מאמר -

יהודה ותמר


מחברים: ג'ו מילגרום ויואל דומן







הקדמה

רצף סיפורי יוסף נקטע במפתיע, ופרק ל"ח מציג מוקד סיפורי חדש ואתו דמויות חדשות:

 

יהודה – בנם הרביעי של יעקב ולאה, אשר לא מכבר הציל את יוסף ממוות ודאי בכך שמכר אותו לעבדות

חירה העדולמי – שכנו וידידו החדש של יהודה

שוע – איש כנעני, חותן יהודה

"בת שוע" – אשת יהודה

ער – בנו הבכור של יהודה

אונן – בנו השני של יהודה

שלה – בנו הצעיר של יהודה

תמר – אשת ער

 

יהודה עזב את ביתו ואת כל הקשרים המשפחתיים, נשא אישה כנענית והוליד שלושה בנים. כהרף עין הוא משיא את בכורו, ער, לתמר, אישה שדבר לא ידוע לנו על אודותיה, למעט העובדה שהיא מתאלמנת מיד, מכיוון שער היה "רע בעיני ה' וימיתהו ה' " (ל"ח 7). על פי חוקי הייבום, על גיסהּ, אונן, חובה לבוא אל אשת אחיו ולייבם אותה וזאת כי עליו להקים זרע לאחיו. אונן מסרב להוליד ילד שלא יישא את שמו אלא את שם אחיו המת ותגובת האל "וימת גם אותו" (ל"ח 10). יהודה, ששכל שני בנים, מונע מתמר את צעיר בניו, שלה, בתואנה ששלה צעיר מדיי, אך אנו יודעים שהוא פוחד שתמר תביא גם למותו של בנו האחרון. תמר נשלחת לבית אביה, שם היא לובשת את בגדי אלמנותה, מחכה לשווא ששלה יבוא לקחתה לו לאישה.

 

והשנים עוברות. תמר מנצלת הזדמנות להשיג את מה שניטל ממנה – האפשרות ללדת ילד למשפחת בעלה. תמר שומעת שחמיה, יהודה שהתאלמן ומגיע לבית חירה העדולמי לגז הצאן, ומשערת שלאלמן הטרי יש צרכים שלא סופקו. היא לובשת בגדים שמסתירים את זהותה, מתכסה בצעיף ויוצאת לחוצות, מוסתרת אך נראית היטב. יהודה הסיק את המסקנה המתבקשת מבגדיה וממיקומה, "ויחשבהָ לזונה" (ל"ח 15), ולאחר משא ומתן על השכר שתקבל עבור שירותיה עומדת העסקה להתבצע. אולם השכר היה גדי עזים שיגיע מהגז, ותמר מבקשת ערבון עד שיהודה יבוא עם השכר המובטח, והוא נותן לה, לבקשתה, את חותמו, פתילו ומטהו.

 

העסקה מתבצעת. תמר חוזרת ולובשת את בגדי אלמנותה. וכך, לא במפתיע, כשמגיע חירה העדולמי

לשלם לאישה את שכרה – גדי העזים – הוא לא מוצא אותה ויהודה רואה עצמו פטור מהחוב.

 

שלושה חודשים חולפים והשמועה מגיעה לאוזניו של יהודה שתמר כלתו, שהייתה אמורה לשבת בתומתה ולהמתין לנישואיה לשלה – הרה! יהודה הנסער ממהר לחרוץ את גזר דינה "הוציאוה ותישרף!" (ל"ח 24). בדרכה למוקד מוציאה תמר את הערבונות שנתן לה יהודה ואומרת "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" (ל"ח 25). יהודה מזהה את החפצים, מכיר באחריותו ומודיע ברבים "צדקה ממני" (ל"ח 26).

 

לימים יולדת תמר את התאומים פרץ וזרח, זרע ליהודה וחלק משרשרת הדורות שחוליה בה היה דויד.

 

הרבה חידות בסיפור זה:

 

  1. למה עזב יהודה את משפחתו?
  2. מה עשה ער שהפכו ל"רע בעיני ה'"?
  3. למה אונן אינו רוצה להעמיד זרה לאחיו?
  4. איך תכנן יהודה לחלץ את עצמו מחובתו להשיא את תמר לשלה?
  5. איך תכננה תמר לחלץ את עצמה מהשערורייה הבלתי נמנעת שהריונה יחולל?
  6. איך אפשר שיהודה לא זיהה את תמר?
  7. למה הרשה יהודה לתמר לקבוע מה יהיה העירבון בעבור שירותיה?
  8. למה בחרה תמר דווקא בפריטים אלה?
  9. בסיפור המקראי מכונה תמר "זונה" וגם "קדשה". מה היחס בין שני הכינויים האלה?
  10. מדוע נגזר שתמר תעלה על המוקד?

 

בנוסף לחידות הנקודתיות הללו, יש גם שאלות גדולות יותר לגבי סיפור זה. למה מופיע הסיפור זה באמצע סיפור יוסף, בלי שיהיה לו קשר סיבתי או דרמטי לסיפורים אלה? מה משמעותו של סיפור יהודה ותמר? האם הסופר התכוון שנעריץ את תמר? והאם הוא התכוון לנזוף ביהודה? האם זהו סיפור על הסכנה שבנישואין עם בני עם אחר? מה הקשר שבין סיפור זה למגילת רות, סיפורי דויד, וכיו"ב?

 

המדרש מתייחס לרבות מהתמיהות הללו. בעוד שחוקרים מודרניים רואים בסיפור זה טקסט אנטי-יהודאי, הן במקורו והן בכוונתו, הפרשנות המסורתית נוהגת לצאת להגנתו של יהודה. אף שבכל דמות מקראית יש פגמים, המדרש רואה בהן דמויות אידיאליות. אפשר שהמסורות הצדיקו את יהודה שכן הוא הפך להתגלמות העם היהודי לאחר גלות עשרת השבטים שעקבותיהם נעלמו. כמו כן, יהודה הוא זה שממנו ייצא המשיח ומשום כך המדרש מצדיק את מעשיו בסיפור ומתעלם מחולשותיו או מטשטש אותן. בד בבד, תמר הופכת במדרש לדמות חסודה שמוצאה שמי, עד כדי כך שאנו משתכנעים שהסיפור נועד להראות כיצד שושלת דויד עוברת דרך אישה כשרה, למרות עזיבתו אל יהודה את השבט.

 

כשאנו פונים להתבונן ביצירות האמנות המבוססות על הסיפור, נגלה שהאמנים התמודדו עם שאלותיהם הם, ואלה אינן בהכרח השאלות ששאלנו כאן. נראה שהחלקים המוקדמים של הסיפור לא עניינו אותם, והשאלות בדבר עזיבת השבט, נישואיו של יהודה ומות שניים מבניו לא היו בראש מעייניהם. אוסף האמנות שלנו מתחיל ביהודה שניגש לאישה לא מזוהה ומציע לה הצעה. היו אמנים שהתמקדו בתוכן הרגשי של המפגש בין יהודה ותמר, ועל הרגשות שהמקרא לא הביע. אחרים פשוט ראו בו סיפור עסיסי לטבול בו מכחול, לחשוף את החבוי ולהסתיר את הגלוי.

 









החבוי והגלוי

ההתעניינות החזותית מתחילה בהכנותיה של תמר למעשה.

 


א. אפריל, 1990

ר. קראמב, 2009

 

בציור של אהרון אפריל, תמר פושטת את בגדי אלמנותה (ל"ח 14), ועושה זאת בכריעה, אולי כרמז לכוונותיה באשר ליהודה. אף שגופה הצעיר חשוף, פניה נסתרות. הגוף יכול להיות גופה של כל אישה, אבל הפנים הם זהותה האישית, והאמן מגונן על זהות זו. מנגד, גישתו של רוברט קרומב היא וולגרית. בסגנון הקומיקס הידוע שלו, הוא משתעשע בדמותה של תמר כאמזונה – פניה וגופה גלויים, והיא תחמנית וסקסית.

 

רוב יצירות האמנות המתייחסות לסיפורנו עוסקות בפגישתם של יהודה ותמר, אך בכל אחת מהן גישה שונה לאירוע ולטקסט, במיוחד בכל הקשור לחשיפה ולכיסוי:

 

וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה: וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ: וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי (ל"ח 16-14).

 

האמנים נתנו דרור ליצריהם כשקראו את הטקסט הזה.

 

בתנ"ך אלבה, תמר מכוסה מכף רגל עד ראש ואי אפשר לזהותה כדמות נשית.

 


תנ"ך אלבה, 1430

 

למעשה – מי שחשוף הוא יהודה, העומד בתחתונים ומציע לתמר את שלושת החפצים כעירבון. המטה שבידו פאלי במובהק, והחותם הוא טבעת המונחת על האדמה ליד תמר. החפץ הבעייתי הוא הפתיל, חפץ שזכה לפירושים שונים.

 

  • בוולגטה, תרגום התנ"ך ללטינית, המילה היא armilla – צמיד או ענק לצוואר.
  • אונקלוס, בתרגום התורה לארמית, קרא לו שושיפא, מילה שפירושה אדרת.
  • התרגום לארמית המכונה פסיבדו-יונתן מתייחס לחוטא – חוט או חבל דק.
  • בתנ"ך אסקוריה מספרד של המאה הארבע-עשרה או חמש-עשרה המונח הוא alhareme – סרט, תרבוש או אדרת וגם suario – מפית.
  • בתנ"ך פררה, תרגום ללדינו משנת 1553, תרגום המילה "פתיל" הוא מעיל (manto).
  • בתנ"ך אלבה הפתיל הוא אדרת, ובתרגום לספרדית – capa.

 

 

בהמשך נשוב לחפץ זה ולחשיבותו בסיפור.

 

בציור של שאגאל, פניה של תמר מולטות, וגופה עטוף כגופה של בובת תצוגה. . יהודה, דק כמקל, יצטרך להיאבק כדי לחדור את שכבות המגן שלה.

 


מ. שאגאל, 1960

 

 

 









מתי והיכן החלה החשיפה?

סצנת הזיווג הייתה חביבה על ציירים הולנדיים במאה השבע-עשרה ועל כל מי שהושפעו מהם.

 

וילם דרוסט היה תלמידו של רמברנדט, והוא האנושי והרגיש ביותר בין ציירי הקטע הזה.. תמר לבושה בקפידה אבל הצעיף המכסה את פניה אינה אלא מעטה טקסי, שכן פניה נראות בבירור דרכה. יהודה עדין ומעודן, ידו הימנית נוגעת בתמר בהססנות. אם אמנם הוא עומד להציע משהו, הוא עושה זאת לאט ובסבלנות.

 


ו. דרוסט, 1650 בקירוב

 


א. דה גלדר, 1700 בקירוב

ר. מקבי, 2005

 

הצייר ארט דה גלדר צייר מספר גרסות של הסצנה, ובזו שלפנינו צעיף מכסה את פניה של תמר, אך החלק העליון של שמלתה פתוח ומפתה. המשחק כאן תוקפני – המטה של יהודה מוכן, ידו הימנית תופסת בברכה של תמר וידה השמאלית הודפת אותה. בה בעת, ביד ימין היא מנהלת משא ומתן.

 

ריצ'רד מקבי הוא יהודי דתי שהציור שלו מושפע מזה של דה גלדר. הצעיף שעל פניה של תמר התארך כאן להינומה של ממש, והמטה נעלם מידו של יהודה. להפתעתנו, בציור זה יהודה הוא חסיד. איך משפיעה עובדה זו על משמעות הציור ועל הפרשנות שהוא מציע לסיפור המקראי?

 

בעבודות רבות, הצבע הוא היוצר את התוכן הרגשי. לא כך בעבודתו של ד' בנט שיצר רגש בשחור ולבן.

 


ד. בנט

 

תהינו מה יקרה אם נהפוך את סדר הצבעים, וכשעשינו זאת, נפתח לפנינו נרטיב שונה לחלוטין. ראינו הזדמנות לפרש את הטקסט ואת האמנות על פי עקרון הגלוי והסמוי, וכך נתבונן עכשיו בציור של בנט.

 

 

לדעתנו, הציור הראשון שבנט צייר היה שחור על גבי לבן (ימין). בציור זה נראית תמר כאישה בדואית לבושה שחורים, אם כי על פי הטקסט המקראי היא הסירה את בגדי אלמנותה. פניה מכוסות חלקית ומוסבות מיהודה. עיניה מכוסות ואילו עיניו של יהודה פתוחות לרווחה והוא מביט בה מאחור. לתמר עגילים גדולים וצעיף מעוטר. יהודה לבוש בגדי חגיגיים, וידו השמאלית מושטת לעבר תמר. גרסה זו נראית כאיור מדויקת של הסיפור.

 

בגרסה ההפוכה ("המקורית", משמאל), רב הנעלם על הידוע. תמר לבושה בשמלה לבנה בוהקת, ניגוד מוחלט לבגדי האלמנות. פניה, כמו גם פניו של יהודה, נעלמים אל תוך הרקע השחור. אף כי הבגד המפואר של יהודה בולט בקדמה הציור, הרי שאנחנו מתמקדים בזוהרה של תמר. הרקע השחור מקבל צורה מסתורית והוא חוצץ בין שניהם. הציור של בנט הוא מדרש על הסיפור המקראי, ומעיר ומאיר את הגלוי והנסתר, הלבוש והעירום של הסיפור המקורי.

 

בתחילת המאה השמונה-עשרה עסק הצייר ג'רארד הויט בגילוי וכיסוי, ועשה זאת כשהבדיל בין מה שאנו, הצופים רואים ומה שיהודה ראה.

 


ג'. הויט, 1728

 

תמר, תחת בד סוכך, חבויה למחצה ממבטו של יהודה. אנו הצופים רואים אותה, מעורטלת משהו. זרועה הימנית וזרועו הימנית נראים כמתמזגים על המטה, המחבר בין שני חלקי התמונה.

 

 









שתי תמונות מציצניות

 


ורנה, 1840

א. כץ, 2016

 

עברנו כברת דרך מהסמוי אל הגלוי. בין שני הציורים האחרים שנבחן מפרידות כמאה וחמישים שנים. הציור של הוראס ורנה אופייני לגישה האוריינטליסטית לתמונות מקראיות. האוריינטליזם הוא מפלטה של החברה המהוגנת במאה התשע-עשרה, שמשתמשת ב"מזרח המסתורי" כמקום לשחרור המתח המיני. תמר בהירת השער מליטה את פניה, אבל שדה וירכה גלויים לעין הצופים כמו גם לעיניו של יהודה שחום העור. הגמל, עד לעסקה, הוא גם חותם "המזרח התיכון" שאותו מסמלים גם בגדיהם של יהודה ותמר.

 

אבי כץ משליך את הסיפור המקראי אל תוך עולם המדע הבדיוני. הוא מתאר את תמר כיצאנית-חוצנית. יהודה חולף בספינת חלל, ועוצר להציע עסקה ל" אשה הזרה" בלבוש המתגרה. המשא ומתן מתנהל בתנועות ידיים בוטות. הצעיף המכסה את פניה מדגיש את חשיפתה.

 

בשתי היצירות הללו, ובניגוד למה שראינו עד כה, החשיפה הפכה בוטה יותר, מציצנית יותר ואפילו גסה.









שלושה ציורים עכשוויים


מ. זגהה

 

 

מוריס זגהה מאמץ פורמט עגול לציורים שהוא מצייר על נושאים מקראיים בסדרה "מיתוסים ותמורות". המעגל הוא מדרש חזותי דרמטי ביותר, שכן אין בו נקודת מבט מובחנת. העיגול סובב על צירו וכופה על הצופה לראותו מזוויות שונות. היסודות הבולטים בציור זה הם צומת הדרכים והמטה. מקום המפגש של יהודה ותמר , כפי שאנחנו למדים ממספר תרגומים ומפרשים, הוא בפרשת דרכים שבה שתי הדמויות עומדות זו מול זו. אף כי לכאורה מפריד מרחק ביניהן, הן למעשה צמד הפכים. יהודה ערום לגמרי ולראשו רעמת אריה, סמל למעמד המלכותי של השבט שיצא מחלציו. תמר מכוסה כמעט כולה, אך תנוחת הכריעה שלה הופכת אותה לנגישה ביותר. שניהם פושטים את ידיהם, כשידו של כל אחד מציעה משהו (יהודה, קערה עם זרעו ותמר את הפתיל המזהה) והיד השנייה לופתת את המטה, גדול ומוגזם בזכרותו. הכבשים בצדו האחד של המעגל והצמחים בצדו השני הם סמלי פוריות, ובציור של זגהה, המפגש הוא חוזה סמלי המבטיח המשכיות.

 

ארצ'י ראנד יצר סדרת ציורים "תשעה-עשר ציורי גולה", כמספר הברכות בתפילת העמידה. סיפור יהודה ותמר הוא חלק מסדרה זו, אך כיצד קשור סיפור זה לברכה השלישית, קדושת השם? חירה העדולמי, רע יהודה, הולך לבקשת חברו לחפש את הזונה שעליה סיפר לו יהודה, ושואל את המקומיים "איה הקדשה"? ייתכן שראנד יוצר כאן קשר אירוני בין הקדושה שבתפילה לבין הקדשה, שהיא ההפך הגמור.

 


א. רנד, 2002

 

 

כמו בכל הציורים בסדרה זו, שני פסוקים משולבים בציור זה, שסגנונו הוא של ספרות זולה: האחד, "וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ" (13) והשני "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה" (25). פסוקים אלה הם המסגרת לסיומו של הסיפור – ראנד פירש אותם פירוש מילולי, ובה בעת הוציא אותם מהקשרם המקורי. יהודה נראה מטפס במעלה ההר, אלה בידו, ואחריו מלווה האוחז בפנס. יהודה נראה זועם, מראהו כאבי הכלה שמחפש באישון לילה את האיש שפיתה אותה. תמר יושבת ובחיקה תינוק, ירח גדול וזועף מעליה, והוא מוסיף לאווירה הלילית. למרגלותיה של תמר מונח מגן דויד, והוא מעביר אותה לחשכת השואה. הסיפור המקראי של אישה שלוקחת את גורלה בידיה ומתגברת על המכשול הופך למלודרמה של אישה המחביאה את מאהבה הסודי. כך מחביא ראנד את הסיפור המקראי ומגלה את האסוציאציות שלו לסיפור זה.

 

הסיפור כולו מסוכם בעבודת הויטראז' של דיאן בלייר גודפסטור המליטה את עיניה של תמר אך ממקמת עין על הצמיד שהיא עונדת, משחק מילים על מקום המפגש, שהרי תמר ישבה בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה (14).

 


ד. בלייר גודפסטור, 2006

 

 

העיטור שבפינה השמאלית העליונה נראה כאות ', חותם האל. הצורה מוליכה את העין לידה של תמר ולמילה "וישב" , שם הפרשה שבה מופיעה הסיפור שעליה, ומשם לצמיד של תמר. את אגודל יד ימינה אין אנו רואים – היא מחביאה משהו, אינה מגלה את קלפיה. יש כאן רמז לתכנית האלוהית שמתגלה כאן, פנים יפהפיות, שער גולש, רעלה מכסה את עיניה וצעיף את פיה.

 

 

 









עולמו הרגשי של יהודה

היצירה המעניינת ביותר שמצאנו בנושא יהודה ותמר היא של קווין רולי החודר לעולמו הרגשי של יהודה. גישה זו מנוגדת לזו שבכל היצירות שסקרנו עד עתה, שבהן תמר היא הדמות שבה אנו מתמקדים.

 


ק. רולי, אבדן ורמייה


ק. רולי, אבלו של יהודה

 

 


ק. רולי, הלב המתחרט

 

השמות שהעניק רולי לציוריו גם הם פרשנות לסיפור. "אבדן ורמייה", הכותרת להזדווגות של יהודה ותמר, יכול להתפרש ככותרת לסיפורו או לסיפורה. "אבלו של יהודה " היא כותרת המתמקדת רק בו, ודמותה של תמר שולית לתמונה ובתמונה. בציור השלישי, "הלב המתחרט" יהודה נראה כנוע לאחר שהכיר בצדקתה של תמר.

 

בכל שלושת הציורים של רולי, יהודה הוא הדמות המרכזית. זאת ועוד, הצייר מגלה אהדה גדולה ליהודה ורואה בו אדם שנסיבות חייו טלטלוהו, והוא עצמו אינו מוצא את דרכו. יהודה אפוף הצער מבקש נחמה. תמר כמעט ואינה נראית כשהיא שוכבת פרקדן, פיה מכוסה, קולה מושתק. רולי מסביר לנו שיהודה אינו מזהה את תמר משום שהוא ממוקד רק במה שאבד לו. תמר, שיש לה צורך עז להפוך לאם, משמשת ככלי לשאת את הבנים שייוולדו להם.

 

רולי הוא צייר שהוא גם תיאולוג, וכך הוא כותב על ציורי השמן הללו:

 

הסיפור מגיע לסיומו כעבור כמה מאות, ורק אז הכול מתחוור. אם אנו מאמינים בדברים כאלה, הרי שהשושלת הייתה מוכתבת במורשת שהחלה באיש ושמו אברהם והסתיימה במי שנאמר עליו שיהיה המשיח. אם היה ישוע המשיח ואם לאו, לא בסיפור זה יימצא הטיעון, אך ההיסטוריה שלו מרחיקה לאחור בשרשרת שמות שמתוכם רבים אינם מוכרים – יעקב, יכין, מנשה, דויד, פרץ… ואישה שרצתה תינוק.

 









חשיבותו של הסיפור

הרהוריו התיאולוגיים של רולי, המטרימים את ביאת המשיח, מחזירים אותנו לשלושת החפצים המוזרים שנתן יהודה כעירבון לתמר. מדרש בראשית רבה דן במשמעות הסמלית של אותם חפצים ורואה קשר בינם לבין היבטים של המנהיגות המשיחית בישראל, מנהיגות שתחילתה ביהודה. החותם הוא מלכות בית דויד, הפתיל מסמל את הסמכות הרבנית והמטה – הוא הוא המשיח.

 

כפי שהזכרנו לעיל, תנ"ך אלבה מציע פרשנות דומה: La capa significa los dotores con sus capas e honestas rropas e estos son losque llaman entre judio los sanhedrin

 

"האדרת [פתיל] מסמלת את הרבנים באדרותיהם ובגלימותיהן הקודרות, והיהודים קוראים להם "הסנהדרין".

 

בפירוש זה, כמו גם בזה של רולי, אין די במיניות שבסיפור, והסיפור העסיסי הוא רק כיסוי לסיפור הגאולה.

 

בתחילת הדרך שאלנו מה לסיפור זה ברצף סיפור יוסף. הפרשנות המדרשית לחפצים שיהודה נתן כערבון משקפת את התפיסה שאלוהים הוא שקידש את המנהיגות היהודית. מנהיגות זו הייתה בסכנה כשיוסף נמכר לעבדות, וזה הזמן שבו הפך יהודה למוקד הסיפור. למרות התנהלותו של יהודה, שאין בה הרבה מן הממלכתיות, הוא הופך לאבי אבות אבותיו של המלך דויד והמשיח. גורלם האישי של יהודה ויוסף שזורים בתכנית האלוהית לעם ישראל.









סדנת מדרש במו ידיך

חומרים: נייר, בד ועץ (קיסמי שיניים)

השתמשו בחומרים אלה להדגים/להמחיש/לתמצת את יחסיהם יש יהודה ותמר בשלושה אירועים המתוארים בפרק ל"ח: פסוקים11-1, פסוקים 23-12, פסוקים 30-24.

איך השפיע התרגיל על תפיסתך את יחסיהם?

 

 



מקורות למאמר:

מדרשים ופרשנות

 

ספר היובלים

 

(א) וביובל (החמשה וארבעים) בשבוע השני בשנה השנית לקח יהודה לער בכורו אשה מבנות ארם ושמה תמר. (ב) והוא שנא אותה ולא שכב אצלה, כי היתה אמו מבנות כנען ויחפץ לקחת לו אשה ממשפחת אמו, אך יהודה אביו לא נתנו לעשות כן. (ג) ויהי בכורו זה רע וימיתהו ה'.
(ד) ויאמר יהודה לאונן בנו בוא אל אשת אחיך ויבם אותה. (ה) וידע אונן כי לא לו, רק לאחיו יהיה הזרע, ויבוא אל אשת אחיו וישפוך זרעו ארצה. (ו) וירע הדבר בעיני ה' וימת אותו.
(ז) ויאמר יהודה לתמר כלתו, שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני ואתן אותך לו לאישה. (ח) ויגדל, אך בת שוע אשת יהודה לא חפצה כי שלה בנה יקח אותה לו לאשה. (ט) ותמות בת שוע אשת יהודה בשנה החמישית לשבוע ההוא, ובשנה השישית עלה יהודה לגוז צאנו תמנתה.
(י) ותסר [תמר] בגדי אלמנות מעליה, ותכס בצעיף, ותעד עדיה, ותשב על יד השער על דרך תמנתה. (יא) ויעבור יהודה וימצא אותה, ויחשבה לזונה.
ויאמר אליה: אבוא אליך.
(יב) ותאמר: בוא. ויבוא,
ותאמר: הבה לי אתנני.
ויאמר: אין מאומה בידי, בלתי אם טבעתי על האצבע ונזם אזני ומטי אשר בידי.
(יג) ותאמר אליו: תנה אותם לי עד שולחך לי אתנני.
ויאמר אליה: אנוכי אשלח לך גדי עיזים. ויתן אותם לה.
(יד) ותהר לו, וילך יהודה אל צאנו והיא שבה אל בית אביה.
(טו) וישלח יהודה ביד רועה מעדולם גדי עיזים ולא מצאה. (טז) וישאל את אנשי המקום לאמור איה הקדשה אשר היתה בזה? ויאמרו אליו: אין קדשה אתנו. (יז) וישוב ויגד לו כי לא מצאה. ויאמר אליו, שאלתי את אנשי המקום ואמרו אלי אין קדשה בזה. (יח) ויאמר קומה ונלכה פן נהיה לבוז.
(יט) ויהי כמשלוש חודשים ידעה כי הרה היא, ויגידו ליהודה לאמור, הנה תמר כלתך הרה לזנונים. (כ) וילך יהודה אל בית אביה ויאמר אל אביה ואמה ואל אחיה, הוציאוה ותישרף כי טומאה עשתה בישראל.
(כא) ויהי כהוציאם אותה לשריפה, ותשלח אל חמיה את הטבעת ואת הנזם ואת המטה לאמור, הכר נא למי אלה כי לו אנוכי הרה. (כב) ויכר יהודה ויאמר, צדקה תמר ממני, ולא שרפו אותה, ועל כן לא נתנה לשלה ולא קרב עוד אליה.
(כג) ואחר כן ילדה שני בנים, את פרץ ואת זרח, בשנה השביעית לשבוע השני ההוא, ואז כלו שבע שני השובע אשר אמר יוסף לפרעה.
(כד) וידע יהודה כי רע המעשה אשר עשה, כי שכב את כלתו, וירע בעיניו, וידע כי חטא ואשם כי גילה את כנף בנו. (כה) ויואל להתאבל ולהתחנן אל ה' על אשמו, ויאמר לו בחלום כי נסלח לו עקב אשר העתיר להתחנן והתאבל, ולא יסף לחטוא. (כו) ונסלח לו על אשר שב מחטאו ובכסלו כי גדול העוון לפני אלוהינו.
(כז) איש איש העושה זאת וכל איש אשר ישכב עם חותנתו באש ישרף והיה לאכול. (כח) כי טומאה ותבל בם באש ישרפו.
(כט) וגם אתה צו את בני ישראל, ולא יהיה טומאה בתוכם, כי כל השוכב את כלתו ואת חותנתו נבלה עשה. (ל) באש ישרפו את האיש השוכב עימה, וגם את האישה, למען ישיב אפו ומשפטו מישראל. (לא) וליהודה אמרנו אם אמנם שני בניו גרעו עונה, הוקם זרעו לדור אחר ולא יכרת. (לב) כי בתום לבבו הלך ויחפוץ בעונש על פי משפט אברהם אשר צוה את בניו חפץ יהודה לשרוף אותה באש.

 

תרגום השבעים לבראשית ל"ח

 

והתרבו הימים ומתה (-) שוע אשת יהודה והתנחם יהודה ועלה אל גוזזי צאנו הוא וחירס רועהו העדולמי אל תמנה: והוגד תמר כלתו באמרם הנה חמיך עולה לתמנה לגוז את צאנו: והסירה את בגדי האלמנות מעל עצמה והתעטפה בצעיף והתייפתה וישבה אצל שערי עינן אשר בדרך תמנה כי ראתה כי גדל שלום אך הוא לא נתן אותה לו לאשה: וראה אותה יהודה וחשב שהיא זונה כי כיסתה פניה <ולא הכיר אותה<: והוא היטה אליה את הדרך ואמר <אליה>: הרשי לי לבוא אליך כי לא ידע כי כלתו היא והיא אמרה מה לי תיתן אם תבוא אלי: והוא אמר אני <לך> אשלח גדי עזים מן הצאן והיא אמרה אם תתן עירבון עד שתשלח: הוא אמר מה העירבון אשר לך אתן ואמרה את טבעתך והענק ואת המטה אשר בידך ונתן לה והא אליה ונתעברה ממנו: וקמה והלכה והסירה את צעיפה מעל עצמה ולבשה את בגדי האלמנות שלה: ושלח יהודה את גדי העזים ביד רועהו העדולמי לקחת את העירבון מאת האשיה ולא מצא אותה: והוא שאל את האנשים מן המקום איה היא הזונה אשר היתה בעינן על הדרך ואמרו לא היתה כאן זונה: וחזר אל יהודה ואמר לא מצאתי והאנשים מן המקום אומרים שאין כאן זונה: ואמר יהודה תיקח אותם פן נהיה-לצחוק <אנכי> שלחתי את הגדי הזה אך אתה לא מצאת: והיה אחרי שלושה חודשים הוגד ליהודה באמרם זנתה תמר כלתך והנה היא מעוברת מזנות ואמר יהודה הוציאו אותה ותישרף: והיא בהיותה מובלת שלחה אל חמיה באמרה מן האיש אשר אלה שלו אני מעוברת ואמרה הכר של מי החותמת והצמיד והמטה הזה: והכיר יהודה ואמר הוצדקה <תמר> [יותר] ממני כיוון שלא נתתי אותה לשלום בני ולא הוסיף עוד לדעת אותה:

 

פילון האלכסנדרוני, על המידות הטובות (220 – 223)

 

אותה אצילות ביקשו לא רק גברים אהובי-אל אלא גם נשים, שהסיחו את דעתן מן הבערות המושרשת בהן בדבר כיבוד הגילולים, והתחנכו בידיעת שלטון היחיד השולט בעולם. תמר היתה אשה מסוריה-פלשתינה, שגדלה בבית ובעיר של עובדי אלילים, גדושים פסלי עץ ואבן ותמונות בכלל. אבל לאחר שיצאה מחשכה עמוקה כביכול ויכלה לראות מקצת זוהר האמת, שמה את נפשה בכפה והצטרפה אל המחנה של יראת השמים, ונתנה את דעתה אך במעט על החיים, אם לא יהיו יפים. ולא תלתה את יפי החיים בדבר אחר אלא בעבודת העילה היחידה ובתחינה לפניה. היא היתה נשואה לשני אחים בזה אחר זה, שניהם מרושעים: לראשון בקידושין, לשני על פי דין הייבום, משום שהראשון לא השאיר אחריו זרע. אף על פי כן שמרה את חייה בלא רבב, והיה בכוחה לזכות בתהילה המגיעה לטובים, ולהיות מקור האצילות לכל צאצאיה.

 

מדרש רבה בראשית פרשה פה פסקה ב

 

(ב) ויהי בעת ההיא ולא היה צריך קרייה למימר אלא ויוסף הורד מצרימה? ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו? רבי אלעזר ור' יוחנן: רבי אלעזר אמר, כדי לסמוך ירידה לירידה. רבי יוחנן אמר, כדי לסמוך הכר להכר. ר"ש בר נחמן אמר, כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר. מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים...

אמרי, בואו ונפרנס עצמנו; לשעבר היה זקוק להשיאנו נשים ועכשיו הוא עסוק בשקו ובתעניתו; אינו בדין שיהא עסוק להשיאנו נשים. אמרו לו ליהודה, ולא אתה הוא הראש של כלנו? עמוד אתה ופרנס את עצמך. מיד וירד יהודה - ירידה היא לו שנשא לגויה, ירידה היא לו שקבר את אשתו ובניו:

 

מדרש רבה בראשית פרשה פה פסקה ז

 

(ז) ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף - שתים הם שנתכסו בצעיף - תמר ורבקה- ושתיהם ילדו תאומים. רבקה ותקח הצעיף ותתכס תמר ותכס בצעיף ותתעלף.

ותשב בפתח עינים. א"ר אמי, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו פתח עינים .ומה הוא בפתח עינים? אלא מלמד שתלתה עיניה בפתח שכל העינים תלויות בו ואמרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אצא מן הבית הזה ריקנית.

ד"א, בפתח עינים מלמד שפתחה לו את העין אמרה לו טהורה אני ופנויה אני:

 

תרגום אונקלוס על בראשית פרק לח פסוק יד

 

(יד) ואעדיאת לבושי ארמלותה מנה ואתכסיאת בעיפא ואתקנת ויתיבת בפרשות עינין די על ארח תמנת ארי חזת ארי רבא שלה והיא לא אתיהיבת ליה לאנתו:

 

תרגום יונתן על בראשית פרק לח פסוק יד

 

(יד) ואעדת לבושי ארמלותה מינה וכסיית ברדידא ואעטפת ויתיבת בפרשת ארחין דכל עיינין מסתכלין תמן דעל שבילא דתמנת ארום חמת ארום רבא שלה והיא לא אתיהיבת ליה לאנתו:

 

רש"י על בראשית פרק לח פסוק יד

 

ותשב בפתח עינים - בפתיחת עינים בפרשת דרכים שעל דרך תמנתה (סוטה י) ורבותינו דרשו בפתחו של אברהם אבינו שכל עינים מצפות לראותו:

 

אבן עזרא על בראשית פרק לח פסוק יד

 

(יד) בפתח עינים - שם מקום. ויש אומרים כי שני מעיינות מים היו בדרך ויש להם כדמות פתח ומשם יעבור יהודה בשובו אל מקומו:

 

רד"ק על בראשית פרק לח פסוק יד

 

(יד) בפתח עינים, בפרשת דרכים מקום נפתח ונגלה לעיני ההולכים בדרך זו. כי ראתה, אמרה כיון שלא חפץ בה יהודה לתתו לבנו יהיה לה זרע ממנו:

 

מדרש רבה בראשית פרשה פה פסקה ח

 

)ח) ויראה יהודה - א"ר חייא בר זבדא, צריך אדם להזהר עצמו באחות אשתו ובקרובותיו שלא יכשל באחת מהם. ממי אתה למד? מיהודה ויראה יהודה וגו'. למה? כי כסתה את פניה עד שהיא בבית חמיה.

ד"א ויראה יהודה - לא השגיח כיון שכסתה פניה. אמר, אילו היתה זונה היתה מכסה פניה? אמר ר' יוחנן, בקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה. אמר לו, יהודה היכן אתה הולך? מהיכן מלכים עומדים? מהיכן גדולים עומדים? ויט אליה אל הדרך - בע"כ שלא בטובתו:

 

מדרש רבה בראשית פרשה פה פסקה ט

 

(ט) ויאמר מה הערבון אשר אתן וגו' אמר רבי חוניא, נצנצה בה רוה"ק.

חותמך - זו מלכות, המד"א (שיר ח) שימני כחותם על לבך, (ירמיה כב) כי אם יהיה יכניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני.

ופתילך - זו סנהדרין שהן מצויינין בפתיל, היך מה דאת אמר (שמות לט) פתיל תכלת [במדבר טו 38 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:].

ומטך - זה מלך המשיח, המד"א (ישעיה יא) ויצא חוטר מגזע ישי, (תהלים קי) מטה עוזך ישלח ה' מציון ויתן לה וגו'.

ותהר לו - גבורים כיוצא בו וצדיקים כיוצא בו.

וישלח יהודה וגו' - יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש (משלי ח) משחקת בתבל ארצו משחקת לפניו בכל עת - התורה שהיא משחקת על הבריות. אמר הקב"ה ליהודה, אתה רמית באביך בגדי עזים; חייך שתמר מרמה בך בגדי עזים:

מדרש רבה בראשית פרשה פה פסקה י

(י) סומכוס אומר בשם רבי מאיר, מנין שאין העובר ניכר במעי האשה אלא עד שלשה חדשים? מהכא ויהי כמשלש חדשים. ר"ה בשם ר' יוסי, לא סוף שלשה של ימים אלא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם. ולא סוף דבר ג' שלמים וגם הנה הרה לזנונים - אלא מלמד שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת, מלכים אני מעוברת גואלים אני מעוברת.

הוציאוה ותשרף - אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר אמר משום רבי מאיר, תמר בתו של שם היתה דכתיב (ויקרא כא) ובת איש כהן לפיכך הוציאוה ותשרף:

 

מדרש רבה בראשית פרשה פה פסקה יא

 

(יא) היא מוצאת וגו' א"ר יודן, מכאן שנאבדו והמציא הקב"ה אחרים תחתיהן המד"א (שם ה) או מצא אבדה וגו'.

א"ר הונא הוא מוצאת היא והוא צריכין לצאת.

והיא שלחה אל חמיה לאמר וגו' - בקש לכפור. אמרה ליה, הכר נא את בוראך, שלך ושל בוראך הן.

הכר נא למי החותמת - א"ר יוחנן, אמר לו הקב"ה ליהודה, אתה אמרת לאביך הכר נא חייך שתמר אומרת לך הכר נא:

 

תרגום אונקלוס על בראשית פרק לח פסוק יד

 

(יד) ואעדיאת לבושי ארמלותה מנה ואתכסיאת בעיפא ואתקנת ויתיבת בפרשות עינין די על ארח תמנת ארי חזת ארי רבא שלה והיא לא אתיהיבת ליה לאנתו:

 

תרגום יונתן על בראשית פרק לח פסוק יד

 

(יד) ואעדת לבושי ארמלותה מינה וכסיית ברדידא ואעטפת ויתיבת בפרשת ארחין דכל עיינין מסתכלין תמן דעל שבילא דתמנת ארום חמת ארום רבא שלה והיא לא אתיהיבת ליה לאנתו:

 

תרגום יונתן על בראשית פרק לח פסוק טו

 

)טו) וחמיה יהודה והוה מדמה באנפוי כנפקת ברא ארום כעיסת אפין הות בביתיה דיהודה ולא הוה יהודה רחים יתה:

ויראה יהודה אותה ויחשבה לזונה כי כעוסה פנים היתה בביתו של יהודה ולא חיבב יהודה אותה.

 

תרגום יונתן על בראשית פרק לח פסוק כו

 

(כו) ואכר יהודה ואמר זכיא היא תמר מיני אתעברת. וברת קלא נפלת משמייא ואמרת דמן קדמי הוה פתגמא ואשתזבו תרויהום מן דינא ואמר בגין דלא יהבתה לשלה ברי אירע יתי כדון ולא אוסף תוב למידעה במשכבא:

והכיר יהודה ואמר זכאית היא; תמר ממני התעברה. ובת קול ירדה מן השמיים ואמרה שלפני היה הדבר וניצלו שניהם מן הדין. ואמר [יהודה], משום שלא ניתנה לשלה בני ארע לי זאת ולא הוסיף שוב לדעתה במשכב

 

 

רש"י על בראשית פרק לח פסוק יד

 

(יד) ותתעלף - כסתה פניה שלא יכיר בה:

ותשב בפתח עינים - בפתיחת עינים בפרשת דרכים שעל דרך תמנתה (סוטה י) ורבותינו דרשו בפתחו של אברהם אבינו שכל עינים מצפות לראותו:

כי ראתה כי גדל שלה וגו' - לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים:

אבן עזרא על בראשית פרק לח פסוק יד

(יד) ותכס - פועל יוצא וטעמו ותכס עצמה:

ותתעלף - טעמו שהסתיר' פניה וכן ויתעלף. הסתיר פניו בבגדיו. וקרוב מהם מעולפת ספירים:

בפתח עינים - שם מקום. ויש אומרים כי שני מעיינות מים היו בדרך ויש להם כדמות פתח ומשם יעבור יהודה בשובו אל מקומו:

 

רד"ק על בראשית פרק לח פסוק יד

 

(יד) ותכס בצעיף, כסתה פניה בצעיף כדי שלא יכירה יהודה. ותתעלף, בבגדים נאים שלבשה. בפתח עינים, בפרשת דרכים מקום נפתח ונגלה לעיני ההולכים בדרך זו. כי ראתה, אמרה כיון שלא חפץ בה יהודה לתתו לבנו יהיה לה זרע ממנו: