מאמר -

נרדם, הקץ!


מחברים: ג`ו מילגרום ויואל דומן







נרדם, הקץ!

"ויצא יעקב"… יעקב, יושב האהלים, עומד לעזוב את ביתו, כביכול כדי למצוא כלה בין קרוביו בחרן, אך למעשה כדי להימלט מנקמת אחיו, עשו. הבן האהוב של אמו תשוש. השמש באה באופן פתאומי והוא נקלע למקום בלתי מוכר. בהכנה ללינה, הוא לוקח מאבני המקום, שם אותן למראשותיו וחולם על סלם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. שימו לב לשני מרכיבים אלה, האבנים והסלם, והתפתחותם הסמלית.

 
בחלום, האל מחדש את בריתו עם אברהם ויצחק ומבטיח שצאצאי יעקב יירשו את הארץ ושהאל יחזיר את יעקב בשלום ארצה מנדודיו בארצות ניכר.
 
יעקב מקיץ משנתו, מבין ש"מקום" זה אינו אלא "בית אלהים" ו"שער השמים" – ועם השכמתו למחרת, מקים מצבה הבנויה מאבני המקום ונודר נדר (המתאפיין בדרכו המתמקח) כי יעשור לאל מנכסיו בתנאי שאכן יוחזר הביתה בשלום.
 
תגובתו של יעקב להתגלותו, "אכן יש ה` במקום הזה ואנכי לא ידעתי" מבהירה לנו את חוסר המודעות שלו וצרכו בהתעוררות.
 
כיצד מתארים אמנים שונים את הנרדם בשלבי התעוררותו?








יעקב נרדם


חלום יעקב, רמברנדט, 1644

חלום יעקב, רמברנדט, 1644


חלום יעקב, חוסה די ריברה, 1639

חלום יעקב, חוסה די ריברה, 1639

משמאל, אדם שוכב רדום ליד שורשי עץ; עמוד אור אלכסוני שוטף אותו. לכאורה, רק שם היצירה מזהה אותה כחלום יעקב. אך במבט שני אנו רואים כי גופו של יעקב מחבר בין גזע העץ לבין עמוד האור ונוצרת צורת V בין הארץ לשמים, במקום הסולם והמלאכים הקונבנציונאלי. עצים, כמו גם מדרגות, מסמלים את ציר העולם (axis mundi), החיבור האנכי בין החומרי והרוחני. בחירתו של ריברה לרמוז במקום לאייר מדרבן את הצופה לדמיין. בינתיים, יעקב אינו מודע לתפקידו כאיש ביניים.

מימין, רמברנדט מתקדם מעבר לאיפוק של ריברה (בן זמנו), אך אין עדיין סולם. מלאכים סקרניים, העומדים ליד הישן ולא על הסולם, יוצרים שוב יחד איתו ומקלו צורת V, המזהה את נושא התמונה. בשתי היצירות, חוד הV מסמן את "המקום". כאן, המקל הנשען על גדם העץ, הקו הקשיח היחיד בתמונה, מצביע כחץ אל עבר החיבור האנכי של "ציר העולם".








מציאות וחלום

בשני המקרים הקודמים, מציגים האמנים את התגלות יעקב כפי שצופה יראה אותה. רמזיו של ריברה נמצאים בשובל האור והעץ, בעוד רמברנדט מוסיף את המקל והמלאכים, המציינים את האופי האלוהי של המקום מחוץ לחלומו של יעקב. אך גישת שניהם נבדלת מזו של אמנים רבים, המציירים הן החולם והן חלומו. למשל, דורה מבדיל בין ראיית הצופה ומראהו של יעקב, המכיל גם את האלהים הניצב במרומים. באמצעות השימוש בקווים רכים ואור שמימי, מגלה דורה את החזון, אך נוטל מן הצופה את חופש הדמיון.


חלום יעקב, גוסטב דורה, 1855

חלום יעקב, גוסטב דורה, 1855

כעבור מאה שנה, פורצים מרק שאגל ושלום מצפת את גבולות דורה השחורים-לבנים ויוצרים הפקות צבעוניות כיד הדמיון.


חלום יעקב, שלום מצפת, 1967

חלום יעקב, שלום מצפת, 1967


חלום יעקב, מארק שאגל, 1939/1956

חלום יעקב, מארק שאגל, 1939/1956

אם דורה ניסה לבטא את פשט הכתוב, שאגל ושלום מצפת, הנזונים מן ה"חדר" היהודי, מתמקדים בדרש.

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:
וְהִנֵּה ה` נִצָּב עָלָיו

מתוך חוצפה, משחקים שני האמנים היהודים הנודעים בני המאה ה20 עם הכתוב הדו-משמעי: ה` נצב עליו. האם כוונת הכתוב כי ה` עומד על הסלם, או שמא על יעקב? ומה פירוש "על"? אך לא די שאמנים יהודים מתארים את האל באופן גשמי, אלא שהאחד (שאגל) מעמיד את האל כלולין העושה על יעקב העמדת אצבע, ואילו השני (שלום מצפת) מעצב דמות אדומה מפלצתית עומדת ליד יעקב הישן. מסתבר כי שניהם מושפעים ממדרש נועז בבראשית רבה, הקובע כי קיום האלהים תלוי במעשי אנוש.
מדרש זה מטפל ברב משמעיות המילים "נצב" (עומד, מתקיים) ו"על" (על גבי, ליד, כתוצאה מ..).

לפיכך, אם מושא המילה "עליו" הוא יעקב, אזי ה` נצב לידו או מתקיים כתוצאה ממנו, ולכן אפשר לכנות את ה`, "אלהי יעקב." למרבה האירוניה, יעקב עוד ישן.
מכל מקום, עלינו לשים לב כי למרות האיסור החמור על "פסל מסכה", שני האמנים היהודים הללו אינם בוחלים בעיצוב האל, כיוון שבדרך זו הדמיון "יביע אומר" (תהילים יט 3).








סולם אופקי


אל תירא עבדי יעקב, מארק שאגל, 1938
יצירה נוספת של שאגל מ1938 נרשמה כליווי לשיר "אל תירא עבדי יעקב" מאת המשורר הַיידי-אמריקאי א. ליסן.

אני רואה אותו בדרך לחרן, איך הוא נודד
כך הולך היהודי הראשון בדרך הראשונה לגלות;
הברכה לקח במרמה, הבכורה בהונאה,
אך סוף כל סוף הוא בורח בבהלה מפני "עֵשָולֶה"
מכל החוכמות שלו נשאר לו רק מקל ההליכה
אך הוא חולם על סולם המגיע לשמים,
אבן קשה למראשותיו, מסביב עולם מבהיל
אך הוא רואה רק מלאכם, ושומע בהתפעלות רבתית
"אל תירא עבדי יעקב"

גם שירו של ליסן וגן רישומו של שאגל משקפים את הבהלה של יהודי מזרח אירופה בין מלחמות העולם. כאן, עוזב יעקב את ה"שטעטל" וילך בשני כיוונים: הסולם הוא הקשר האנכי עם אלהים אשר ילווה אותו בדרך האופקי אל ארצות ניכרזהו נושא פרשת ויצא. באופן אירוני, יעקב עוזב את הארץ בליווי המלאכים העולים, ויעלה ארצה עם המלאכים היורדים. הוא יקיץ משנתו רק בשובו.
למעשה, יש ציר שלישי, ציר הזמן. ליסן ושאגל ממחישים את הקשר בין יעקב אבינו לעם ישראל, גם היום. ויש מדרש המפרש את חלומו של יעקב כנבואה לגבי תולדות עם ישראל. בכדי להבין אל נכון את הציר הזה, עלינו לחזור להיסטוריה העתיקה, לסיור ארכיאולוגי קצר.








הסולם במזרח הקדום


זיקורת של אור-נמו, 2100 לפנה"ס לערך

זיקורת של אור-נמו, 2100 לפנה"ס לערך

מאז הגילוי מחדש של תרבויות המזרח הקדום בסוף המאה ה19 (עם מסע נפוליון למצרים), מבחין המחקר המערבי במקרא את השפעות מצרים ומסופוטמיה. לדוגמה, סיפור מגדל בבל בברשית י"א מתייחס למקדש המרכזי בעיר בבל, מגדל מדורג או זיקורת בשם א-סגילה (ראשו בשמים). העיר בבל עצמה (באב-אילו, באכדית) היא "שער האל(ים)", כינוי המהדהד בקריאתו של יעקב בבית אל (בית האל!) "וזה שער השמים".

המילה היחידאית "סלם" התפרשה במובנה המודרני כבר בתרגום השבעים, התרגום היווני שהופק עבור יהודי אלכסנדריה בימי בית שני. אך היום מתרגמים חוקרים רבים את "סלם" כ"גרם מדרגות" או "כבש", ע"פ המילה האכדית simmiltu. במקביל למלאכים העולים ויורדים בסלם בחלום יעקב, אלים זוטרים עולים ויורדים בsimmiltu בסיפור אשורי נודע, כשליחים (כלומר, כמלאכים) בין אלילי השמים והשאול.

גם בקצה השני של הסהר הפורה מופיע הסולם כסמל חשוב. העליה שמיימה לאחר המוות, מושג חשוב בספרות המצרית העתיקה, מתמקד באל העולם הבא, אוזיריס, אשר מכונה לעתים קרובות "האל העומד במעלה הסולם/המדרגות". למעשה, במקרים רבים, אוזיריס הוא הוא הסולם, כמתואר בסמל ההתעלות המצרי, djed. כפי שכותב הפסיכולוג א. נוימן: "עלייתו ותחייתו [של המת] משקפות השתנות רוחנית, אשר מתבטאת במיתולוגיה כאיחוד הנפש הארצית עם הנפש העליונה".

 


פפירוס אני, 1250 לפנה"ס לערך

פפירוס אני, 1250 לפנה"ס לערך

 

מושגים מצריים אלה מזכירים את הופעתו הכפולה המשונה של יעקב במדרש קדום: גם ישן לרגלי הסולם וגם זוהר בראשו. לפי מדרש זה, צוחקים המלאכים על יעקב (ראו ציורו של רמברנדט למטה), עקב הניגוד הצורם בין הנרדם לבין דמותו החקוקה בכסא הכבוד (ראו התמונה מהגדת הזהב, למטה). מסתבר כי הניסוח הדו-משמעי "וראשו (של יעקב או של הסולם?) מגיע השמימה" הוליד את המדרש הזה. שני האספקטים של יעקב במדרש דומים לנפש התחתונה והעליונה בספרות המצרית. אין הכוונה כי סיפור יעקב נכתב במישרין ע"פ המושגים המצריים, אלא שהארכיטיפים האנושיים מייצרים ביטויים דומים בתרבויות שונות.

 


חלום יעקב, הגדת הזהב, 1320 לערך

חלום יעקב, הגדת הזהב, 1320 לערך


סולם יעקב, רמברנדט, 1655

סולם יעקב, רמברנדט, 1655

 

ואולם, יעקב אבינו אינו אל אלא אדם, אשר נאבק להתעלות, כפי שנראה בסיפור חזרתו ארצה.








כרית יעקב?

אך עוד יש אבן "שאין לה הופכין" /"אשר מאסו הבונים", למראשותיו של יעקב.


חלום יעקב, שכתוב התנ"ך לאלפריק, המאה ה11

חלום יעקב, שכתוב התנ"ך לאלפריק, המאה ה11


חלום יעקב, דוד שריר, 1970

חלום יעקב, דוד שריר, 1970

בכתב יד אנגלו-סאקסי מאוייר של שכתוב התנ"ך לאלפריק (למעלה, בימין), כרית יעקב הרכה מורכבת מארבע כריות. אצל דוד שריר, אמן ישראל בן זמננו, ראשו של יעקב נשען על כרית אחת, והוא מוקף עוד שלוש.
מדוע ארבע אבנים? המקרא מציין "אבני המקום (פסוק 11) ו"האבן (פסוק 18)שינוי המוליד הר של אבנים במדרש: שתיים, שלוש, ארבע ואף שתים עשרה!

לכל מספר יש משמעות משלו: שנים או שלושה אבות (מלבד יעקב או יחד עמו), ארבעת הכיוונים בארץ ישראל (ימה וקדמה וצפנה ונגבה, בראשית כ"ח 14), שנים עשר שבטי ישראל. לפיכך, מספר האבנים מתייחס באופן זה או אחר להבטחה האלהית באשר לעם והארץ. בסוף, האבנים הופכות לאבן אחת כאשר יעקב מקים מצבה. באופן דומה, הקימו עולים למקדש אוזיריס באבידוס מצבות לרגלי סולמו.

כפי שהערנו, יעקב עתיד לפרוץ בארבעת הכיוונים. שריר ממקם את האבנים מסביב ליעקב (הוא ישראל), כאשר הסולם מעליו. גם יעקב וגם הסולם עולים מתוך "טבור הארץ". האבנים הרבות אוחדו לתוך אבן השתייה המשתיתה את העולם במרכזושעליה יוקם המקדש בירושלים. אבל האין יעקב בבית אל? לפיכך, המרכז המקודש, ("ציר העולם"), הוא גם בית אל, גם בירושלים וגם בסיניבכל מקום שיש מודעות לקשר עם אלהים.


מקורות למאמר:

 
תרגום יונתן לבראשית כ"ח 10
 (י) ויצא -חמשא ניסין אתעבידו ליעקב בזמן דנפק מן בירא דשבע. ניסא קמא אתקצרו שעוי דיומא וטמע שימשא בלא אשוניה מן קדם דהוה דבירא מתחמד למללא עמיה. ניסא תניינא ארבעתי אבניא דשוי איסדוי אשכח יתהון בצפרא לאבנא חדא. ניסא תליתאה אבנא דהוו כל עדריא מתכנשין ומתגלגלין לה מעילוי פם בירא גלגל יתה בחדא מן דרעוי. ניסא רביעאה דטפת בירא וסליקו מיא לאנפוי והות טייפא כל יומין דהוה בחרן. ניסא חמישאה קפצת ארעא קומוי ובההוא יומא דנפק אזל לחרן:
 
ויצא - חמשה ניסים נעשו ליעקב בזמן שיצא מבאר שבע. הנס הראשון - התקצרו שעות היום
ושקעה השמש שלא בשעתה, בהתאם לדבר ה`.    והנס השני - ארבע האבנים ששם למראשותיו, היו לאבן אחת בבוקר...
 
רש"י על בראשית פרק כח פסוק יא
(יא) ויפגע במקום - לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר הוא הר המוריה שנ` בו וירא את המקום מרחוק:
 ויפגע - כמו (יהושע טז) ופגע ביריחו ופגע בדבשתה (ברכות כז) ורבותינו פירשו לשון תפלה (ירמיה ז) ואל תפגע בי ולמדנו שתקן תפלת ערבית ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל ללמדך שקפצה לו הארץ כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא):
 כי בא השמש - היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם כי בא השמש משמע ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם:
וישם מראשותיו - עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת, עלי יניח צדיק את ראשו; וזאת אומרת, עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנא` ויקח את האבן אשר שם מראשותיו:
 וישכב במקום ההוא - לשון מיעוט: באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר, לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה:
 
רמב"ן על בראשית פרק כח פסוק יב
(יב) והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו  -הראהו בחלום הנבואה כי כל הנעשה בארץ נעשה על ידי המלאכים והכל בגזרת עליון עליהם. כי מלאכי אלהים אשר שלח ה` להתהלך בארץ לא יעשו קטנה או גדולה עד שובם להתיצב על אדון כל הארץ, לאמר לפניו התהלכנו בארץ, והנה יושבת בשלוה או מלאה חרב ודם. והוא יצוה עליהם לשוב לרדת בארץ ולעשות דברו:
והראהו כי הוא יתברך נצב על הסלם ומבטיחו ליעקב בהבטחה גדולה, להודיע שהוא לא יהיה ביד המלאכים, אבל יהיה חלק ה` ויהיה עמו תמיד, כמו שאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, כי מעלתו גדולה משאר הצדיקים שנאמר בהם (תהלים צא יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך:
ועל דעת רבי אליעזר הגדול (פרקי דר"א לה) היתה זאת המראה כענין בין הבתרים לאברם, כי הראהו ממשלת ארבע מלכיות ומעלתם וירידתם, וזה טעם "מלאכי אלהים" כמו שנאמר בדניאל (י כ, יג) שר מלכות יון, ושר מלכות פרס, והבטיחו כי הוא יתעלה יהיה עמו בכל אשר ילך ביניהם וישמרנו ויצילנו מידם. אמרו (שם בפדר"א) הראה לו הקב"ה ארבע מלכיות מושלן ואבדן, הראהו שר מלכות בבל עולה שבעים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות מדי עולה חמישים ושנים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות יון עולה מאה ושמונים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד. אמר לו יעקב אך אל שאול תורד (ישעיה יד טו), אמר לו הקב"ה אם תגביה כנשר וגו` (עובדיה א ד):
 
תרגום יונתן על בראשית פרק כח פסוק יב
(יב) וחלם והא סולמא קבוע בארעא ורישיה מטי עד צית שמיא והא תרין מלאכיא דאזלו לסדום ואיטרדו מן מחיצתהון מן בגלל דגליין מסטירין דמרי עלמא והוו מטרידין ואזלין עד זמן דנפק יעקב מבית אבוי והינון לוון יתיה בחיסדא עד בית אל ובההוא יומא סלקין לשמי מרומא ענין ואמרין איתון חמון יעקב חסידא דאיקונין די ליה קביעא בכורסי יקרא ....
 
ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע עד סוף השמים והנה שני המלאכים שהלכו לסדום וסולקו ממקומם כי גילו מסודות רבונו של עולם, היו מטלטלים והולכים עד זמן יציאת יעקב מבית אביו. הם ליוו אותו בחסד עד בית אל ובאותו היום עלו לשמי מרום וענו ואמרו : בואו וראו יעקב החסיד, שדיוקנו קבוע בכיסא הכבוד....  
 
 
מדרש רבה בראשית פרשה סח פסקה יב
(יב) ויחלום והנה סולם...
 
מדרש רבה בראשית פרשה סח פסקה יד
והנה מלאכי אלהים עולים שנים ויורדים שנים: אלו שרי ארבע מלכיות ששלטנותן גומרת בהן. עולים ויורדים - יורדים ועולים אין כתיב כאן אלא עולים ויורדים: עולין הם ועליה תהא להם, אלא שכל אחד ירוד מחבירו. כתיב הוא צלמא ראשיה די דהב חדוהי ודרעוהי די כסף  וגו`: בבל למעלה מכולם כדכתיב אנת הוא רישא די דהבא וכתיב ובתרך תקום מלכא אחרי ארע מינך וכתיב ומלכו תליתאה אחרי די נחשא וכתיב בסיפא ואצבעת רגליה  מנהון פרזל ומנהון חסף מן קצת מלכוותא תהוי תקיפא ומינה תהוי תבירא
 
מדרש רבה בראשית פרשה סט פסקה ג
 
מדרש רבה בראשית פרשה סט פסקה ז
א"ר יהודה בר` סימון, הסולם הזה עומד בבית המקדש ושיפועו מגיע עד בית אל. מ"ט? ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה - ויקרא שם המקום ההוא בית אל.
אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים - א"ר אחא עתיד השער הזה להפתח להרבה צדיקים כיוצא בך.
א"ר שמעון בן יוחאי: אין בית המקדש של מעלן גבוה מבית המקדש של מטן אלא י"ח מיל. מ"ט? וזה שער השמים - מנין וז"ה.
ד"א, מלמד שהראה הקב"ה ליעקב בית המקדש בנוי וחרב ובנוי: ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה - זה בנוי המד"א (תהלים סח) נורא אלהים ממקדשיך; ואין זה - הרי חרב כמד"א   (איכה ה) על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו; כי אם בית אלהים - בנוי ומשוכלל לעתיד לבא כמד"א (תהלים קמז) כי חזק בריחי שעריך:
 
תלמוד בבלי מסכת חולין דף צא/ב
אמר ר` יצחק, שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, וכתיב ויפגע במקום. כי מטא לחרן! אמר, אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. כד יהיב דעתיה למיהדר. קפצה ליה ארעא, מיד ויפגע במקום. כד צלי בעי למיהדר, אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש. כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן  - אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת, עלי יניח צדיק זה ראשו. תנא: וכולן נבלעו באחד.  ויחלום והנה סולם מוצב ארצה - תנא: כמה רחבו של סולם? שמונת אלפים פרסאות דכתיב והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו עולים שנים ויורדים שנים. וכי פגעו בהדי הדדי הוו להו ארבעה וכתיב ביה במלאך וגויתו כתרשיש וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו. תנא: עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה בעו לסכוניה. מיד והנה ה` נצב עליו. אמר רבי שמעון בן לקיש, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו. כאדם שמניף על בנו.
הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו` מאי רבותיה? אמר רבי יצחק, מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו שתהא נוחה ליכבש לבניו
 
 
פרקי היכלות רבתי פרק יא אות ב
ב והעידו להם מה עדות אתם רואים מה אני עושה לקלסתר פניו של יעקב אביכם שהיא חקוקה על כסא כבודי כי בשעה שאתם אומרים לפני קדוש קדוש קדוש כורע אני עליה ומנשקה ומחבבה ומגפפה וידי על זרועותי בשעה שאתם אומרים לפני קדוש קדוש קדוש ה` וגו`: