהוי של הדמות הגדולה עם בת פרעה.

 

בה בעת, בערך, מופיעה פרשנות שונה לגמרי בהגדה ההיספנית-מורית לסיפור משה בתיבה:

 


ההגדה ההיספנו-מורית, 1300 בקירוב

 

כאן אנו רואים העברה של משה התינוק, מוקף במסגרת מעוטרת המעידה על מקומם המרכזי של בעלי החיים בדת המצרית. אחותו מרים ואמו יוכבד מקבלות את העולל מידיה של בת פרעה, והן שידאגו לכך שיינק ויטופל עד לגמילתו. הנשים העבריות עומדות מול האישה המצרית והתיבה, המונחת על שפת היאור, מפרידה ביניהן. מרים הנה נמוכה מעט מיוכבד וגלוית ראש, סימן להיותה צעירה. מרים עומדת בשולי התמונה, אך ידה המונחת על גבה של יוכבד איתנה – היא הסוכנת המאחדת בין האם לילד.

 

כמאתיים שנים לאחר מכן, פינתה אמנות ימי הביניים את מקומה לריאליזם של אירופה בתקופת הרנסנס.

 


ורונסה, 1580 בקירוב

 

ורונסה מתאר את הסיפור המקראי בתמונה שמקום התרחשותה הוא נוף עשיר, צבעוני ומלכותי. התינוק הוא אותו תינוק, אבל קהל גדול סובב ורואה את הנעשה. בת פרעה, בלונדינית ועודה תכשיטים רבים, שומעת לעצתה של אחת מנערותיה, לבושה אף היא בהידור רב, בעוד לידן עומדים גמד, דמות אפריקנית ונשים לבושות בבגדי יום יום. נראה שיוכבד ומרים הן במרכז התמונה. יוכבד היא האישה המבוגרת יותר, לבושה בכחול, ומחזיקה בבגדי התינוק. גם כאן עומדת מרים מאחוריה, אך היא רק מתבוננת בנעשה. אף כי היא במרכז התמונה, היא למעשה מאחורי הקלעים.

 

בציור מהמאה התשע-עשרה, התמונה הופכת לקיטש מובהק בידיו של יוהן אדאורד אהלי.

 


 

על רקע פסבדו מצרי, עומדת בת פרעה והילה לראשה, רמז למריה הבתולה. היא עומדת במרכז, ידיה פשוטות לקבל את הישות החדשה. היסוד המשמעותי בציור זה הוא מרים, העומדת קרובה מספיק כדי להעריך את הנעשה ולתכנן את מהלכיה הבאים. היא ערומה למחצה, עורה כהה וחזותה מבדילה אותה מהנשים המצריות המעודנות, וייתכן שהיא מזכירה לנו נערה אינדיאנית.

הצגתה זו של מרים נראית שלא במקומה, אבל ייתכן שזו דרכו של האמן לתאר את "האחר".

 

הצייר הבריטי-יהודי סימיון סולומון בחר רגע בסיפור שאף אמן אחר לא תיאר. בציור זה מכינות יוכבד ומרים את משה להכניסו לתיבה ולהשיטו על מי היאור כדי להציל אותו.

 


ס. סולומון, 1860

 

בספר שמות מסופר שיוכבד הסתירה את משה שלושה חודשים, אך בגיל זה "לא יכלה עוד הצפינו" (ב' 3). מבנה הסל מורכב ומפותל, ונראה כמרמז על מצבן הרגשי של האם והאחות המתפללות לחסדי שמים. סולומון מתרכז באהבתן ובחרדתן.

 

הדוגמה האחרונה לעיסוק במציאותו של משה היא בעבודה של מארק שאגל.

 


מ. שאגאל, 1965

 

בציור זה, שנראה כאילו שאגל צייר אותו רק לצאת לידי חובה, היבט מעניין – שתיים מהנשים בו עוטרות כתר. אין פלא בכך שיש כתר לראשה של בת פרעה, אבל לא ברור למה יש כתר גם על ראשה של מרים העומדת "מרחוק, לדעה מה יעשה לו" (ב' 4). גם כאן, הפרשנויות השונות למילה "אמה" מרומזות בצורה המגושמת של זרועה השמאלית של בת פרעה.

 

וכך, אף שאין היא מוזכרת בשמה בסיפור זה, מופיע מרים באמנות היהודית, ואילו בנוצרית, הופעתה מוצנעת. המופעים משתנים על-פי ההבדלים בקריאת הטקסט בשתי הדתות.

 









שירת הים ושירת מרים

שירת הים (שמות ט"ו) חוגגת את חציית ים סוף והמעבר בו בחרבה. למעשה, בשירה זו יש שני שירים – הארוך, ובו שמונה-עשר פסוקים, מיוחס למשה, ותחילתו במילים

 

 

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל

אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר:

אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,

סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. (ט"ו 1)

 

 

 

בסוף השירה הארוכה נוספת שירה חדשה, בת פסוק אחד:

 

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (ט"ו 21-20)

 

 

 

משני הפסוקים הללו, שנראים כאילו הם "צפים ותלושים", עולות שאלות ותמיהות רבות.

 

  • זו הפעם הראשונה בה מוזכר שמה של מרים, והיא נקראת "נביאה". אך אין כאן, ואין במקומות אחרים במקרא, הסבר ברור להיותה נביאה.
  • להפתעתנו, מכונה כאן מרים "אחות אהרון". מדוע לא "אחות משה"?
  • מרים מופיעה כאן כמנהיגה, לפחות כמנהיגת השירה וכמנהיגת הנשים. אם היא מנהיגה, מדוע היא מופיעה לעתים כל כך רחוקות בסיפור המקראי?
  • בפסוק 21 שני ניסוחים מוזרים. האחד, המילה המעורפלת "ותען" והנשוא בזכר "להם". אם הנשים הן ההולכות בעקבותיה והן טרם שרו, למי ולמה "ותען" מרים?
  • לבסוף, נראה שמרים מצטטת רק חלק קטן משירתו של משה, אבל היא משנה את המילה הראשונה מ"אשירה" למילת הציווי "שירו". מה הקשר בין שני השירים?

 

באשר לכינוייה, "הנביאה, אחות אהרון", למדרשים שאלות ותשובות באשר לכך שאין היא מכונה "אחות משה". <קישור למדרשים> הנטייה הכללית היא להתייחס לנבואה כמשהו שעשתה מרים בצעירותה, לפני לידת משה. היא ניבאה את תפקידו של משה כגואל העם ואז הייתה אחות רק לאהרון. כך אפשר גם להסביר מדוע נקראה "נביאה". אולם, ההסברים האלה מתבססים כולם על מקורות חוץ-מקראיים.

 

יש חוקרים שקוראים את פסוק 21 כאילו אין הוא אלא שם השיר – והמשמעות היא שמרים והנשים שרו את השיר ששר משה. אחרים רואים בשני השירים מייצגים של שתי מסורות ספרותיות שונות (מקור J ומקור E). על פי כותבות פמיניסטיות רבות, שירת הים הייתה במקור שירתה של מרים, אך יוחסה מאוחר יותר למשה כחלק מסדר יום שייצג שליטה גברית. פרשנות מרשימה במיוחד להבדל בין המילים "אשירה" ו"שירו" היא ההצעה של ט' כהן, והיא שהמילים השונות מייצגות שני טיפוסי מנהיגות. משה הוא פרונטלי ודרמטי, ומרים – משתפת וארצית. גישה אחרת היא שמרים לא רק הובילה בשיר, אלא הייתה מנהיגה-נביאה של חבורת נשים (גילדה), בדומה ל"להקת נביאים" בספרי נביאים ראשונים. סימוכין לרעיון זה נמצא במספר קטעים בתנ"ך שם שרות נשים שירי ניצחון (שופטים ה', שמואל א י"ח 7).

 

למילים התמוהות "ותען להם" הסברים שונים. יש האומרים שמרים פונה לעם כולו, נשים וגברים כאחד. אחרים גורסים שהיא מגיבה למחאה שמוחים המלאכים ויש המורים על כך שבכל התנ"ך השימוש בגוף שלישי נקבה איננו עקבי. באשר למילה "ותען", שפירושו השגור הוא "היא ענתה", אפשר גם שהפירוש הוא "היא מענה" (כלומר, היה נמען לדבריה). תרגום NJPS, שיצא לאור בארצות הברית בשנת 1985 גורס "הנהיגה".

 

אך, מאז ימי הביניים, הסוגיה הסבוכה ביותר היא עצם הופעתן של מרים והנשים בשירה ובמחולות לפני הגברים, הופעה שעומדת בניגוד מוחלט להלכה הרבנית "קול באישה ערווה", הלכה שמונעת מנשים לשיר בפומבי. בדרך כלל התקבלה הדעה שמעמד ים סוף היה כל כך מיוחד ונסי שאפשר היה להתעלם מההלכה, או שלאופייה המיוחד של מרים היה כוח זה.

 









יצירות האמנות

איך ראו האמנים את מרים בסיפור זה? נציג עכשיו מבחר עבודות שנושאן שירת הים, ונעשה זאת בסדר שידגים את תפקידה המשתנה של מרים בקהילות ישראל.

 

  • מרים (ונשים אחרות) אינן נמצאות
  • מרים (ונשים אחרות) בקבוצה מעורבת
  • נשים וגברים בנפרד
  • נשים מופיעות לפני גברים
  • נשים בלבד

 

הדוגמה הקדומה ביותר למעבר ים סוף היא בציור מבית הכנסת בדורא אירופוס מהמאה השלישית. בציור זה אין כל אזכור למרים, ומשה מופיע שלוש פעמים.

 

 

לעומת זאת, בפסיפס מהמאה החמישית בבסיליקה סנטה מריה מג'ורה ברומא, וכן בעבודות אחרות, נראים גברים ונשים, ובכללם מרים ומשה, בקהל מעור.

 

 

כך גם בציור שלהלן, מתוך ספרו של אוגוסטינוס "עיר האלוהים", ספר מהמאה החמש-עשרה שבו גברים ונשים מצוירים יחד. עם זאת, יש לשים לב שבצד ימין נראית מקהלת נשים נפרדת.

 

"עיר האלוהים", 1475 בקירוב

 

בציור זה, כל הדמויות (מלבד משה) עומדות וגבן לים. האישה הראשונה במקהלה היא, ככל הנראה, מרים. היא מנגנת בנבל ולא בתוף, וכמו הנשים האחרות, אין היא רוקדת אלא כורעת.

 

בציורים אחרים, מופיעות בתמונות קבוצות גברים נפרדות מקבוצות הנשים, אבל הקבוצות מוצבות סמוכות זו לזו.

 

המשושה באנגלית עתיקה, המאה ה11

הביביליה הויזיגותית-המוזערבית של איזידורוס הקדוש, 960

 

 

שני הלוחות מתוך כתב היד של המשושה של אלפריק מן המאה האחת-עשרה מפתיעים. בחלק התחתון נראית קבוצה מסודרת של נשים נשואות (בכיסוי ראש) וכלי נגינה בידיהן. ההיגיון מחייב שמרים היא הדמות המרכזית, כשחמש דמויות עומדות מימין לה, וחמש משמאלה. עם זאת, אין היא נבדלת מהנשים האחרות. גברים מחוללים סביב משה, הרוקד אף הוא כשמטהו בידו, ממלאים את החלק העליון. ראוי לזכור שהטקסט המקראי מתאר את הנשים כמי שרקדו, אך ככל הנראה, באנגליה של המאה השתיים-עשרה נתפס ריקוד של נשים בפומבי כבלתי מהוגן, ומשום כך, התהפך התיאור המקראי. רגשית, זהו ציור מרשים ומשחרר.

 

בתמונה מתוך הביבליה הוויזיגותית-מוזערבית מהמאה העשירית נראות גם כן שתי קבוצות. הגברים הם קבוצה אחידה (למעט משה והמטה שבידו), ידיהם מושטות לכיוון ימין, פניהם אלינו וכך גם רגליהם. גם הנשים, המחזיקות בידיהן תופי מרים, אינן נבדלות אישה מרעותה, כאילו נוצרו בתבנית אחת. ראשי כל הנשים מכוסים ורק מרים בולטת במרכזיותה ובקומתה.

 

הגדת קאופמן, המאה ה14

 

התמונה מתוך הגדת קאופמן (מהמאה הארבע-עשרה) מאופיינת בשני סוגי תנועה. בצד שמאל נושאים הגברים ידיהם בתהילה נמרצת. בצד ימין רוקדות נשים צעירות ריקוד אטי לצלילי שירתן של נשים נשואות (בכיסוי ראש) . מאחוריהן עומדים שלוש נגנות ומרים היפהפייה והצעירה עם התוף הקרוי בשמה. מן הסתם, האירוע המכונן בשמות ט"ו קרה בחוץ, אך לא כך הדבר בהגדת קאופמן, שהרי אין להעלות על הדעת שהנשים רקדו בפומבי.

 

בגישה שונה נקטו אמנים שתיארו את מרים, לבדה או בחברת נשים אחרות, כשהיא מופיעה בגלוי לפני קהל גברי.

 

ספר תהילים, הר אתוס, המאה ה9

ליאורה וייז

 

הציור מהמאה התשיעית, מתוך ספר תהילים מהר אתוס, מייצג את המסורת היוונית שמתארת את מרים, בעקביות רבה, כרקדנית חושנית וחסרת מעצורים – שער ראשה משוחרר, זרועותיה מורמות מעל לראשה והיא מנגנת בקסטנייטות, ירכיה מענטזות מבעד לשמלתה המתנועעת. הגברים מוחאים כפיים בתגובה לריקוד וייתכן שהם אפילו משתתפים בריקוד. משה, שתמיד אפשר לזהותו על פי המטה שבידו, עומד מאחורי הגברים, אדיש משהו למתרחש.

 

בדומה לתיאור זה, גם האמנית הישראלית ליאורה וייז ממקמת את מרים בלב קבוצת נשים רוקדות ומזמרות – כולן מעורטלות – המבדרת קהל גברים חבויים בצללים.

 

לבסוף, אנו פוגשים בתמונות המתארות נשים בלבד:

 

הגדת נירנברג השניה, 1450 בקירוב

 

כך, לדוגמה, ההגדה השנייה מנירנברג, מהמאה החמש-עשרה, מציגה חבורה של נשים נשואות לבושות בצניעות, והן רוקדות בסגנון שבו רוקדות נשים בחתונות חרדיות. מרים מנגנת בתוף מרים ואישה אחרת מנגנת בלאוטה. יש לציין שפניה של מרים מופנות מהצופים, אם כי רגליה מספרות סיפור אחר. האם הצייר משתעשע או שעשה זאת במכוון?

 

הגדת הזהב, 1320 בקירוב

 

ב"הגדת הזהב" הספרדית התמונה שופעת שמחה, והתיאור עומד מחוץ לגבולות הזמן והמקום, במקום שהוא שומקום. הדמויות הגדולות, כולן נשים רווקות, ממלאות כמעט את המשבצת. יש קצב לכול – לתנועתן, לעיצוב שמלותיהן, לידיהן ולעמידתן, כאילו התבנית הנראית לעין משקפת את תבנית הצליל של שירת הים. לא לגמרי ברור מי מבין הדמויות היא מרים, אם כי הדעת נותנת שהיא אחת מהנשים המחזיקות תוף מרים (אחד מהם עגול והשני רבוע). אם כך, תמונה זו חגיגת נשים ולא ציון לאישה זו או אחרת. אין כל רמז גלוי לשירת הים, והציור הוא של קבוצת נשים צעירות אריסטוקרטיות ששרות ורוקדות בשלווה להנאתן. אולם, כאן ובהגדות ספרדיות רבות אחרות, שירתה של מרים נקשרת לציורים של ההכנות לסדר פסח, כלומר, פעולתה של מרים היא הדגם הרעיוני לחגיגות שלנו.

 

ספרים חיצוניים אתיופיים, המאה ה18

 

ציור זה הוא מתוך ספר חיצוני אתיופי המספר את סיפור משה. הציור האחרון בכתב היד הוא היחיד שבו מופיעה מרים. אולם מי מכל הדמויות בו היא מרים? מצד אחד ייתכן שהיא האישה בימין התמונה, שונה מהאחרים בענק שלצווארה ומחזיקה בידה מטה, סמל למנהיגות. כל הנשים האחרות מביטות אליה והיא מחזירה להן מבט. מצד שני, אפשר שהדמות במרכז התמונה היא מרים, אוחזת בידה סיסטרום, כלי נגינה המשמש גם לפולחן. במצרים העתיקה נקשר הסיסטרום לפולחן אלת הפוריות חתחור, ואולי הדמות שאוחזת סיסטרום אוחזת גם במטה. כך או כך, את מרים אפשר לזהות רק על-פי החפצים שהיא אוחזת בידה או עונדת לגופה.

 









מרים בעיני ארבעה ציירים מודרניים


שאגאל, 1966

טיסו, 1896 – 1902

 

טיסו מציג שתי קבוצות נשים – מבוגרות בצד שמאל ונערות מימין. שתי הקבוצות בתלבושות מתואמות. כולן שרות ורוקדות, כאילו הן בהופעה. המבוגרות מתופפות בתופי יד והילדות מנגנות בסיסטרום. אם יש גברים בתמונה, הרי שהם מתמזגים ברקע.

 

הנשים בציורו של שאגל חסרות כל עכבות. מרים במרכז, גבוהה וחשופת חזה, שערה המלא פזור. היא מובילה את ריקוד החירות של הנשים. את שולי התמונה מעטרים הצמחייה ובעלי החיים האהובים על שאגל, אך מקומם של הגברים נפקד. כאן הנשים הן במרכז הבמה.

שני אמנים מודרניים אחרים מתארים את מרים כרוקדת סולו.

 


א.מ. ליליאן, 1908

פ. רטנר, 1997

 

 

 

שלא כשאגל, ליליאן מתאר את מרים כדמות מכובדת ומלכותית, לבושה בהדור ועטוית עדיים, שרה ורוקדת. קפלי בגדה הם בסגנון ארט נובו, ועיגולים וטבעות מדגישים את קצביות תנועתה. כתונת הפסים של מרים, מוטיב חוזר בעבודתו של ליליאן, מעניק לה מעמד איקוני.

 

מרים המענטזת, פרי עבודתו של פיליפ רטנר, כפופה לאחור, כמעט מקופלת. רגלה המורמת, שערה הארוך האסוף, הצמידים שעל ידיה ועל רגליה – כולם מדגישים את תנועתה החושנית. בידה האחת היא מגביהה תוף מרים, המושך אליו את העין, מכיוון שהציפייה שלנו היא לראות שם את ראשה של מרים. חצאיתה הצמודה מאיימת לבלום את תנועת גופה השופע והחיוני. היא עומדת על ערמת בדים, ואולי זהו הצעיף שלה שאותו הסירה בסערת המחול.

 

לסיכום, האמנים המודרניים, כרבים מעמיתיהם המסורתיים, נוטים להפריד את מרים ואת הנשים מהגברים, אך הסיבות להפרדה זו שונות – לא עוד צניעות. ההפרדה היא פמיניסטית.

 









מרי וצרעת

בפעם הבאה שבה אנו פוגשים את מרים בסיפור המקראי, היא קוראת תיגר על מנהיגותו של משה במדבר י"ב. בתחילה היא ואהרון מדברים על נישואיו של משה לאישה כושית, ומשם עוברים לשאלת בלעדיות שלו כנביא. משה אינו מגיב, אבל אלוהים מעניש את מרים בצרעת. משה ואהרון פונים לאלוהים ומבקשים שמרים תחלים. נושא האישה הכושית ירד לגמרי מהפרק.

 

תפקידו של אהרון בסיפור זה תמוה. הפועל הראשון בסיפור הוא בלשון יחיד נקבה, כך שמרים היא המחרחרת מדון, אך הפסוק השני מייחס את האמירה לאהרון ולמרים גם יחד. אולם, רק מרים נענשת. מדוע אהרון פטור מעונש? האם יש כאן השתקפות של מאבק עתיק על מעמד בין שתי קבוצות יריבות משבט לוי? האם זוהי גם סוגיה מגדרית, הפעם הראשונה שאישה שואפת למעמד פוליטי או פולחני, ושלילת זכותה לאלה?

 

אין כל אמנות יהודית מסורתית בנושא המרי של מרים. כיצד נוכל להסביר שתיקה זו?

 

במספר מקורות נוצריים לסיפור זה, כמו בביבליה פופרום הצרפתית כאן, מרים מוצגת כחוטאת שחוזרת בתשובה, בהקבלה לדויד ולמרים המגדלית.

 


ביבליה פופרום, אמיין (?), 1470

 

מרים כורעת בתנוחת הכנעה (המסמלת את מעמדה הנמוך), בעוד משה ואהרון עומדים, למרות שבסיפור המקראי מרים אינה מביעה חרטה. מדוע, אם כן, תיאר אותה האמן כמי שמצרה על דבריה? האם הדבר נובע מההקבלה הנהוגה בפרשנות הנוצרית בין מרים בת עמרם ומרים המגדלית, שהפכה לפרוצה שחזרה בתשובה רק מאות רבות של שנים לאחר שנכתבו ספרי הברית החדשה? אפשר שבשני המקרים (מרים המקראית וזו של הברית החדשה) הנושא הסמוי הוא הורדת מעמדן של נשים מעמדת מנהיגות דתית.

 

גישה אמנותית אחרת לסיפורנו היא תפיסה של מרים כמי שמערערת, בלא הצדקה, על סמכותו של משה:

 


ביבליה מוראליסה, איטליה, 1350 לערך

 

מרים מתוארת כאן כ"סינגוגה", והטקסט הנלווה מסביר שהיא משמיצה את משה לפני אהרון, כשם שהסינגוגה והפילוסוים משמיצים את הכנסייה.

 


ביבליה פופרום, אוסטריה, 1435 לערך

 

בבביליה פופרום זו, מהמאה החמש-עשרה, כמו בזו שראינו לעיל, מרים מושווית לדויד ולמרים המגדלית. כאן היא איננה מתחרטת ואיננה נגועה בצרעה, אלא עומדת בתקיפות מול משה, ואהרון נעדר מהתמונה.

 

התיאור המעניין ביותר והתמוה ביותר לסיפור מוזר זה הוא תיאורו של מרטין היימסקרק, בספר תמונות על שמונה אמירות "אשרי" של ישו. כל תמונה מתייחסת לאחת האמירות של ישו בדרשה על ההר, וכל אחת קשורה לאחד המאפיינים הקשורים לדמות מהתנ"ך או מהברית החדשה.

 


מ. ון היימסקרק, 1566 בקירוב

 

בתמונה זו, משה מגלם את הטקסט מתוך מתי, "אשרי הענווים כי המה ירשו ארץ" (ה' 5) והסיפור הוא מריה של מרים. מתחת לתמונה יש הסבר להקבלה:

 

אשרי העניו עדין הנפש

שהוכתר כמביא דברם של האלים

נחלתו היא הדעת לרדות בעולם

משה קיבל מהאל ריבוא ריבואות מילים.

 

במילים אחרות, ענוותו של משה (במדבר י"ב 3) היא שהפכה אותו ראוי להנהיג את העם.

 

משה, קרניים לראשו, עומד בשוליים השמאליים של התמונה ואתו האישה הכושית. הוא מחזיק את מטהו, סמל למנהיגותו. יציבתו ובגדיו הם של רועה פשוט. לראשה של האישה הכושית כתר, והיא לבושה בהידור. מחוות הידיים של שניהם מגוננות, כאילו מגיבות לעלבון. אולם במרכז התמונה ניצבים מרים ואהרון ופניהם אל משה ואל האישה הכושית. אהרון לבוש בגדי כהן – הוא עונד את החושן, על מצנפתו עיטור דמוי קרניים, והוא מחזיק בידו מחתה. מרים עומדת מאחורי אהרון, עטרה לראשה ועליה סמל למעמדה. ידיהם מושטות בשאלה "הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר" (במדבר י"ב 2). ברקע, בצד ימין, אלוהים נוזף במורדים ליד אוהל מועד, ומשמאל, ברקע, אהרון מבקש בעד מרים המצורעת ומעל הוא נראה סועד אותה.

 

בציור זה יש קושי כפול. ראשית, הציור נועד להדגיש את ענוותו של משה, אך אהרון ומרים הם הדמויות המרכזיות: כל אחד מופיע בציור ארבע פעמים. משה, לעומת זאת, מופיע רק שלוש פעמים. הקושי השני הוא שבניגוד לתיאורים אחרים לסיפור זה, האישה הכושית נראית כאן, אך לא ברור הקשר בינה ובין הסיפור.

 

האם ייתכן שהפרשנות הטיפולוגית של אוריגינס שתיאר את מרים כסינגוגה (בית הכנסת = היהדות) ואת האישה הכושית כגויים שאימצה הכנסייה היא התשובה לבעיות אלה? בציור משמיצים מרים ואהרון (הפרושים והכוהנים) את האישה הכושית (הגויים) שמשה (החוק הרוחני, הכנסייה) נשא לאישה. אלוהים שופט את מרים ומעניש אותה בצרעת והיא מנודה מהמחנה (קהל המאמינים), אך היא תתקבל חזרה לחיקה של הקהילה ברבות הימים. מכאן שענוותו של משה מובעת במונחים טיפולוגיים.

 









מותה של מרים ובאר מרים

ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש ותמות שם מרים ותיקבר שם.

 

ולא היה מים לעדה… במדבר כ' 2-1

 

מותה של מרים הוא מוות פתאומי, והיא נקברת בקדש. מעבר לעובדות אלה, אין כל פרטים נוספים. בלי כל מעבר, המקרא ממשיך ומדווח על משבר נוסף הקשור במים. המסורת היהודית ניסתה להבין את הסיפור היבש ואת סמיכות הפרשיות של מות מרים עם מצב החירום החדש.

 

המסקנה העיקרית שאליה הגיע המדרש הייתה שמרים קשורה בסלע שממנו יצאו המים לאחר שמשה היכה בו. קשר זה מפותל ומגוון:

 

  • חייה של מרים קשורים במים: היא הצילה את משה ממי היאור, שרה על שפת ים סוף וכיו"ב.
  • אופייה וחסדה של מרים הם שהביאו את ברכת המים לבני ישראל בשנות נדודיהם במדבר – באר מרים הנסית ליוותה אותם לאורך כל הדרך.
  • כשמרים מתה, פסקה נביעתה של הבאר כדי להזכיר לבני ישראל את הטובה של מרים וכדי שיבכו את מותה.
  • משה ואהרון מתאבלים על מות מרים ואינם דואגים לבאר שיבשה.
  • הצימאון למים גורם לבני ישראל לפנות למשה בתלונות תוך התעלמות מאבלו.
  • אלוהים מצווה על משה לקחת את מטהו ולטפל במשבר המים.
  • יש פעמים שהמטה הוא סמל לסמכותו של משה, ופעמים אחרות הוא כלי ענישה.
  • רש"י כותב על הבאר הפלאית "והוא הסלע שבו היכה משה, שלא היה רוצה להזיל מימיו בשבילו, לפי שמתה מרים".

 

 

אפשר לפרש אמירה זו בשתי דרכים. האחת, הבאר לא רצתה לשפוע מים בשביל משה, וזאת כדי לכבד את מרים. הפירוש השני הוא שמשה לא רצה שהבאר תספק מים לבני ישראל בגלל מותה של מרים. אף כי אנו מעדיפים את ההסבר הראשון, יתרונו של השני הוא שהוא מקשר את העובדה שמשה היכה בסלע עם מצבו הנפשי של האח השכול.

 

 

לאור הפרשנות המדרשית המפותלת הזו, מוזר שאין אמנות יהודית מלפני התקופה המודרנית שמתמודדת עם מותה של מרים ומשבר המים שבא בעקבותיו. אולם, אמנים יהודים מודרניים הביעו סיפור זה בעבודתם. אנו מציגים כאן ארבע עבודות שמנסות, בדומה למדרשים, להבין את היסודות השונים בפרשת חוקת, אך אינם מצליחים להבהיר הבהרה מלאה את הקשר ביניהם.

 

ג'נט שפנר יצרה שתי תמונות של הופעתה האחרונה של מרים בתורה. בעקבות המדרשים, בשתי התמונות קשורה מרים למים ושפנר מתייחסת לטקס הפרה האדומה שמתואר לפני מות מרים. באחד מציוריה ציירה האמנית גם את נחש הנחושת המופיע בסוף הפרשה. היסוד המשותף הוא רפואה ומזור – נחש הנחושת שבמרכז ריפא את עם ישראל, אפר הפרה האדומה מטהר את טומאת ישראל ומסירותה של מרים "מרווה" את צימאונו של העם. שפנר משתמשת במשולשים ובצבעים כדי לארגן את היסודות השונים – האדום הוא הלהבה בטקס הפרה האדומה, הכחול – באר מרים והסגול (שילוב של האדום והכחול) – נחש הנחושת.

 


ג'. שפנר, 2008

 

גם סיונה בנג'מין עסקה בדמותה של מרים מספר פעמים, והיא רואה בה דמות טרגית. בציור שלהלן, מיקמה האמנית את מרים בחלק מהטקסיות של סדר פסח.

 


ס. בנימין, 2006

 

כוס מרים, מנהג חדש שנוצר במאה העשרים, היא המקבילה לכוס היין של אליהו, כוס "שפוך חמתך". אולם כוס מרים מלאה במים משיבי נפש, כפי שמתאים לתפקיד שיצר המדרש למרים. כאן היא מחוברת לשני צינוריות עירוי – דם ומים. מאחוריה, "ענן פטריה" שכולו פרצופים גרוטסקיים. בידה היא אוחזת לחצן מצוקה.

 

 

ששה מרכיבים יש לציור שצייר ארצ'י ראנד לפרשת חוקת – שני האוהלים משמאל, משה ותצורה סלעית מימין

 

מבנה אבן לאש/מים במרכז ונחש הנחושת משמאל, בקדמת הציור. הפרשה דנה בטהרה מטומאת המת תוך שימוש באפר הפרה האדומה. את האוהלים הנגועים יטהרו מים מעורבים באפר זה.

 


א. רנד, 1989

 

נראה שמבנה האבן במרכז הוא אח מבוער, ואפשר שחלקי הגוף הפזורים לידו הם שאריות של גופה לא מזוהה שננטשה ויש בכוחה לטמא. ועם זאת, יש פה גם חידה, שכן המבנה נראה כבאר.

 

מימין אוחזת דמות מצועפת במטה הסמלי. האם זו דמותו של משה או שמא רוחה של מרים בשמלת קפלים יפה? בהמשך למסופר בפרשה, משה מכה את הסלע במטה ומים פורצים ממנו להרוות את צימאונם של בני ישראל. אולם במדרש זוהי שוב באר מרים המתוארת כמחוררת "כמין כברה". ראנד שילב את שתי נקודות המבט ואולי אף העניק למרים נוכחות שהיא כמעט מלכותית.

 

המרכיב האחרון הוא נחש הנחושת שיצר משה כדי לרפא בדרך מאגית את אלה שעקצום השרפים. הנחש ניצב לידינו, הצופים. הפרשה דנה במסתורין ובפחדים הסובבים את המוות, וראנד שילב בציורי יסודות רבים בפרשה. אולם, אם הוא התייחס למרים, התייחסות זו עמומה ביותר.

 

האפיזודה האחרונה בחייה של מרים היא מעין מטפורה לחייה ולאופייה. רב הנסתר על הנגלה וצימאוננו לדעת לא ידע רוויה.

 



מקורות למאמר:

הצלת משה

ספר שמות פרק ב

(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי:

(ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים:

(ג) וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר:

(ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ:

(ה) וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ:

(ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:

(ז) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד:

(ח) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד:

(ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יא/א

ותתצב אחותו מרחוק: א"ר יצחק, פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר - ותתצב דכתיב ויבא ה' ויתיצב וגו' (שמואל א ג) אחותו דכתיב אמור לחכמה אחותי את (משלי ז) מרחוק דכתיב מרחוק ה' נראה לי (ירמיה לא) לדעת דכתיב כי אל דעות ה' (שמואל א ב) מה דכתיב מה ה' אלהיך שואל מעמך (דברים י) יעשה דכתיב כי לא יעשה [ה'] אלהים דבר (עמוס ג) לו דכתי' ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו):

ספרי פרשת בהעלותך פיסקא כ

שפרה זו יוכבד פועה זו מרים... וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים

בתים אלו איני יודע מה הם שנא' (מ"א ט) מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את [שני] הבתים את בית ה' זו כהונה ואת בית המלך זו המלכות. זכתה יוכבד לכהונה ומרים למלכות שנא' (ד"ה א ד) וקוץ הוליד את ענוב ואת הובכה ומשפחות אחרחל זו מרים שנא' (שמות טו) ותצאן כל הנשים אחריה. בן הרום זו יוכבד שנא' (במדבר יח) כל חרם בישראל לך יהיה. נשאת מרים לכלב שנא' (ד"ה א ב) ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. ואלה היו בני כלב בן חור. ודוד בן איש אפרתי היה מבית לחם יהודה. נמצא דוד מבניה של מרים.

אוריגינס, דרשות על בראשית ושמות

דומני כי בת פרעה מסמלת את הכנסייה, אשר מקורה מן הגויים. למרות אביה הכופר והעוין,

אומר לה הנביא, שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיך וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ (תהילים מ"ה). זאת, על כן, הבת העוזבת את בית אביה ובאה אל המים להיטהר מן החטאים אשר דבקו בה בבית אביה. ומיד היא חשה רחמים עמוקים "ותחמול עליו". על כן, כנסייה זו, שמקורה מן הגויים, מוצאת את משה בסוף, עזוב על ידי עמו ומופקר, ומוסרת אותו להנקה. אמנם הוא גודל ע"י משפחתו הוא ושם הוא מבלה את ילדותו, אבל כאשר "יגדל הילד", הוא מובא אליה ונהיה לה לבן.

גריגוריוס איש ניאסה – כתבים דוגמתיים י"ט

שוב, משה הגדול, כאשר היה "טוב" ועוד ינק משדי אמו, עקב הגזרה האכזרית של פרעה קשה הלב על אודות הבנים, הובא אל היאור והושם בתיבה, כפי שנהוג שהתורה מונחת בארון.

שירת מרים

ספר שמות פרק טו

(כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:

(כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:

פילון, חיי משה ב', 46

על כן הילל משה, כמובן, את האל המיטיב במזמורי-תודה. הוא חילק את האומה לשתי מקהלות, אחת של גברים ואחת של נשים – הוא עצמו ניצח על הגברים שם את אחותו למנצחת על הנשים – כדי שישירו את המזמורים לכבוד האב והבורא באחדות הרמונית של שני הקולות, מתוך מיזוג הלבבות והניגון כאחד: הלבבות מזדרזים להתחלף שווה בשווה, והניגון נוצר מן ההתאמה בין הנמוך ובין הגבוה; כי קולות הגברים נמוכים וגבוהים קולות הנשים, וכשהם מתמזגים במידה נכונה עולה הניגון מלא נועם והרמוניה. והוא עוררם כי ישירו ברבבותיהם יחדיו ובלב אחד אותו המזמור על הנסים והנפלאות שתיארתי עתה. עלץ על כך לב הנביא, ובראותו כי גם האומה ששה ושמחה, לא יכול עוד אף הוא לכבוש את הנאתו ופתח בשירה; ושומעיו, המחולקים לשתי מקהלות, שרו יחד אתו את המלים שאמר.

פילון, על חיי העיון י"א

מראה ז והחוויה זו, הנעלים מכל דיבור, מחשבה וציפיה, הלהיו גברים ונשים עד כדי כך שהם הנהיו למקהלה אחת ושרו את מזמוריה ההודיה לא המושיע, משה הנביא פותח בשיר לגברים, ומרים הנביאה – לנשים.

פילון, על החקלאות 79

המידות הטובות המגנות על הנפשות ידידות-האל – בצא אלהי הן, ויאה שישירו מזמור כליל יופי והולם מאין כמוהו לאל המנצח בעל תהילת הניצחון בכל פעם שתראינה את היריב המובס. שתי מקהלות, האחת ממגורי הגברים והאחת ממגורי הנשים, תעמודנה ותחלנה לשיר הרמוניה, נעימה ועונה לנעימה וקול לקול. למקהלת הגברים יהיה למנצח משה, השכל המושלם, ואילו לזו של הנשים מרים, החוש המטוהר. שהרי צודק לזמר בלא דיחוי את המזמורים והתהילות אל האלוהות הן על דרך השכל והן על דרך החושים, להכות בהרמוניה בכל אחד מהכלים - בכל השכל וגם בכל החושים – מתוך הודיה והכבוד למושיע האחד והיחיד. הגברים כולם, לא מתוך מחשבה עיוורת אלא מתוך ראייה חדה, שרים אפוא את שירת הים בניצוחו של משה; כמו כן הנשים המעולות באמת, הרשומות בקהיליית המידה הטובה, שרות הנחייתה של מרים. שתי המקהלות שרות אותו מזמור בעל פזמון חוזר מופלא מאין כמוהו, שיפה לשוב ולשיר אותו. הוא: נשירה לאדון כי גאה גאה, סוס ורוכב רמה בים.

מכילתא פרשת השירה פרשה י

ותקח מרים הנביאה. וכי היכן מצינו שנביאה היתה מרים? אלא שאמר לאביה, סופך אתה מוליד בן שמושיע את ישראל מיד מצרים - מיד (שמות ב') וילך איש מבית לוי ויקח וגו' ותהר ותלד בן וגו'. ולא יכלה עוד הצפינו נזף בה אביה ואמר לה, בתי היכן נבואתיך ועוד מחזקת בנבואתה שנא' שם ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו ואין יציבה אלא נביאה שנאמר (עמוס ט') ראיתי את ה' נצב על המזבח ואומר (ש"א ג') ויבא ה' ויתיצב ואומר (דברים ל"א) קרא את יהושע והתיצבו וגו'. מרחוק - אין מרחוק בכל מקום אלא רוח הקדש שנאמ' (ירמיה ל"א) מרחוק ה' נראה לי.

לדעה - אין דעה אלא רוח הקדש שנאמר (ישעיה י"א) כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו'.

מה יעשה לו - אין עשייה אלא רוח הקדש שנאמ' (עמוס ג') כי לא יעשה ה' אלהים דבר:

אחות אהרן, ולא אחות משה ומה ת"ל אחות אהרן? אלא לפי שנתן נפשו אהרן על אחותו נקראת על שמו. כי כיוצא בו (בראשית ל"ד) שמעון ולוי אחי דינה והלא אחות כל השבטים היתה מה ת"ל אחי דינה? לפי שנתנו נפשם עליה נקראת אחותם על שמם. וכן (במדבר כ"ה) כזבי בת נשיא מדין אחותם וכי אחותם היא והלא ראש אומות בית אב היה שנאמר (שמות ב') ולכהן מדין שבע בנות ומה ת"ל אחותם? אלא על שנתנה נפשה על אומתה נקראת על שמה:

את התוף בידה. וכי מנין היו לה תופים ומחולות במדבר? אלא הצדיקים היו מובטחים ויודעים שהקדוש ב"ה עושה להם נסים וגבורות. עת שיוצאין ממצרים התקינו להם תופים ומחולות:

ותען להם מרים שירו ליי' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. מגיד הכתוב כשם שאמר משה שירה לאנשים, כך אמרה מרים שירה לנשים שנאמר שירו ליי' וגו':

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יד/א

ותקח מרים הנביאה אחות אהרן ולא אחות משה? אמר רב נחמן אמר רב, שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן ואומרת, עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה; עמד אביה ונשקה על ראשה אמר לה, בתי נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה ואמר לה, בתי היכן נבואתיך? היינו דכתיב ותתצב אחותו מרחוק לדעה - לדעת מה יהא בסוף נבואתה.

מדרש רבה שמות פרשה א פסקה יז

(יז) ויהי כי יראו המילדות וגו' רב ולוי חד אמר בתי כהונה ובתי לויה וחד אמר בתי מלכות. בתי כהונה ולויה ממשה ואהרן, בתי מלכות ממרים לפי שדוד בא ממרים דכתיב (ד"ה א ב) וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב וארדון. עזובה זו מרים - ולמה נקראת שמה עזובה? שהכל עזבוה. הוליד - והלא אשתו היתה? א"ר יוחנן, ללמדך שכל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאלו ילדה. יריעות - שהיו פניה דומין ליריעות. ואלה בניה - אל תקרי בניה אלא "בוניה". ישר - זה כלב שיישר את עצמו. שובב - ששיבב את עצמו. וארדון -שרידה את יצרו. ותמת עזובה - מלמד שנחלית ונהגו בה מנהג מתה וגם כלב עזבה (שם) ויקח לו כלב את אפרת - זו מרים. למה נקרא שמה אפרת? שפרו ורבו ישראל על ידיה. מהו ויקח לו? שאחר שנתרפאת עשה בה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון ברוב שמחתו בה. וכן אתה מוצא במקום אחר שקורא למרים שני שמות ע"ש המאורע שאירע לה הה"ד (שם ד) ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה אשחור זה כלב לפי שאשחור בן חצרון היה. ולמה נקרא שמו אשחור? שהשחירו פניו בתענית. אבי - שנעשה לה כאב. תקוע - שתקע לבו לאביו שבשמים. היו שתי נשים - כשתי נשים. חלאה ונערה - לא חלאה ונערה הואי אלא מרים היתה. ולמה נקראת חלאה ונערה -שחלתה וננערה מחלייה, והחזירה הקדוש ב"ה לנערותה (שם) ותלד לו נערה - לאחר שנתרפאה ילדה לו בנים את אחוזם ואת חפר (שם) ובני חלאה צרת וצחר ואתנן. צרת - שנעשית צרה לחברותיה. צחר - שהיו פניה דומין לצהרים. ואתנן - שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו. ולכך כתיב ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור

ומנין שדוד בא ממרים? דכתיב (שמואל א יז) ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה. וכן אתה מוצא שכתוב אחד אומר ובני חלאה וגו' (ד"ה א ד) וקוץ הוליד את ענוב. וקוץ זה כלב - שקצץ עצת מרגלים. הוליד את ענוב - סיגל מעשים טובים בעת שהביאו אשכול ענבים, שאלולי כלב לא הביאו. את הצובבה - שעשה צביונו של הקב"ה. ומשפחת אחרחל בן הרום. אחרחל - זו מרים. ולמה נקרא שמה כן? ע"ש (שמות טו) ותצאן כל הנשים אחריה וגו'.

מהו "משפחות"? זכה להעמיד ממנה משפחות בן הרום זכתה שיצא ממנה דוד שרימם הקב"ה מלכותו כד"א (שמואל א ב) ויתן עוז למלכו וגו':

פירוש הריב"א על שמות ט"ו 26

ותען להם מרים. תימא היה לו לומר "להן" שהרי הלשון מוסב על הנשים. ואמר לי הרר"א שיש במדרש שאמרו המלאכים להקב"ה רבש"ע אם הקדימונו האנשים לומר שירה תקדימונו הנשים בתימ', ותען להם מרים שירו תחלה ואח"כ נשים:

ר' מנחם עזריה מפאנו, כנפי יונה, חלק ד' סימן ל"ו

והא דכתיב ותען להם מרים, לא לנשים אמרה כך, שאם כן "להן" מבעי ליה. אלא למשה ובני ישראל ...ואפשר לפרש ותען להם למלאכים שהיו אחרי הנשים [ה]צדקניות, כדכתיב אחר נגנים (תהילים ס"ח 26). לאלה אמרה מרים, שיכוונו שירתם לעתיק בדבריאה

מרד מרים ואהרן

ספר במדבר פרק יב

(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:

(ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה:

(ג) וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

(ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה פִּתְאֹם אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם:

(ה) וַיֵּרֶד יְהֹוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם:

(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהֹוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ:

(ז) לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:

(ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהֹוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה:

(ט) וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בָּם וַיֵּלַךְ:

(י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:

(יא) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל משֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ:

(יב) אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ:

(יג) וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ:

(יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף:

(טו) וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם:

(טז) וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן:

ספר דברים פרק כד

(ח) הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת:

(ט) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

פילון, אלגוריות החוקים ב'

כן נאמר על מרים שאמרה דברי בלע על משה: ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים. אכן עזת-פנים וחצופה היא התחושה, ואלהים האב דוחה אותה בפני משה, שבו נאמר שהוא בכל ביתו נאמן. היא מעזה לדבר סרה במשה ולקטרג עליו במקום שראוי היה לשבחו. כי אלהים עצמו זיווג לו את האשה הכושית. שהיא הדעת העומדת בעינה עמוקת הגוון; ושבח גדול מאד הוא לו שלקח את הכושית, את המהות הבלתי-משתנית, קלוית-האש והאצילה, כי כשם שבגלגל העין החלק הרואה הוא שחור כן מה שרואה בנפש ייקרא "כושית".

קדמוניות היהודים ב', 10

ובעוד משה נושא בלא רצון את חוסר הפעולה של הצבא [המצרי], מאחר שהאויב לא העז להתנגש בו, אירע מאורע זו. למלך הכושים היתה בת ותרביס שמה. היא ראתה את משה כשהוא מוליך את צבאו סמוך לחומה ונלחם בגבורה והשתוממה לתבונה שבטכסיסיו ושיערה, שהוא הוא שגרם למצרים את הצלחתם. לאחר שכבר התיאשו מחרותם, והביא על הכושים, שהתפארו בניצחונותיהם על אלה, את מצוקה הגדולה ביותר, ואהבה גדולה מאד אליו תקפתה. וכשגבר הרגש בלבה, שלחה את הנאמנים שבעבדיה לדבר אתו בדבר נשואים. הוא הסכים לדבר בתנאי, שתסוגר העיר. ועשו אמנה בשבועה, שישא את האשה באמת ולא יפר את החוזה לאחר כיבוש העיר. הדיבור והמעשה באו זה אחר זה ומשה הודה לאלהים, לאחר שעשה שפטים בכושים, וכרת את ברית הנשואים והוליך את המצרים חזרה לארצם.

אבות דרבי נתן פרק תשיעי

(ב) עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקב"ה ולא נענשו אלא על לשון הרע ([שהוא אחד מהם]) ואלו הן: אחד על הים ואחד בתחלת המן ואחד בסוף המן ואחד בשליו הראשון ואחד בשליו האחרון אחד במרה ואחד ברפידים ואחד בחורב וא' [בעגל ואחד] במרגלים. זה של מרגלים קשה מכולם שנאמר (במדבר יד) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי. כיוצא בו (שם) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'. והלא דברים ק"ו? ומה ארץ שאין לה לא פה לדבר ולא פנים ולא בשת, בקש הקב"ה עלבונה מן המרגלים, המדבר דברים כנגד חבירו ומבייש אותו על אכ"ו שיבקש הקב"ה עלבונו.

ר"ש אומר, על מספרי לשון הרע נגעים באים עליו, שכן מצינו באהרן ומרים שספרו לשון הרע במשה ובא עליהם את הפורענות שנאמר (שם יב) ותדבר מרים ואהרן במשה. [למה הקדים הכתוב מרים לאהרן? מלמד שהלכה] צפורה ושחה לה למרים, הלכה מרים ושחה לו לאהרן. עמדו שניהם ודברו בצדיק ההוא. מתוך שעמדו שניהם ודברו בצדיק, בא עליהם את הפורענות שנאמר (שם) ויחר אף ה' בם וילך. מה ת"ל וילך? מלמד שנסתלק מאהרן ודבק במרים מפני שלא היה אהרן עסקן בדברים. אבל מרים שהיתה עוסקת בדברים (מיד) נענשה יותר.

מרים אמרה, אלי היה דבור ולא פרשתי מאצל בעלי. אהרן אמר, אלי היה דבור ולא פירשתי מאצל אשתי. ואף אבותינו הראשונים היה דבור עליהם ולא פרשו מאצל נשותיהן. אבל הוא מפני שדעתו גסה עליו פירש הוא מאצל אשתו. ולא היו דנין אותו בפניו אלא שלא בפניו. ולא היו דנין אותו בודאי אלא בספק: ספק שדעתו גסה עליו ספק שאין דעתו גסה עליו. והרי דברים ק"ו: ומה מרים שלא דברה אלא באחיה [ולא דברה אלא בהחבא] ולא דברה אלא שלא בפניו של משה נענשה, אדם הדיוט המדבר דברים בפני חבירו ומביישו עאכ"ו שיהא עונשו מרובה.

באותה שעה א"ל אהרן למשה, משה אחי כסבור אתה בעצמך שצרעת זו על מרים נתונה? אינה נתונה אלא על בשרו של אבא עמרם. אמשול לך משל למה הדבר דומה: לאחד שנתן גחלת בתוך ידו - אע"פ שהופכה ממקום למקום מ"מ בשרו נכוית שנאמר אל נא תהי כמת. באותה שעה התחיל אהרן לפייס במשה. א"ל, משה אחי כלום עשינו רעה עם אחד בעולם? א"ל, לאו. ומה עם אחד בעולם לא עשינו רעה, אתה שאחינו אתה האיך נעשה רעה עמך. אבל מה אעשה שגגה היא בינותינו ברית, שבינינו לבינך (מפני שהברית כרותה לאהרן ולבניו) שנא' (עמוס א) ולא זכרו ברית אחים. באותה שעה עג משה עוגה קטנה ועמד בתוכה וביקש רחמים עליה ואמר, איני זז מכאן עד שתתרפא מרים אחותי שנאמר (במדבר יב) אל נא רפא נא לה. באותה שעה א"ל הקב"ה למשה, אילו מלך נזף בה, אילו אביה נזף בה, כראוי היה לה שתכלם שבעת ימים. אני, שאני מלך מלכי המלכים עאכ"ו - לא דין הוא שתכלם ארבעה עשר יום? אלא למענך מחול לה שנא' (שם) ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה וגו'.

משנה מסכת סוטה פ"א מ"ז – מ"ט

(ז) בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ...וכן לענין הטובה: מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר ותתצב אחותו מרחוק לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים (במדבר י"ב 15)

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יא/א

וכן לענין הטובה מרים וכו': מי דמי? התם חדא שעתא, הכא שבעה יומי. אמר אביי, אימא ולענין הטובה אינו כן. א"ל רבא, הא "וכן לענין הטובה" קתני. אלא אמר רבא, הכי קתני "וכן לענין הטובה" - דבאותה מדה ולעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות

אוריגינס, דרשה ו על במדבר

משה מסמל את דבר ה'. הוא נישא לנכריה. לפיכך, משה, כלומר החוק הרוחני, נשא אשה זו; ועל כן זועמת מרים, היא "בית הכנסת", והיא, יחד עם אהרון (כלומר, הצדוקים והפרושים), לועגת לו. עד היום, אם כן, לועג העם הזה, מכיוון שמשה דר איתנו, ולהם נראה מביש כי הוא אינו מלמד את "ברית המילה" ושמירת השבת והזבחים. ובמקום אלה, הוא מורה על מילת הלב, על מנוחה מחטא ועל זבחי הלל, ובאשר לקרבנות, לא של בהמות אלא של עונות.

על כן, דן אלהים בהאשמות הללו ומחייב את "לקיחת" הכושית ומתיר למשה לחיות ולנוח איתה, אבל הוא מגרש את מרים "מחוץ למחנה" ומרחיק אותה מאוהל העדות. גם אהרון מגורש איתה. אבל מרים אף מוכית צרעת.

ועתה, הבט בעם הזה וראה את זוהמת עבודתו, ואת רשעות השקפתו. אף על פי כן, אין הצרעת הזאת קיימת לעולם, אבל באחרית הימים, הם יוחזרו אל המחנה "עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע." בעת ההיא, תרד הצרעת מפני מרים, והיא תקבל את יפי האמונה ואת תפארת דעת המשיח ופניה יוחזרו לה וְיִהְיֶה עֵדֶר אֶחָד וְרוֹעֶה אֶחָד

ספרי זוטא פרק יב ד"ה א. ותדבר

א. ותדבר מרים ואהרן במשה, קשה היא לשון הרע שלא נצטרעה מרים אלא על לשון הרע, שנא' ותדבר מרים ואהרן. מרים פתחה הדברים ואמרה לאהרן והוסיף אהרן על דבריה ונשאו ונתנו בדבר. ר' שמעון אומר, אף צפורה פתחה בדברים ואמרה למרים ומרים אמרה לאהרן ואהרן הוסיף על דבריהם ונשאו ונתנו בדברים. ומה היו הדברים? אמרו כיון שנתמנו הזקנים הדליקו כל ישראל נרות ועשו שמחה בשביל שעלו שבעים זקנים לשררה. וכיון שראת מרים הנרות אמרה אשרי אלו ואשרי נשותיהן. אמרה לה צפורה, אל תאמרי אשרי נשותיהן אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדבר הקב"ה עם משה אחיך, לא נזדקק לי. מיד הלכה מרים אצל אהרן והיו נושאין ונותנין בדבר שנ' ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה - על עסקי פרישתו מן האשה. אמרו, גיותן הוא משה! וכי לא דבר הקב"ה אלא עמו בלבד? כבר דבר עם נביאים הרבה ועמנו, ולא פירשנו מנשותינו כמו שפירש שנ' הרק אך במשה דבר ה'.

על אדות האשה הכושית, וכי כושית היתה, והלא מדינית היתה? אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות, כך היתה צפורה ניכרת במראיה ובמעשיה מכל הנשים. וכן הוא אומר, שגיון לדוד אשר שר לי"י על דברי כוש בן ימיני (שם /תהלים/ ז א). וכי כושי היה שאול והלא משבט בנימין היה? אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות, כך היה שאול ניכר במראיו ובמעשיו מכל ישראל. וכן הוא אומר וישמע עבד מלך הכושי (ירמיה לח ז). וכי כושי היה ברוך בן נריה? אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות, כך ברוך בן נריה היה ניכר במראיו ובמעשיו מכל ישראל. וכן הוא אומר הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל נאום י"י (עמוס ט ז). וכי כושים הם ישראל? אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות, כך היו ישראל ניכרין באהבתם מכל האומות לפני המקום.

ר' יוסי אומר, יש לך אשה שהיא נאה בילדותה וכשהיא מזקנת היא מתנוולת. ומניין אתה אומר שהיתה צפורה נאה בילדותה ונאה בזקנותה? אמ' על אודות האשה הכושית אשר לקח.

ר' יהודה אומר, יש לך ענייה בת ענייה שהיא נזקקת למלכות ואינה יודעת לנהוג במנהג המלכות. ומניין אתה אומר שהיתה צפורה כושית בעניות וכושית במלכות? אמ' על אודות האשה הכושית אשר לקח.

ומניין אתה אומר בשביל כך לקחה משה? ת"ל כי אשה כושית לקח:

ספרי זוטא פרק יב ד"ה ד. ויאמר

ד. ויאמר י"י פתאום אל משה, ר' אלעזר ביר' שמעון אומר, פתאום בתכוף. אין לשון פתאום אלא לשון טומאה כענין שנאמר, וכי ימות מת עליו בפתע פתאום (במדבר ו ט). מגיד שהיו מחוסרי טבילה אותה השעה כמדה שמדדו: צאו שלשתכם יוסי בן יהודה אומר, בדיבור אחד יצאו שלשתם. ר' יוסי אומר בשלשה דברות יצאו שלשתם כאחת. וכי משה היה צריך לצאת עמהם? ולמה יצא? לשם שני צדדים שלא יהא משה אומר דומה שנמצא בי פגם שכן הודחיתי מן הדבור ושלא יהו ישראל אומרין דומה שנמצא במשה פגם שכן נדחה מן הדיבר:

ספרי זוטא פרק יב ד"ה טו. ותסגר

טו. ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים, כיון שהתפלל עליה משה, נפטרה מהסגר שני, שהרי נתרפאת מתוך שבוע ראשון: והעם לא נסע עד האסף מרים לפה שנא' ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב ד): מרים המתינה שעה אחת לידע מה יעשה באחיה. אמ' המקום יהא משה ואהרן ושכינה וארון וישראל ממתינין לה שבעת ימים עד שתטהר

מות מרים

ספר במדבר פרק כ

(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:

(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:

תוספתא מסכת סוטה פרק יא

(ד) ר' יוסי בר' יהודה אומר, כיון שיצאו ישראל ממצרים נתמנו להן ג' פרנסים טובים: [אלו] הן משה ואהרן ומרים. בזכותן נתנו להם שלש מתנות: באר ועמוד ענן ומן. באר בזכות מרים עמוד [ענן] בזכות אהרן מן בזכות משה. מתה מרים, בטלה הבאר וחזרה בזכות משה ואהרן. מת אהרן, בטל עמוד הענן וחזרו שניהם בזכות משה. מת משה, בטלו שלשתן ולא חזרו שנאמר (זכריה יא) ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד וגו' והצרעה לא עברה את הירדן אלא עמדה על שפת הירדן וזרקה בהן מרה:

משנה מסכת מועד קטן פ"ג מ"ז-ח

משנה: אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקוטלא ולא בקנון אלא בסלים. ואין אומרים ברכת אבלים במועד אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים: אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד ולא של נשים לעולם מפני הכבוד:

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כז/ב כח/א

ולא של נשים לעולם מפני הכבוד: אמרי נהרדעי, לא שנו אלא חיה אבל שאר נשים מניחין. רבי אלעזר אמר, אפילו שאר הנשים דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם. סמוך למיתה קבורה. ואמר רבי אלעזר, אף מרים בנשיקה מתה אתיא שם שם ממשה. ומפני מה לא נאמר בה "על פי ה'"? מפני שגנאי הדבר לאומרו.

אמר רבי אמי, למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת.

ילקוט שמעוני במדבר - פרק כ - המשך רמז תשסג

הבאר היה עולה בזכות מרים שנאמר ותמת שם מרים ומיד ולא היה מים לעדה, וכיון שנסתלק הבאר התחילו מתכנסין על משה ועל אהרן שנאמר ויקהלו על משה ועל אהרן. והיו משה ואהרן יושבין ומתאבלין על מרים, אמר להם הקב"ה בשביל שאתם אבלים ימותו בצמא. עמוד וקח מטך והשקית את העדה ואת בעירם.

דבר אחר למה נסתלק הבאר במיתת מרים? כדי שידעו הכל כמה היתה צדקת ויצטערו עליה רבים ויגמלו אתה חסד. כך כיון שמתה מרים ומשה ואהרן עסוקין בה וישראל מבקשים מים ואין מוצאין מיד נתכנסו עליהם, כיון שראו אותם באין אמר משה לאהרן תאמר מהו כינוס זה, א"ל אהרן לא בני אברהם יצחק ויעקב הן גומלי חסדים בני גומלי חסדים, א"ל משה אי אתה יודע להפריש בין כינוס לכינוס. אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה, שאלו היה כינוס של תקנה היו צריכים להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות וגו'. ואתה אומר לגמול חסד הן באין. מיד הטיחו דברים כנגדו שנאמר וירב העם עם משה, כיון שראה משה ואהרן פניהם זעומות, ברחו להם לאהל מועד. משל למה הדבר דומה? לגדול המדינה שנזדעזעו בני במדינה וברח לפלטין של מלך:

באר מרים

תוספתא מסכת סוטה פרק יא

(א) כל זמן שהיתה מרים קיימת, היתה באר מספקת את ישראל. משמתה מרים [מה] אומר (במדבר כ) ותמת שם מרים וגו' ולא היה מים לעדה ...

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כב

אמ' ר' תנחומ', אפילו במים הקב"ה עושה שליחותו. מעשה במוכה שחין אחד שירד לטבול בים בטבריא וארעת שעתא וטפת בירא דמרים ואיתסי. והיכן היא בירא שלמרים? אמ' ר' חייא בר אבא, כת' ונשקפה על פני הישימון (במדבר כא, כ), שכל מי שהוא עולה על ראש הר ישימון ורואה כמין כברה קטנה בים שלטבריא, זה הוא בארה שלמרים. אמ' ר' יוחנן בן מריא, שערו רבנן והיא מכוונת כל קביל תרעא מציעיא דכנישתא עתיקתא.

קוראן 19 (מרים)

27 היא <מרים> נשאה והביאה אותו <ישו> אל כל בני עמה, והם אמרו, מרים, אכן מפליא המעשה שעשית: 28 הוי אחות אהרן, הן אביך לא היה איש רשע ואמך לא היתה יצאנית.