מאמר -

עגל הזהב


מחברים: ג`ו מילגרום ויואל דומן







עגל הזהב



קישור אל נושא זה באתר רואים את הקולות


מכל המעידות של עם ישראל במהלך נדודיו במדבר, מהווה פרשת עגל הזהב החמורה ביותר. אך קיבלו את עשרת הדברות בסיני, שבהם מובלט איסור "פסל ומסכה", ובני ישראל כבר כפו על אהרון:

קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו
שמות ל"ב 1

כיצד ניתן להסביר חוסר אמונה זו? הכתוב מציין שדרישת העם באה בעקבות היעדרותו הממושכת של משה—המנהיג, המושיע, המחוקק, הנביא—שעלה אל פסגת הר סיני לקבל את התורה. כלומר, העם, שאמנם השתחרר מן העבדות במצרים אך, כנראה, לא מדפוסי החשיבה של עבדים, נבהל מאובדן מנהיגות, אנושית ורוחנית כאחת. ולכן, הם מחפשים תמיכה נפשית ע"פ הדפוסים המוכרים להם ממצרים, הידועה בשל ריבוי אליליהם, על צורותיהם המיוחדות ופסליהם האין ספור.

באופן טבעי, שימשה פרשה זו נושא לטיפולים אמנותים רבים ביותר, בגלל דרמטיות המעשה והתיאור ובגלל עצם העיסוק בו בהמחשה ובתיאור גופני. עלינו לעיין ביצירות האמנותיות הללו מתוך שתי זויות עיקריות:

• כיצד הבינו האמנים השונים את האירוע המביש הזה?
• מה המשמעות המקורית של עגל הזהב בפרט ושל פסלים בכלל?









הרקע מן המזרח הקדום

מן הארכיאולוגיה של המזרח הקדום, מתברר כי התרבות החומרית המקראית הושפעה משתי תרבויות אדירות – מצרים ובבל/אשור – שלא סגדו לרעיון מופשט כמו אלהי ישראל, אלא לדמויות גשמיות של פריון וכוח. האלים תוארו לרוב בדמות אדם, ולכל אחד היה כלי תחבורה וסמל לתפקידו. אל מזג האויר, למשל, אחז בידיו חצי ברק. אל השמש מצדו לבש קרני אור. אחת מן הדוגמאות המרשימות ביותר באשר לכלי התחבורה היא תבליט אשורי זה, הנמצא בגבול עירק ותורכיה – כל אל רוכב/עומד על גבי הרכב שלו. במזרח הקדום הרכב הפופולרי ביותר היה – העגל! ומדוע דווקא עגל? כיוון שהוא מסמל יותר מכל חיה אחרת את הפוריות ואת העוצמה.


תהלוכת האלים האשוריים, מלטאי, תורכיה, 704 - 681 לפנה"ס

תהלוכת האלים האשוריים, מלטאי, תורכיה, 704 – 681 לפנה"ס

לכן, לא פלא שבצער לו, בחר עם ישראל גם הוא בעגל לסמל את האל והמנהיג הנעדרים. מתוך עיון בתבליט זה ובחפצי פולחן נוספים מכל רחבי המזרח הקדום, מסתבר כי עגל הזהב המקראי לא נועד לדמות את האל עצמו, אלא את חיית הסמל שלו. אך כפי שמסביר הפרשן רד"ק (רבי דוד קמחי) בהתייחסו אל עגלי הזהב של ירבעם בן נבט (מלכים א` י"ב), עם ישראל הפך את כלי התחבורה לנושא הסגידה עצמו—כפי שקורא בדתות רבות, כאשר ציור או פסל הנועד לסמל את האלוהות זוכה להערצת המאמינים. וגם בעולם החילוני המודרני התופעה ניכרת: לדוגמה, הכסף הופך מאמצעי למטרה בפני עצמה. על כן, הביטוי "עגל הזהב" היה למושג נפוץ גם בימינו, לציין סגידה לערכים נחותים.


דובי קיך, העגל החדש, 2002

דובי קיך, העגל החדש, 2002









העגל בימי הביניים – מדרש יהודי ואמנות נוצרית

תיאורי העגל עברו גלגולים רבים בימי הביניים. אמנים נוצרים הרבו לתאר את חטא העגל ליד תיאור מתן תורה, כדי להדגיש את חוסר הנאמנות וכפיות הטובה של עם ישראל. התצלום למטה הוא של טיפול משונה באופן מיוחד, הנמצא בכותרת עמוד בכנסייה צרפתית בעיר וֶזליי, מן המאה ה12.


עגל הזהב, כנסיית מנזר מריה מגדלנה, וזליי, צרפת, המאה ה12

עגל הזהב, כנסיית מנזר מריה מגדלנה, וזליי, צרפת, המאה ה12

משמאל לעגל, דמות אחת מניפה את לוחות הברית, וברור לפיכך שמדובר במשה, היורד מן ההר ורואה את עבודת העגל (שמות ל"ב 19):

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר

מימין לעגל, דמות נוספת נושאת שה על כתפיה. מסתבר שזהו אהרן, הכהן הגדול, האחראי על הפולחן כבר בתקופה הנדודים במדבר סיני, העומד להעלות קרבן. תפקידו בפרשת העגל, כיוצר הפסל, בעייתי מאד, כפי שמשתקף בנסיונות המדרש להצדיק אותו.

אך המרכיב הבולט בכותרת מוֶזליי הוא דמות מבהילה העומדת על גבי העגל. למעשה, עיון בכותרת מראה כי אותה דמות, בעלת רגלי ציפור טרף ושער פרוע, יוצאת מתוך לוע העגל. אמנם מדובר ביצירה נוצרית מובהקת, אך מסתבר כי הדמות המוזרה הזאת מתפרשת דווקא מתוך המדרש היהודי הפופולרי בימי הביניים, פרקי דרבי אליעזר. זהו סמאל, כלומר, השטן, שנכנס לתוך הפסל והשמיע קולות געיה! המדרש נותן ביטוי לדמיון היהודי לגבי הסיפור והחפץ ובא להסביר את כוחו של פסל דומם על עם ישראל—הפסל דיבר, בזכות השטן. וכתוצאה מהתרערבות הכוח הדמוני הזה, המתפקד כמעין סוס טרויאני בכך שיש בתוך הפסל ישות מסוכנת, המנהיגות האנושית, משה ואהרון, נדחקים הצידה.









קריאות שונות של התנהגות העם

נפנה עכשיו לתגובת הקהל. שתי התמונות למטה, שצויירו בערך באותן השנים, מייצגות שתי גישות שונות בתכלית להתנהגות עם ישראל בפרשת העגל.


ג`יימס טיסו, עגל הזהב, 1904

ג`יימס טיסו, עגל הזהב, 1904


אמיל נולדה, עגל הזהב, 1910

אמיל נולדה, עגל הזהב, 1910

מימין, ציור של הצייר הצרפתי ג`יימס טיסו מ-1904. משמאל, ציור של הצייר הגרמני אמיל נולדה, מ-1910.
אצל טיסו, הקהל מורכב בעיקר מגברים עטויי טליתות; הם עובדים את הפסל בפרישת ידיים ובהשתחויה, באוירה של יראה וקדושה. לעומת זאת, בציור של נולדה, המתאפיין בצבעים עזים, בתנועה פרועה ובעירום, הקהל המורכב מנשים וגברים נראה כבאקסטזה פורקת עול, מעין אורגיה. למעשה, חלק ניכר מן הציורים של פרשת העגל מתאר את הקהל באופן דומה. הבסיס לשני התיאורים הללו נמצא בכתוב (שמות ל"ב 5 -6):

וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה` מָחָר:
וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק

מצד אחד, ישנם בכתוב אלמנטים של דרכי הפולחן המקובלות בימי המקרא (מזבח, עולות, שלמים). מצד שני, ישנם מרכיבים החורגים מן הפולחן הרגיל (צחוק ומחול – פסוק 19, למעלה); פרשנותו של רש"י עוד מחזקת את רושם המשתקף אצל נולדה ואחרים.









עבודת אלילים עתיקה ומודרנית

לבסוף, נעיין בציור של פיליפינו ליפי, צייר איטלקי מן המאה ה – 15.


פיליפינו ליפי, הסגידה לאל אפיס, 1500 בקרוב

פיליפינו ליפי, הסגידה לאל אפיס, 1500 בקרוב


למעשה התמונה הזאת אינה מכונה "עבודת עגל הזהב" אלא "עבודת האל המצרי אפיס". האל אפיס או הפי מוזכר בתעודות מצריות קדומות מאד, אך חשיבותו ניכרת במיוחד בתקופת הממלכה החדשה (1500 – 1000 לפנה"ס). הוא מתואר תמיד כשור ומזוהה עם האל הבורא, פתח. הסהר על כתף השור המעופף של ליפי הוא מסימני ההיכר של אפיס, לפי המקורות המצריים .

מסתבר כי ליפי הכיר את עבודת אפיס מתוך כתבי הרומאים על דת המצרים שזכו לעניין רב תקופת הרנסאנס. אותה עבודה היתה מלווה במוסיקה, ריקוד, השתוללות והתרוממות הנפש, ועל כן העגל מעופף. נראה כי ליפי הסיק שעבודת העגל במקרא היתה אימוץ הדת והפולחן המצרי – עבודת אלילים ממש. הזיהוי בין עגל הזהב לבין אלילי מצרים מופיע גם במקורות מדרשיים.

אך אפשר להגיד שכל נסיון לתאר את אלהים באופן מוחשי הוא טעות. הכומר והפילוסוף המודרני תומס מרטון אמר שזהו הצילום היחיד הידוע של אלהים; סתם ולא פירש.

תומס מרטון, תצלום היחיד הידוע של אלהים, שנות ה60

תומס מרטון, תצלום היחיד הידוע של אלהים, שנות ה60


כתשובה לשאלה מה אלוהי בוו כזה, אפשר לענות שהוא יכול לרומם אותנו ולחלץ אותנו, שלא ברור מאיפה הוא בא, שהוא יכול גם להכאיב.




אך נראה כמרטון התכוון כי כל תיאור חזותי או מילולי של אלהים הוא רק חלקי ולקוי (במקרה הטוב). מהי עבודת אלילים? האמונה כי תיאור חלקי כזה הוא שלם.



מקורות למאמר:

פרקי דרבי אליעזר פרק מד
לאחר ארבעים יום שכחו את אלהיהם ואמרו לאהרן, "המצריים היו נושאין את אלהיהם ומשוררין ומזמרין לפניו ורואין אותו לפניהם. קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כשקוץ המצריים ונראה אותו לפנינו שנ` קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כשקו"ץ." הלכו להם אצל עושי דברו של משה ואהרן וחור בן אחותו. ... ולפי שהיה חור משבט יהודה מגדולי הדור התחיל מוכיח את ישראל בדברים קשים, כזבים שבישראל עמדו עליו והרגוהו. וראה אהרן לחור שנהרג ובנה מזבח להם שנ` וירא אהרן ויבן מזבח לפניו. מה ראה? ראה שנהרג חור בן אהרן ובנה להם מזבח שנ` ויבן מזבח
דן אהרן דין בינו לבין עצמו אמ`, אם אני אומ` לישראל תנו לי כסף וזהב מיד הם מביאים. אלא הריני אומ` להם, תנו לי נזמי נשיכם ונזמי בניכם ובנותיכם, והיה הדבר בטל ממנו. שמעו הנשים ולא קבלו עליהם ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להם, אתם רוצים לעשות שקוץ ותועבה שאין בו כח להציל? לא שמעו להם. ונתן הב"ה שכרן של נשים בעה"ז ובעה"ב. ומה שכר נתן להם לעה"ב לעה"ז? שהן משמרות ראשי חדשים שנ` המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעורייך.
ראו האנשים שלא קבלו הנשים ליתן את נזמיהן לבעליהן ... ופרקו את נזמיהם שבאזניהם ונתנו שנ` ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם. באזני נשיהם אין כתיב כאן אלא באזניהם.
ומצא אהרן בין הנזמים ציץ של זהב אחד כתוב עליו שם הקדש וחרות עליו כצורת עגל ואותו לבד השליך לכור של אש שנ` ויצא העגל הזה.

ויצא העגל הזה גועה וראו אותו כל ישראל ותעו אחריו. ר` יהודה אומ`
, סמאל נכנס והיה גועה להתעות את ישראל שנ`,ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו.
וראו כל ישראל את העגל ותעו אחריו וישתחוו לו ויזבחו לו. אמ` הב"ה למשה, שכחו ישראל לכח גבורתי שעשיתי עמהם במצרים ועל ים סוף ועשו להם ע"ז. אמ` הב"ה למשה, לך רד מנחלתך כי כרו להם שוחה. אמ` משה לפני הב"ה, רבון כל העולמים עד שלא חטאו ישראל לפניך היית קורא אותם עמי שנ`,והוצאתי את צבאותי את עמי. ועכשו שחטאו לפניך אתה אומ` לי,לך רד כי שיחת עמך - עמך הם ולא עמי שנ`,והם עמך ונחלתך.
ולקח משם את הלוחות והיה יורד והיו הלוחות סובלין את עמ"י עצמן ואת משה עצמו עמן. וכשראו העגל ואת המחולות ברחו הכתובים מעל הלוחות, נמצאו כבדים על ידו משה ולא היה משה יכול לסבול את עצמו ולא את הלוחות והשליכן מידו ונשתברו תחת ההר שנ`,ויחר למשה. אמ` משה לאהרן, מה עשית לעם הזה ופרעת אותם כאשה פרועה מזנות? אמ` לו, ראיתי מה שעשו לחור ונתייראתי הרבה מאד. ר` או`, לא נשתתכו הנשיאים למעשה שנ`,ואל אצילי בני ישראל לא שלח מש"ה ידו. לפי` זכו לראות פני השכינה שנ`,ויראו את אלהי ישראל.
ר` יהודה אומ`, אף שבט לוי לא שתף עצמו במעשה העגל שנ`,ויעמוד משה בשער המחנה וכו`. ראה משה את שבט לוי שלא נשתתף עמהם ונתגבר בכחו ולקח את העגל ושרפו באש וכתתו כעפר ארץ וזרקו על פני המים שנ`,ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק לעפר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל. והיה משקה את ישראל וכל מי שנשק את העגל, היו שפתותיו נתפשות מהזהב ושבט לוי היו הורגים אותו עד שנפלו מישראל כשלשת אלפי איש שנ`,ויפלו מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש.
שלח הב"ה חמשה מלאכים להשחית את ישראל ואלו הן: קצף אף חימה משחית וחרון. שמע משה ויצא לקראת אברהם יצחק ויעקב אל מערת המכפלה. אמ` להם, אם אתם מבני העה"ב, עמדו לפני בשעה הזאת שהרי בניכם נתנו לטבחה כצאן ושם עמדו לפניו אברהם ויצחק ויעקב אמ` משה לפני הב"ה רבון כל העולמים - לא כך נשבעת לנו להרבות זרעכם כככבי השמים שנ`,זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך. ובזכות שלשה אבות הללו, נעצרו שלשה מלאכי חבלה  - קצף אף חימה - ונשתיירו שנים - חרון ומשחית. אמ` משה לפני הב"ה, רבון כל העולמים, למען השבועה אשר נשבעת להם כך עצור משחית מישראל. ונעצר המשחית שנ`,והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו. ועוד אמ` משה לפני הב"ה, רבון כל העולמים, למען שמך הגדול והקדוש שהודעת לי, עצור חרון אף מישראל שנ`,שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך.
מה עשה משה? חפר בארץ כבית דירה גדולה בנחלת בני גד וטמן את חרון אף בארץ כאדם שהוא חבוש בבית האסורים. ובכל זמן שהיו חוטאין היה עולה ופועל בפיו לנשוך ברוחו להשחית את ישראל והיה משה מזכיר עליו את השם ומורידו למטה לארץ. לפי` נקרא שמו פעור. וכשמת משה מה עשה הב"ה? נתן את קברו כנגדן, וכל זמן שהם חוטאין והוא רוצה לעלות ולפעור את פיו ולנשוך ברוחו להשחית את ישראל והוא רואה את קברו של משה כנגדו, הוא מתפחד ויורד למטה לארץ. ולכך נאמ`,ויקבור אותו בגיא מול בית פעור:
 
מדרש תנחומא כי תשא פרק יט
(יט) וירא העם כי בושש משה - בא שש שעות, נתכנסו ארבעים אלף שעלו עם ישראל ושני חרטומי מצרים עמהם ושמותם יונו"ס ויומברו"ס שהיו עושין לפני פרעה כל אותם כשפים כמו שכתוב (שמות ז) ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם. ונקהלו כלם על אהרן שנאמר ויקהל העם על אהרן ויאמר וגו` שמשה שוב אינו יורד כבר. ואותו היום יום ארבעים היה בשש שעות ביום. אמרו להם אהרן וחור עכשיו יורד מן ההר. לא השגיחו ויש אומרים שעמד שטן והראה להם דמות מטתו מן ההר ממה שאמרו כי זה משה האיש. מיד עמד חור וגער בהם, עמדו עליו והרגוהו. כשראה אהרן כך נתירא והתחיל מעסיקן בדברים והם אומרים לו קום עשה לנו אלהים. והכל גלוי לפני מי שאמר והיה העולם מה הם מבקשים.
אמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם. אמר אהרן להם דבר קשה שהנשים מתעכבות בו, שהם ראו כל הנסים והגבורות שעשה הקב"ה במצרים ובים ובסיני. הלכו אצל הנשים עמדו עליהם ואמרו ח"ו שנכפור בהקב"ה שעשה לנו כל הנסים וגבורות האלו ונעשה ע"ז כיון שלא שמעו להם מה כתיב שם, ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב."אשר באזני נשיהם" לא נאמר, אלא אשר באזניהם.
א"ר ירמיה, כשהביאו הנזמים תלה אהרן עיניו לשמים ואמר,אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכג). אתה יודע את כל המחשבות שבעל כרחי אני עושה.
השליך לאש ובאו החרטומים ועשו בחרטומיהם.
ויש אומרים שמיכה היה שנתמכמך בבניןמה שהציל משה מן הלבנים, נטל הלוח שכתב עליו משה כשהעלה ארונו של יוסף.
השליכו תוך הכור בין הנזמים ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע.
התחילו אומרים אלה אלהיך ישראל. פתחו מלאכי השרת ואמרו,שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים (תהלים קו). מה עשה אהרן? אמר, ידחה הדבר עד למחר שנאמר, ויקרא אהרן ויאמר חג לה` מחר. ורוח הקודש צוחת,מהרו שכחו מעשיו. אמר הקב"ה, בעוה"ז על ידי יצר חטאתם; לעתיד אני עוקרו מכם שנאמר (יחזקאל לז),והסירותי את לב האבן מבשרכם:
 
מדרש רבה במדבר פרשה כא פסקה י
(י) ותקרבנה בנות צלפחד  - אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר,ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו` והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל.
 
 מדרש רבה שמות פרשה נא פסקה ח
והיה משה בסיני מקבל את התורה הלכו אצל אהרן ואמרו לו (שמות לב), עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. אמר להם אהרן, אתמול אמרתם כל אשר דבר ה` נעשה. ועתה אתם אומרים, קום עשה לנו אלהים. ראה שהרגו לחור ונתיירא. אמר להם, פרקו נזמי הזהב מיד ויתפרקו.
והיו כל העם נותנין לו עד שאמר להם, דייכם. וכן משה הוכיחן (דברים א) ולבן וחצרות ודי זהב -משל לבחור שנכנס למדינה, ראה אותם גובין צדקה ואמרו לו, תן והיה נותן עד שאמרו לו, דייך. הלך מעט וראה אותם גובין לתיטרון. אמרו לו, תן והיה נותן עד שאמרו לו, דייך. כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שאמר להם, די ונדבו זהב למשכן עד שאמר להם, די שנאמר (שמות לו), והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. אמר הקב"ה, יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. אמר הקב"ה לישראל, בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך. עכשיו שעשיתם המשכן, באלה אני מתרצה לכם.
 
ספר תהילים פרק קו
(יט) יעשו עגל בחרב וישתחוו למסכה:
(כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אכל עשב:
(כא) שכחו אל מושיעם עשה גדלות במצרים:
(כב) נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף:
(כג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית:
 
 רד"ק על מלכים א פרק יב פסוק ל
(ל) לחטאת - כי מתחלה לא אמר ירבעם כי לשם ע"ג היה עושה אותם אלא לשם האל ואחר כך שב הדבר ההוא והיה לחטאת שקבלוהו באלוה וממנו יצאו לאלהים אחרים ככל הגוים לפיכך אמר ויהי הדבר הזה לחטאת
 
רש"י על שמות פרק לב פסוק ו
(ו) וישכימו - השטן זרזם כדי שיחטאו:
 לצחק - יש במשמע הזה גלוי עריות כמו שנאמר (בראשית לט) לצחק בי ושפיכות דמים כמו שנאמר (שמואל ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו אף כאן נהרג חור: